"תמיד תסתכל על הצד הטוב של החיים", כתב אריק איידל לפני 35 שנה עבור הסרט "בריאן כוכב עליון" של מונטי פייתון. ממש באותה שנה נולדתי, ואף על פי שהטיימליין של החיים שלי כלל לא מקביל לימי התהילה של חבורת הקומיקאים הבריטים, עדיין מצאתי את עצמי בלונדון עם דמעות בעיניים, מנסה לעכל את העובדה שאיכשהו בכל זאת דרכינו הצטלבו והצלחתי לראות הופעה חיה של החבורה הזו שהתאחדה לכמה הופעות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אז אמנם הכרטיס עלה לי 1,000 שקל, והחבר'ה כבר בני 70 פלוס ובקושי זזים, אבל עד יום מותי אסתובב עם הידיעה שראיתי את מונטי פייתון בהופעה חיה - וזה שווה הכל.
עד כה נתנו הפייתונים (ג'ון קליז, טרי גיליאם, טרי ג'ונס, אריק איידל ומייקל פיילין) חמש הופעות מאז הכריזו על האיחוד. נותרו עוד חמש. האחרונה שבהן תתקיים ב־20 ביולי (ותשודר בלייב ב"יס פלאנט" בארץ). לאחריה ייקחו החבר'ה את השיק המכובד ויתפצלו לתמיד, לפחות על פי הכרזתם.
יותר מ־30 שנה אחרי הופעתם המשותפת האחרונה, הם מנסים כרגע לסחוט כל מה שאפשר מהמותג. ברחבת הכניסה של היכל O2 בלונדון התנוסס שלט ענקי עם הכיתוב "דברים תמורת כסף" ונמכרו שם אינספור סוגי מזכרות במחירים מוגזמים. אף אחד לא ניסה להסתיר כי המניע לאיחוד המפתיע הוא בעיקר כספי, אבל למעריצים השרופים זה לא משנה. הם הגיעו מכל קצוות העולם, מחופשים לדמויות מהמורשת הפייתונית כדי להשתתף בחוויה.
לפני 40 שנה חבורת מונטי פייתון היתה חבורה חתרנית, שאיכשהו קיבלה תוכנית מערכונים פרובוקטיבית ב־BBC. צופים שלחו מכתבי תלונה על התכנים, שמרנים הפגינו ברחובות והמבוגרים חשבו שהם משחיתים את הנוער. אבל במבט לאחור הפייתונים שינו את ההיסטוריה. הם היו הראשונים שהעזו לומר "שיט" בטלוויזיה הבריטית, שילבו עירום ובדיחות גסות ונמוכות לצד טקסטים על אפלטון, ניטשה ואוסקר ויילד, ויצרו גל חדש ומודרני בהומור שהשפיע על כל הבאים אחריהם.
המופע (Monty Python Live (mostly נפתח בסרטון אנימציה שבו רגל בועטת בראשו של גרהאם צ'פמן (השישי בחבורה שהלך לעולמו ב־1989) ויש הצהרה: "אחד נפל, עוד חמישה בדרך". נראה כי הפייתונים משתמשים במופע כדי להיפרד רשמית מהעולם. הם רואים את המוות מתקרב (כל חברי החבורה עברו את גיל 70), ואין להם בעיה לצחוק על זה וגם על החבר השישי בחבורה שמת לפני 25 שנה.
ג'ון קליז והרקדניות במופע
כמו באיחוד של להקת מוסיקה אהובה, גם במקרה הזה הצופים לא רצו לשמוע חומרים חדשים אלא את אותם המערכונים שהם יודעים בעל פה. והיה שם מהכל: האינקוויזיציה הספרדית, מסעדת הספאם, ארבעה גברים מיורקשייר, הצפרדע הקראנצ'ית, האלבטרוס, הקליניקה לוויכוחים, שיר חוטב העצים, האפיפיור ומיכאלאנג'לו, שבי לי על הפנים ועוד.
זו היתה הפקה גרנדיוזית שעלתה 4.5 מיליון פאונדים והעניקה תחושה של מחזמר עם תזמורת, עשרות רקדנים, תפאורות מתחלפות, פיצוצים, וידאו ארט וכמה בדיחות מעודכנות. הביקורות על המופע נעו בין פרגון והערכה לבין קטילה בנוסח "הקרקס הגוסס של מונטי פייתון" כפי שנכתב ב"דיילי מייל".
עלי, בכל מקרה, זה עבד. כשאני דומע מהתרגשות ומצחוק הבנתי שהתוכי הנורווגי הכחול אמנם מת לפני הרבה שנים, אבל חבורת מונטי פייתון עדיין חיה ומצחיקה, ועבורי היא תמיד תהיה הצד הטוב בחיים.
