האמת היא שקשה עד בלתי אפשרי לכתוב כרגע, בקושי 24 שעות אחרי יום הלחימה הראשון בסג'עייה, כשאפילו שמות החיילים ההרוגים לא הותרו עדיין כולם לפרסום והמועקה האיומה בחזה משתווה רק לבור החלול בבטן. התחושה הכי עמוקה היא שזה רגע ממש מצוין להרכין את הראש ולסתום את הפה. גם ככה כולם חופרים כאן כל כך הרבה שמפליא שהתגלו בינתיים מנהרות רק אצל חמאס.
על אחת כמה וכמה כשהלחימה נמשכת בלי הפסקה ואי אפשר לדעת אם מילה שנכתבת היום תהיה עדיין רלוונטית עד סוף השבוע. האירועים מתגלגלים במהירות ומשתנים כל הזמן, ואין כרגע שום דבר ודאי או מוחלט שאפשר להגיד על מלחמת הקיץ הנוראה הזאת מלבד, אולי, מי היה מאמין שנמצא את עצמנו באמצע יולי מתגעגעים כל כך לסתם שיגרה בתוך תנור אידוי וכרטיסיות כניסה לבריכה ב־800 שקלים.
* * *
את כל זה אני אומרת לא כדי לשתף את הקוראים בקושי של מי שנדרשת לשבת ולהקליד כמה מילים במזגן - עמדה שאין כרגע קלה ונוחה ממנה במזרח התיכון כולו - אלא כדי להתנצל מראש על קשיי ריכוז או חוסר קוהרנטיות. אני מקווה שאלה ישובו בימים שלווים יותר.
מהצד החיובי אני יכולה לדווח שהילדים שלי, עד כמה שאני מסוגלת לשפוט, שומרים בינתיים על מצב רוח חיובי בסך הכל. האזעקות בתל אביב הפכו כבר לעניין די שגרתי, ולמרות הדריכות מורטת העצבים המתמשכת כל היום איפשרו לפחות עד עכשיו לשמור על נורמליות יחסית. כל זמן שמתעלמים מההבעה על פרצופן של המדריכות בקייטנה בבית הספר, שמנצחות בחצר על ארבעים ילדים ב"דיסקו מים" עם מוסיקה רועשת והשפרצות עליזות, ובעיניהן מבט של "תחזיקו אותי! אין לי מושג מה אני עושה לעצמי אם נופל לי ליד אקדח מים".
אתמול הביתה הגעתי אחר הצהריים וגיליתי כמה ציורים בגואש של הקטנה מונחים לייבוש על השולחן בסלון ובכולם מככבים שמיים תכולים, עצים ירוקים, שמש צהובה זורחת ופרפרים עליזים. אין לי ראש להתעסק בזה כרגע אבל לאור הקשר המופרך בין העולם כפי שהיא רואה אותו לבין המציאות בפועל, רשמתי לפניי שאולי שווה לקפוץ רגע עם הילדה לאבחון קצר כשיירגעו העניינים קצת.
מי היה מאמין שנמצא את עצמנו באמצע יולי מתגעגעים כל כך לסתם שיגרה בתוך תנור אידוי // איור: יעל בר
אני מניחה שזה קשור גם בהחלטה החד־משמעית שלנו לחסוך מהילדים, עד כמה שאפשר, את הדיווחים והתמונות בטלוויזיה ובאינטרנט, אם אפשר לקרוא "החלטה" לתגובה האינסטינקטיבית שבמסגרתה אני מזפזפת בהיסטריה לערוץ אחר בכל פעם שאחד מהם נכנס לרגע לסלון. עד עכשיו אף אחד מהם לא אמר על זה שום דבר אבל הם בטח די מתפלאים לגלות על הספה את אמא ואבא שלהם יושבים ובוהים בעניין רב כל כך בערוץ ברוסית.
הבעיה היא שככל שהמצב מסלים, ואיתו הדיווחים בתקשורת, נדרשים יותר ויותר מאמצים כדי לחצוץ בין הילדים לבין החדשות. שעות הערב המוקדמות הן המועדות ביותר לפורענות ובמהלכן אני מוצאת את עצמי מסתובבת בין החדרים ומשליכה בייאוש סמרטוטים ומגבות על כל מסך בבית.
נשאר רק להצטער שכאדם מבוגר אין בעולם מישהו שיבצע את השירות הזה עבורי, כך שאת החשיפה שלי לאמצעי התקשורת המברברים בלי סוף אני נאלצת לווסת בעצמי.
* * *
בשלב הראשון דוממתי את רוב קבוצות הווטסאפ בהחלטה קרה, כדי לא להתפתות בכלל למעגל הרכילות והאינפורמציה המופרכת שמתפשט כמו אש בשדה קוצים. אני מודה שלאור הקשרים הירודים במיוחד שלי למקורות מידע, זאת לא היתה החלטה קשה במיוחד וגם לא נאלצתי להפסיד הרבה.
השבוע, למשל, אחרי יום שלם שבו כל המדינה חלקה שמועות ופרטי מידע מסווגים משדה הקרב, פיסת הרכילות הכי מעודכנת שהגיעה אלי באמצעות הווטסאפ היתה: "נינט בהריון".
גם מרשתות חברתיות אחרות אני משתדלת בימים האחרונים להתנזר כמעט לגמרי אחרי שההתכתשות הבלתי נגמרת בין ימין קיצוני לשמאל קיצוני השניאה עלי את החיים באופן שחייב פנייה לקבלת עזרה פסיכיאטרית דחופה. ולא שזה רעיון רע, התערבות פסיכיאטרית, רק נסו כרגע להשיג תור פנוי.
* * *
כל רפרוף בפייסבוק בימים אלה באמת יכול להוליד התמוטטות עצבים. מצד אחד התלהמות ימנית קיצונית באלימות שקשה לזכור כמוה, ושלא שייכת בכלל לזירת הדיון הציבורי אלא לתחום הטיפול המשטרתי. ומצד שני - הרבה פחות אלים ומסוכן אבל לפעמים לא פחות מחרפן - טקסטים מלאי הזדהות נוגה עם כאבו של חמאס, שרק בגלל מחסור באופציות אחרות וממש נגד רצונו מנסה להרוג אותי - סליחה שנאלצתי לקטוע לרגע את קריאת הפוסט כדי לרוץ עם הילדים למקלט - שבמסגרתם מדברים על הארגון הרצחני הזה קצת כמו שסופר נני, מיכל דליות, נוהגת לדבר על ילדים: אין טרוריסט רע, יש טרוריסט שרע לו.
על הרדיפה של כל מי שמעז לפצות פה ולחרוג מהשורה קשה אפילו להגיב, אבל תסלחו לי אם אני מבזבזת לכם רגע כדי לציין את מה שהוא מובן מאליו: בלי קשר לעמדה כזו או אחרת בעניין הלחימה בעזה - ואני מודה שכשמשגרים טילים על אזרחים קשה לי לראות ברירה אחרת - אין שום דבר בלתי פטריוטי בלכאוב את מותם של נשים וילדים חפים מפשע בצד הפלשתיני. למעשה זאת התגובה האנושית הלגיטימית היחידה. ואין שום דבר בוגדני או פחות ציוני בלשאול בכל רגע נתון אם מלחמה היא הדרך החכמה, היעילה והמוסרית ביותר להתנהל.
ומנו ספנות, מה יש להגיד על מנו ספנות. דווקא מהחברה הזאת הייתי מצפה לקצת יותר רגישות לסבלם של אזרחים פלשתינים. בפעם האחרונה שקראתי עליהם בעיתון גם נוסעים בהפלגה שלהם נאלצו להסתדר בלי מים וחשמל.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו