לתת בלי גבול

בסביבות השעה 6 בערב, אחרי יום שקט ללא אזעקות והסקת מסקנה מתבקשת ש"אם עד עכשיו לא היו, אז הנה בקרוב זה יקרה, הם כבר ידאגו לחרב לנו את הערב", פגשתי את שחר ואפרת ישובות על הדשא. נפש חיה לא היתה על שבילי הכפר או בינות להם. על פיסת דשא ירוק הן ישבו להן יחד, קרובות זו לזו, בנקודה שצופה אל הגן החושי הגדול והאסתטי למראה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

קולות פעמוני הרוח, התלויים מסביב לרוב, השתלבו בהדי ההפצצות של חיל האוויר ברצועת עזה, המרוחקת רק 25 קילומטרים. לשחר ולאפרת זה לא ממש הזיז. ככה זה בכפר המיוחד הזה, שבו כולם כבר התרגלו לבומים העמומים שמגיעים מעזה אחת לכמה זמן. עניין שבשיגרה. שחר תהיה בקרוב בת 20, אפרת בת 25.

שחר היא בת שירות לאומי, שסוגרת עוד מעט שנתיים ב"עלה נגב - נחלת ערן". המקום הזה, היא אומרת, לימד אותה כל כך הרבה. נתן לה משמעות. הראה לה מה זה לחשוב שאתה נותן ולהבין שבעצם אתה מקבל. אפרת, דיירת הכפר, לוקה בתסמונת דאון ובעלת מוגבלות שכלית התפתחותית קשה, לא מתהלכת בכוחות עצמה. לצידה מונחת קסדת ראש שהיא חובשת, שמגינה על ראשה כשהיא מתמוטטת ארצה בגלל התקפי האפילפסיה שלה. שיערה קלוע בצמה משולבת, אצבעות ידיה משוחות בלק כתום. זו שחר שמרחה לה את הלק בשיעור טיפוח החן.

מאז שהתחיל המבצע, כל השיגרה של אפרת השתנתה. כבר אין לה טיול יומי עד למרכז התעסוקה וחזרה ממנו, אין לה שיעורי הידרותרפיה, אין לה רכיבה על סוסים או ביקור בספארי של הכפר, ואין "טיול פרטני" ארוך בכל הסביבה.

"אנחנו לא מעזים להרחיק אותה ואת שאר הדיירים מהממ"ד, יש לנו הרי רק 30 שניות להגיע אליו", אומרת שחר. "אבל עכשיו החלטתי שדי. כבר אי אפשר ככה. אם אני לא אוציא אותה להתאוורר, היא תהיה על כיסא הגלגלים שלה כל היום ולא תזוז ממנו. ככה, ימים שלמים היא תעבור מהכיסא למיטה, מהמיטה לכיסא. אז יצאנו לפה, לנשום קצת אוויר, לראות קצת ירוק. העדפתי לקחת אותה על הידיים שלי מאשר לדחוף את כיסא הגלגלים".

ואם תהיה אזעקה?

"אני רצה איתה מהר, בזהירות, ואני מספיקה, כבר בדקתי. אין שום בעיה עם זה. בתוך 30 שניות אני איתה בממ"ד. על הידיים שלי זה הרבה יותר מהר מאשר להתחיל לרתום אותה לכיסא הגלגלים ולרוץ איתו".

אף אחד מצוות המטפלים לא הורה לשחר "לאוורר קצת את אפרת". אפרת לא ביקשה משחר לצאת לנשום אוויר, כי אפרת לא מסוגלת לבקש, גם אם היא מרגישה שהיא זקוקה לקצת אוויר צח. אפרת לא מדברת בכלל. היא בקושי מישירה מבט אל שחר.

והרגע הקטן והמיוחד הזה, שבו ישבו שתיהן יחד על הדשא, דוממות, אחת מתוך הווייתה השותקת, האחרת מתוך הווייתה המכבדת והמאפשרת, הכיל בתוכו, באופן הכי משכנע, את מילותיו של חזון הכפר, התלוי בכל אגף ומבנה שלו: "כפר ייחודי זה, שהוא הבבואה של טובו של העולם, מושתת על ערכי אהבה, נתינה ואכפתיות, כבוד והגינות, הנאה ושמחה, ישירות ומקצועיות, אחריות ומחויבות, שיתוף הקהילה ועבודת צוות".

צוות הכפר בטיפול קבוצתי עם הפסיכולוג אברהם אליצור. הטיפול נותן מקום למחשבות כגון "לא רציתי לבוא היום לעבודה"

"אנחנו מתורגלים"

כבר שבוע שהשיגרה המבורכת, זו שמושגת במאמץ יומיומי רב, הופרה לה. בסוף השבוע שעבר היו כאן אזעקות, בעיקר בערב ובלילה. מועצה אזורית מרחבים. קצת אחרי שהשמיים החלו לבעור, מצאו המטפלים שרידי מנוע של טיל גראד בתוך מתחם הכפר. כיפת ברזל, שמיירטת את הטילים שמגיעים מעזה, מייצרת גשם של חלקיקים, וגם אותם מצאו פזורים ברחבי הכפר. "אנחנו מתורגלים", אומר אבנר הקב"ט, "עברנו כבר כמה סבבים כאלה".

כל בתי הכפר שפונים לכיוון עזה פונו מיושביהם. מרכז התעסוקה, שבו עובדים הבוגרים בכל בוקר, ושהופך את יומם למשמעותי וליצרני, כל אחד על פי יכולתו, שומם. הוא רחוק מדי ממגורי הדיירים, בדרך כלל הם מגיעים אליו ברגל או בהסעה. עכשיו מביאים את התעסוקה אליהם.

גם הבריכה ההידרותרפית שוממת, כמו גם חוות הסוסים והספארי המרשים. גן חיות של ממש עומד שם בקצה הכפר, עם שרקנים וצ'ינצ'ילות ותוכי בר, ואפילו אגמון קטן "עם דגים של שלושה קילו", מתפאר בפניי חיים, שאחראי על הגן. מקומות שיקומיים שכאלה בדרך כלל מבקשים לעצמם פינות חי. שיהיה למי להעניק אהבה, ושהאהבה תוחזר אליהם. ככה, בלי מילים, כי לא צריך אותן. בימים של שקט הדיירים באים להאכיל את החיות, וחיות, כדרכן של חיות, אינן שופטות ואינן מבקרות ואינן נרתעות.

הייתי במקומות כאלה, בארץ ובעולם. עבודתי מביאה אותי אליהם מתוך סקרנות מקצועית, אבל גם מתוך מצוקה אישית. בני בכורי, זה שלא מבין על מה המהומה המתרחשת בבית בעת האזעקה ולמה בדיוק הוא צריך להתכנס עם שלושת אחיו בתוך ממ"ד קטן, חשף אותי בעל כורחי למגוון פתרונות שמציעה המדינה לבעלי צרכים מיוחדים. במקום כמו "נחלת ערן" מעולם לא הייתי.

מקום שנבנה מתוך מחשבה מזוקקת ומדויקת על איכות חייו של האחר, חסר הישע, שלא יכול לקבוע בעצמו את איכות חייו. תפיסה הורית, עוטפת, שלא מפספסת אף אספקט במכלול החיים. מקום מפעים לב, שמגדיר מחדש את משמעותה של הערבות החד־צדדית. אין הדדיות בערבות הזו, רק נתינה אין קץ, בלי שום ציפייה לתמורה.

כל הורה לבעל צרכים מיוחדים שיבוא בשערי הכפר יגיד, אם בליבו ואם בפיו, "כזה". כזה מקום בדיוק אני רוצה לילד שלי, כזו איכות חיים, כזה צוות מיוחד ומסור. כאלה גדיים ננסיים ושובי לב אני רוצה שיברכו אותו בבוקר טוב בפעייתם המשמחת.

כזה בדיוק. עם כל הקושי, והמורכבות, וצריבת הלב שיש באופן הלא טבעי שהגוזלים המיוחדים הללו עוזבים את הקן.

אכן, אומרים לי המנהלים, הכפר הזה נבנה על פי מודל ראשון מסוגו בעולם, ומשלחות מכל העולם באות ללמוד אותו. עכשיו הוא תחת איומי טילים. נדמה שגם בעניין הזה הוא יכול להתפאר בייחודיותו.

יו"ר הכפר, ומי שמפעיל מאמצים נרחבים למצוא מקורות מימון ולהתרים כספים עבור הרחבתו ותפעולו, הוא האלוף (מיל') דורון אלמוג, שעם צוות מצטיין יצק לתוך המבנים החדישים והמאובזרים ולתוך העטיפה האסתטית והמזמינה תוכן משמעותי. בנו ערן, שנקרא על שם אחיו של דורון שנפל במלחמת יום הכיפורים, היה בין ראשוני הדיירים שאיכלסו את המקום כשהוקם על ידי עמותת עלה (עמותה לילד המיוחד), לפני שמונה שנים. הוא הספיק לשהות כאן רק כשנה, עד שנפטר ממחלת ריאות נדירה, והוא בן 23. לזכרו נוסף לכפר השם "נחלת ערן".

135 דיירים מתגוררים כאן. הצעירה שבהם בת תשעה חודשים, המבוגר בן 56. רובם בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית בינונית עד קשה, ולחלקם לקויות נוספות ובהן אוטיזם, עיוורון, נכויות פיזיות קשות (מולדות ונרכשות), אלה שבכפר מכנים "הסיפורים הקשים שאנחנו קוראים בעיתון, ואנחנו יודעים שבמוקדם או במאוחר הם יגיעו אלינו. הילד שטבע, הפעוט שנפל מקומה שלישית. הם ניצלים ממוות אבל נפגעים מאוד".

הפיזיותרפיסט מוחמד אלקרינאוי. "אני דואג רק לתלמידים"

המטפלים הם חוד החנית

מהיום הראשון של מבצע "צוק איתן" נערכו בכפר להתמודד עם שבירת השיגרה. לכל אחד מן הדיירים יש כאן סדר יום קבוע, מכבד, כאילו היו אנשים נורמטיבים ורגילים שאינם תלויים באחר. לו"ז בוקר, לו"ז צהריים ופעולות פנאי אחר הצהריים. הוראות פיקוד העורף "להיכנס למרחבים מוגנים בעת הישמע האזעקה ולשהות בהם עשר דקות", אינן כה קלות לביצוע. הדיירים בכפר תלויים פיזית באנשי הצוות שאיתם, מרביתם גם אינם מסוגלים להבין את המתרחש.

היום התקשרו הצוותים להורים החרדים באופן יזום. הסבירו עד כמה המקום בטוח ומוגן, הבהירו את שיגרת הכניסה למקלטים, ובעיקר הרגיעו. איריס קאוון מתל אביב, אמא של שי בן ה־24, הלוקה בתסמונת דרבט, תסמונת נוירולוגית אפילפטית ניוונית, לא מודאגת מהעובדה שהוא נמצא בזמן מלחמה קרוב מאוד לגיזרה הבוערת. זה בנה הבכור, מתוך שלושה ילדים, והיא בטוחה שהוא לא פוחד, כי הוא לא בדיוק מבין את הסיטואציה, וכי היא סומכת על הצוות. "אני מדברת איתם כל יום בטלפון ורואה את ההתארגנות שלהם ואת המסירות שלהם", היא אומרת. "אני ישנה טוב מאוד בלילה".

בין הדי ההפגזות מעזה נשמעות צהלות ילדים מרחבי הכפר. "אלה ילדי העובדים, בקייטנה", מחייכת מסדה סקלי, מנכ"לית הכפר. מתוך הפקת לקחי העבר היא הבינה שהעובדים יהיו רגועים ופרודוקטיביים יותר אם ילדיהם יהיו צמודים אליהם, ולכן מופעלת כאן קייטנה שמחה וקולנית, שמנצלת את שלל מתקני הכפר האטרקטיביים.

"בזמן 'עופרת יצוקה', בתחילת 2009, היתה לנו נטישה של אנשי צוות", נזכרת סקלי. "הפעלנו צווי ריתוק, מתוקף היותנו משק לשעת חירום (מל"ח), אבל זה לא עזר לנו. אנשים היו מפוחדים מאוד וברחו צפונה. הבנו שאנחנו צריכים לפתח אצל העובדים אחריות חברתית כלפי הדיירים שלנו. אי אפשר להפקיר את הילדים האלה לבדם, זה פשוט לא בא בחשבון. יש לנו פה בית חולים, שמאושפזים בו ילדים ובוגרים במצב סיעודי מורכב, שזקוקים להשגחת אחות 24 שעות ביממה. יש לנו כיתות גן, בית ספר עד גיל 21, והכל צריך להמשיך לתפקד כרגיל. אין שום סיבה שלא.

"ב'עמוד ענן' מצבת כוח האדם של הכפר כבר היתה מלאה יותר. והפעם, ב'צוק איתן', אני כל כך שמחה וגאה להגיד שיש לנו מאה אחוזים של התייצבות, למרות האזעקות והשיגורים לכיווננו".

המטפלים מדברים על תחושה של גאוות יחידה, שדואגת לחייליה. שלא מפקירה אותם בשטח. "דווקא כשהתותחים רועמים, כשאנשי הצוות דואגים בעצמם לשלומם ולשלום יקיריהם שנשארו בבית, מה שצף באופן גורף הוא תחושת המחויבות כלפי הדיירים", מתגאה קרנית שמואלי, פיזיותרפיסטית בכפר.

"בשיגרת היומיום לפעמים יש לנו חורים במצבת כוח האדם, אנשים לא מגיעים למשמרות מסיבה כזו או אחרת. העבודה פה בכפר היא תובענית, וגם לעבודה במשמרות יש את ממד השחיקה. אבל דווקא בימים האלה, שבהם הדיירים פגיעים וחשופים, אין בעיה של איוש המשמרות. כולם מתייצבים באופן גורף, והמחויבות לדיירים הופכת להיות העניין המרכזי. אנחנו עושים את הבחירה שלנו להגיע, כי התחושה היא שאם לא נגיע, אנחנו מפקירים בשר מבשרנו. ואת זה כמובן לא נעשה".

בחדר הישיבות שליד חדר המנהלת יושבת קבוצה של אנשי צוות עם פסיכולוג הכפר, אברהם אליצור. הוא זה שמפקח על התוכנית השיקומית של כל אחד ואחד מהדיירים, אבל היום הוא שם בשביל הצוות. התפיסה היא שבשעת חירום כזאת מרבית המשאבים, שבדרך כלל מופנים אל הדיירים, צריכים להיות מופנים אל המטפלים. הם חוד החנית של המלחמה הזאת, והם אלה שזקוקים לכוח ולתחזוק שוטף, כדי להיות מסוגלים להמשיך לדאוג לדיירים. אז במשך היום מוזרמים לצוותים השונים עוגות, שוקולדים ודברי מאפה, מתוך כוונה לרומם את מצב רוחם של אנשי הצוות. ויש אפילו מסז'יסטית, שעוברת ביניהם ומציעה טיפולים.

נאווה, אחת המטפלות, מוטרדת מאוד. "קשה לי", היא אומרת לפסיכולוג. "יש לי שני חיילים שגויסו בצו 8 לגבול הצפון, ואזעקות בבית באופקים, ודאגה לדיירים שלי פה. אבל אני לא מראה להם שאני לחוצה. מה פתאום. אני מתנהגת לידם כרגיל, ובהפסקות שיש לי אני מתקשרת לבנים".

אליצור משוחח עם הצוות ברכוּת, מספר להם על בת השירות שהצליחה בתוך שניות להכניס דייר עיקש אל תוך הממ"ד, בעוד שהוא עצמו ניסה לשכנע אותו בדיבורים לעשות זאת. ככה, בלי לחשוב יותר מדי, ועם הפעלה של האינסטינקטים הכי ראשוניים, הצליחה בת ה־18 הלא מנוסה במקום שהוא נכשל.

הוא נותן גם מקום למחשבות "אפיקורסיות" כהגדרתו, כגון "לא רציתי לבוא היום לעבודה". "זה בסדר שאנשים חושבים ככה, זה לא שהם התעצלו להגיע. הם לא רצו להגיע, כי יש להם בבית ילדים מפוחדים ממציאות הזויה. אנחנו נותנים מקום גם לתחושות הללו, ומבהירים להם שהם לא אנשים רעים בעצם המחשבה הזאת. בסוף התהליך, האנשים עושים את ההכרעה המוסרית ובאים לעבודה".

"מה שעוזר לנו מאוד בימים האלה הוא העובדה שיש פה צוות שמוטמע בו חוסן מסוים, בגלל המציאות היומיומית שמזמנת לנו השהייה בכפר", אומרת דורית שלום, מנהלת בית הספר. "אנחנו מתמודדים פה עם נכויות מורכבות, פטירות של תלמידים, מצבים קשים. אין ספק שהחוסן הזה, ועבודה מאוד מאומצת של ליווי הצוות, עוזרים לנו להתנהל כראוי בשעת חירום".

המנכ"לית סקלי. גאה בעובדים

שירים אהובים בממ"ד

"עלה נגב" הוא היחיד מבין בתי הספר לחינוך מיוחד באזור, שקיבל מפיקוד העורף אישור להיות פתוח, מתוקף היותו ממוגן וערוך למצב חירום. יש בו עשר כיתות בסך הכל, שלוש מהן ממוקמות בתוך בית החולים הסיעודי. המרחבים המוגנים של בית הספר מרוּוחים, מקושטים וצבעוניים, ממוזגים ומזמינים. הדיירים הסיעודיים מקיימים את הפעילות בתוך המרחב המוגן, הדיירים המתהלכים יכולים להתרחק ממנו קמעה.

מאיה שושני, קלינאית תקשורת, דאגה לייצר לתלמידים לוח תקשורת, שמבהיר להם איך להתנהג בזמן אזעקה בעזרת תמונות מסומלות, שאותן הם מסוגלים לעבד ולהבין. בכל ממ"ד נתלה הלוח הזה, והוא גם צמוד אל צרור המפתחות של מאיה. יש גם רשימת שירים קבועה, שמושמעת בכל פעם שנכנסים לממ"ד לעשר דקות, "ככה הם יודעים שבממ"ד מחכים להם השירים שהם אוהבים", היא אומרת. "בכלל, האווירה בממ"ד היא צוהלת ושמחה, והמורל גבוה.

"הדיירים שלנו לא מגיבים טוב למצבים חדשים, בוודאי לא אם הם באים בהפתעה, מלוּוים בחרדה של הצוות עצמו. הרי הם חייבים שתהיה להם שיגרה קבועה. אז אנחנו חושבים כל הזמן איך נוכל לייצר להם ולתלמידי הקייטנה שיגרה מיטיבה".

מוחמד אלקרינאוי, פיזיותרפיסט בן 22 מהכפר הבדואי רהט, למד במשך ארבע שנים פיזיותרפיה בירדן, חזר לארץ והחל לעבוד בכפר. באחת האזעקות נכנס לממ"ד, גילה שאחת המדריכות, שהיא חירשת, לא נמצאת, והבין שהיא בעצם לא שמעה את האזעקה. הוא יצא אליה בריצה והביא אותה למרחב המוגן, למרות שסיכן את עצמו.

"כשאני שומע פה אזעקה, ברור לי שקודם כל אני צריך להכניס את כולם לממ"ד, ללא יוצא מן הכלל", הוא אומר. "זה מה שחשוב לי, התלמידים שלי. אני דואג אך ורק להם".

בבית החולים, שנקרא "מחלקה סיעודית מורכבת", מוצבות מיטות של ילדים שאינם יכולים לזוז מהן. בגלל מורכבות הציוד שהם זקוקים לו אין סיכוי לשנע אותם למרחב מוגן בתוך 30 שניות, ולכן עברו כולם לישון יחד בתוך ממ"ד גדול ומרוּוח. בימי שיגרה הם ישנים שניים בחדר. הלינה המשותפת מקשה את הטיפול ומשבשת את השיגרה.

האחות האחראית איילה עמר מספרת שמספיק שהיא תיכנס לטפל באחד הדיירים בלילה, וכולם עלולים להתעורר. המסה של מיטות האשפוז בחלל הממ"ד מעצימה את מסת הכאב הבלתי נסבל. שוכבים שם תינוקות שננטשו בבית החולים על ידי הוריהם, וילדים ובוגרים המחוברים למכונות חמצן ולצינורות הזנה. ובכל זאת, יש סביבם אור גדול, אווירה אסתטית ומכבדת.

שכונות המגורים בכפר תוססות ומלאות בימים המיוחדים האלה, שבהם היציאה לפעילות חוץ אסורה. ארבע שכונות יש לו לכפר, והמגורים מחולקים לבנים ולבנות. ב"בית שחר" מקיימת גילת חוג תיאטרון בובות ומצליחה להעלות חיוך על פניהם של הדיירים, כולם בכיסאות גלגלים, נתמכים במשענות ראש. היא משמיעה את "חי! חי! חי!" של עפרה חזה, ובנות השירות מצטרפות אליה בשירה ובריקודים. הפעלה משמחת של אחר הצהריים. במקרה של אזעקה, כולם מיומנים במה שצריך לעשות. דלתות הממ"ד פתוחות לרווחה, אין שום גורם מעכב, ומי שמסורבל יותר בתנועתו יהיה מלכתחילה קרוב יותר לממ"ד.

כמה מסורות 23 בנות השירות. הפכו זה מכבר חלק בלתי נפרד מהצוות, ועכשיו עברו כולן, ללא יוצאת מן הכלל, לישון בכפר, עם הדיירים. שאם יהיו אזעקות בלילה, והיו אזעקות בלילה, הן יוכלו לעזור.

והן עושות זאת בשמחה, אפילו נהנות מהעניין. בנות 18 חיוניות, שמחות וחזקות, שפוגשות בחוליה חסרת הישע של החברה, שתלויה בהן במאת האחוזים, ומתמודדות איתה בקור רוח, אפילו באומץ.

במגורי הבנות מתנהל שיעור כלכלת בית. כולן מרוכזות בסלון שקרוב לממ"ד. אלו שאינן מתהלכות ישנו הלילה בממ"ד.

סיון, דיירת שדיבורה לקוי אבל מובן, אומרת ש"היה לי פה כיף בצפירה".

"נו, בטח שהיה לה כיף", מוסיפה שחר. "היינו כולנו מחובקות בממ"ד, שרנו שירים, היה תענוג".

הילה (שם בדוי), בת 35, לא מוכנה בשום אופן להיכנס לממ"ד באזעקות. צוות הכפר ניסה בכל דרך אפשרית, אבל היא בשלה, מסרבת. כל מה שקשור בשיטות המפעילות כוח או ענישה הוא מחוץ לשיטת העבודה של הכפר, ולכן, עם עדכון ההורים והחלטת צוות הכפר, מאפשרים להילה ולעוד "סרבני ממ"ד" להישאר מחוצה לו. "גם ככה המבנים שלנו חדישים, ממוגנים ובטוחים", אומרת המנכ"לית סקלי.

אלמוג עם בנו ערן ז"ל. מחויב לו ולילדים כמותו

לפיד לחברה כולה

את תמונות הטיל שנפל ברחבת הכפר העלה דורון אלמוג לעמוד הפייסבוק שלו. הוא עדיין מקצה את רוב זמנו לאיסוף תרומות לכפר, ויורד לשם תכופות מנס ציונה, שם הוא מתגורר עם אשתו דידי.

"אלמלא ערן, כל זה לא היה קורה, והייתי בוודאות בן אדם פחות טוב. בכל יום במשך 23 שנותיו הוא הציב בפניי מראה שהבהירה לי באופן מדויק עד כמה אני צריך להיות מחויב לו, ולילדים שכמותו. הכפר הזה צריך להעניק לפגועים ביותר את המקום הטוב ביותר להתגורר בו, ולא להתהדר רק בקירות נאים. מקום הכי טוב מתורגם מבחינתי ל־24/7 של עבודה שוטפת, של נהלים ושל עשייה מסורה.

"המקום הזה אמור גם לשמש לפיד לחברה כולה ביחס לציווי החברתי שקיים עלינו. חברה חזקה לא משאירה את החלשים מאחור. בשנתיים האחרונות מגיעים לכפר מדי שבוע מבקרים מכל גוני הקשת החברתית, כדי לראות וללמוד. באים, למשל, חיילי צה"ל מכל מיני יחידות, שמפנימים שזו המקבילה האזרחית שלנו לציווי 'לא משאירים פצועים מאחור'. זה בדיוק זה. לא משאירים חלשים מאחור.

"המקום הזה נועד לשמש השראה לחברה בישראל להעניק אהבה לחלשים ביותר, אותם אלה שלא יכולים לעשות שום דבר בכוחות עצמם. יש לחברה שלנו עוד כברת דרך ארוכה לעשות עד שתקבל את השונה והחריג והחלש".

איך מחזיקים פה מעמד כל כך הרבה שנים, אני שואלת את המנכ"לית, מסדה סקלי. "מחזיקים מעמד? אני מהמקום הזה מקבלת רק כוח", היא עונה ללא היסוס. "כל הזמן עוד ועוד כוח לצמוח ברמה האישית, ולהצמיח את המקום כולו. יש פה אימון מתמיד ויומיומי של הכלה, סבלנות, כבוד, אהבה ללא תנאים, שיתוף. ובזמני מלחמה, היכולות האלו באות עוד יותר לידי ביטוי.

"אני שמחה שהמקום מציע את אלטרנטיבה מצוינת לתמונה העלובה שיש לנו בראש כשאנחנו מדמיינים 'מוסד למפגרים'. אפשר לטפל בהם אחרת, ומחובתנו המוסרית לטפל בהם אחרת. והמלחמה? היא אוטוטו תיגמר, ואנחנו נחזור לשיגרה השמחה והמיטיבה שלנו".

צילומים: משה שי

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו