בדומה ל"כוכב הקופים: המרד", שאיתחל את סידרת "כוכב הקופים" מחדש ב־2011, גם סרט ההמשך, "כוכב הקופים: השחר", הוא עוף מוזר בעולם שוברי הקופות. לשם התחלה, הוא אינטליגנטי. לשם המשך, קנה המידה שלו והבלאגן שהוא זורע צנועים ומאופקים יותר מאלה שהורגלנו לקבל כסטנדרט הכרחי. אם לא די בכך, הרי את רוב המאמץ שלו הוא משקיע בטוויית הסיפור, בבניית האווירה ובשימור המתח, ולא בלהמם את חושיהם של הצופים באמצעות אפקטים מיותרים ופיצוצים. באותה נשימה, הוא גם מהודק, נוגע ללב ואקטואלי מאוד. והמוסיקה שמלווה אותו, שחוברה בידי מייקל גיאצ'ינו ("אבודים"), פשוט פנטסטית. אייקונית אפילו. עוף מוזר, כבר אמרנו?
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
המהלך העלילתי שמניע את הפרק הנוכחי אמנם מעט צפוי, ובסופו של דבר, אפשר לומר ש"השחר" בעיקר מכין את הקרקע לקראת הפרק הבא. אבל האופן הסבלני והמרשים שבו חותר הבמאי מאט ריבס ("קלוברפילד") אל עבר הקליימקס הכאוטי והמוטרף שממתין במערכה השלישית, בשילוב האפקטיביות הבלתי ניתנת לערעור של הדמויות הנון־אנושיות הרבות שמקפצות כאן לכל עבר, יותר ממכפרים על כך.
הסיפור מתחיל כמה שנים טובות לאחר אירועי הסרט הקודם, ומתרחש גם הפעם בסביבתה של סן פרנסיסקו. בזמן שחלף, רוב אוכלוסיית כדור הארץ נכחדה כתוצאה ממגיפה קטלנית, והשורדים האנושיים המעטים שנותרו מתבצרים בגורד שחקים נטוש ומתכננים את הצעד הבא שלהם. בינתיים, עמוק בתוך היער, סיזר, מנהיג הקופים (שמגלם אנדי סרקיס הגאון), נעזר בחבריו הקופים (ובקונספטים שג'יימס פרנקו לימד אותו בסרט הקודם) כדי לבנות חברה אוטופית ולא אלימה עבור בני הגזע שלו.
.jpg)
אנשים רעים באמצע הדרך
בסצנות הפתיחה המצוינות של הסרט, שמהדהדות את סצנות הפתיחה של "2001" (תוך כדי שהן מדגישות את הקפיצה הטכנולוגית האדירה שנעשתה בעשורים שעברו מאז), אפשר לראות כיצד החבר'ה מתנדנדים על הענפים, עוסקים בציד ומנהלים את חייהם השלווים, ולהתוודע לחוקים שמנחים את החברה הצעירה והתמימה שלהם (קוף לא הורג קוף, כוחנו באחדותנו וכיו"ב).
את האידיליה מפר מפגש מקרי עם משלחת קטנה של בני אנוש, שמבקשת להפעיל את הסכר ההידראולי ששוכן באזור. המשלחת מונהגת בידי מלקולם (ג'ייסון קלארק, "כוננות עם שחר") - מהנדס שוחר שלום שאיבד את כל מה שהיה לו עם פרוץ המגיפה. כעת, יחד עם בנו המתבגר ומוכה הטראומה (קודי מקפי־סמית) והסוויט־הארט החדשה והשקטה שלו (קרי ראסל), הוא מייצג את קול ההיגיון והשפיות במאבק ההישרדות של המין האנושי. אבל למרות שמלקולם מצליח להרגיע את סיזר ולשכנע אותו שאין לשורדים כל כוונה לפגוע בהם או בדרך החיים שלהם, המפגש בין שני המינים מוביל באיטיות ובבטחה אל עבר עימות בלתי נמנע.
השחר העולה
רוב רובו של "כוכב הקופים: השחר" מקפץ בין מחנה הקופים לבין מבצרם של השורדים, כאשר גם סיזר וגם מלקולם מתמודדים בחוסר הצלחה עם גורמים מיליטנטיים במחנה שלהם, שמבקשים להוביל להסלמה. מנהיג השורדים, דרייפוס (גארי אולדמן), סבור שצריך לאחוז בנשק ולתקוף את הקופים בהקדם האפשרי. מנגד, יד ימינו של סיזר, קובה (טובי קנדל), חותר תחתיו וחורש מזימות רעות. אך בעוד הדינמיקה הטעונה בין סיזר לקובה מתהדרת ביצרים בסיסיים ועל־
זמניים שבאים לידי ביטוי באופן מפתיע וסוחף, ושמתפתחים למאבק כוח בעל אופי שייקספירי, בצד של בני האדם העניינים מעניינים מעט פחות, וזוהי למעשה המגרעת הגדולה ביותר של הסרט.
למרות שקלארק הוא אחד השחקנים הממגנטים ביותר שעובדים כרגע בהוליווד, הדמות האנמית ונטולת ההומור שהוא מגלם כאן בעיקר עסוקה בלהסביר לדמויות האחרות את המובן מאליו ("אסור שיראו אותם, אז אני אקח אותם דרך מנהרת הרכבת התחתית" וכו'). אולדמן, מצידו, מקבל מונולוג וחצי כדי לצעוק קצת ולמצב את עצמו על משבצת "הרע עם האצבע הקלה על ההדק", אבל לא הרבה יותר מכך. למרבה הצער, גם שאר הדמויות האנושיות שמקיפות אותם נותרות שטוחות ולא מפותחות. בייחוד כשמשווים אותן לקופים.
מה שמביא אותנו לקוף הראשי. גם אם לא יזכה במועמדות היסטורית לאוסקר (מה שבהחלט מגיע לו), העבודה של אנדי סרקיס בסידרה הזאת ממשיכה להיות פורצת דרך וראויה לכל שבח. בדיוק כפי שהיה ב"המרד", גם הפעם ההופעה האמוציונלית והמרגשת שלו כסיזר היא לב־ליבה של היצירה, ובהחלט אפשר כבר לומר בביטחון שמדובר בדמות ה־CGI הכי משמעותית שזכינו לראות על המסך הגדול מאז גולום ב"שר הטבעות" (שגם אותו כזכור גילם סרקיס). כמובן, לפחות חצי מהקרדיט על ההישג הנ"ל צריך להינתן לאולפני WETA הניו־זילנדיים, שחתומים על עבודת האפקטים הבאמת מופלאה שמעטרת את הסרט הזה (ושמגיעה לשיאה בסצנת קרב המונית שכוללת קוף הדוהר על סוס עם תת־מקלע בכל יד). אבל הטאץ' האנושי שכה בולט בתנועה, בהתנהלות ובדיבור של סיזר - ובכל חבריו הקופים, לצורך העניין - וטווח ההבעות והרגשות שניבטים מפניו, הם אלה שהופכים את סידרת הסרטים הזאת לכה חריגה וכה מוצלחת. והם אלה שמונעים מהצופים לגחך ולנחור בבוז בכל פעם שאחד הקופים מבטא את אשר על ליבו (כפי שקרה בסרטי קאלט דוגמת "קונגו"). יותר מאשר קודמו, "כוכב הקופים: השחר" הוא סרט מדע בדיוני בעל נקודת מוצא מגוחכת לחלוטין, שמבקש מצופיו להאמין בלא ייאמן, ועוד עושה את זה ברצינות גמורה וללא שמץ של קריצה. העובדה שהצופים נעתרים לבקשה הזאת בלי לחשוב פעמיים היא ללא ספק ההישג הכי גדול שהיה יכול לבקש לעצמו.
"כוכב הקופים: השחר" ("Dawn of the Planet of the Apes"), במאי: מאט ריבס. ארה"ב 2014
yishai.kiczales@gmail.com