שלוש משפחות שהן מגש הכסף בעל כורחן

נוף איילון טובל בדגלי הכחול־לבן יותר מכל מקום אחר. לא חקרתי אם כך נהוג ביישוב הצמוד לעמק לטרון, או שנתלו בחזית הבתים כאות הזדהות עם רחל ואבי פרנקל, שבנם נפתלי נרצח עם חבריו אייל וגיל־עד בידי אנשי החמאס.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

ב־18 ימי הציפייה הייתי פסימי. זכרתי כלל ששמעתי מפי רחבעם (גנדי) זאבי בימים שבהם חטף צבי גור את הילד אורון ירדן. אל תשגה באשליות, אמר המומחה למלחמה בטרור, הילד מת. אילו היה חי, החוטף היה משמיע את קולו כדי לנהל משא ומתן אמין על דמי הכופר. גם בחטיפת השלושה לא נשמע הגה.

פרנקל שיגרה במהלך ההמתנה מסר מורכב. הקדוש ברוך הוא, הזכירה המורה לתנ"ך ולהלכה בלשון שיש בה גם עגה, סלנג - "לא עובד אצלי". היא האמינה שבנה חי, אבל גם לא. היו עליות וירידות, אמרו ההורים שלשום.

תהיתי אם דמיינה אי פעם מראש כי תגיע למצב שבו תיאלץ לחזק את לב האומה בנסיבות אישיות כה טרגיות. לא, השיבה, וגם לא תהתה על מרכיב צידוק הדין שבדבריה. זה היה טבעי להוויה שבה מתנהלים חייה כדבר מובן מאליו. אבל באמת העמוקה שלה אינה יודעת מה יילד יום. אולי משהו בליבה פנימה יישבר, אולי ישתנה, מי נביא ויידע?

היא שלמה עם התפיסה הנורמטיבית של מחויבות עמוקה לאומה ולמהות היהודית. יש לה רצון עז כי ייתפסו המחבלים ויימנע הרצח הבא של יהודים, אבל היא רחוקה מכל מחשבה על נקם. מדובר בחוסן קשה להסבר בעולם המודרני הרב־תרבותי של הרחוב החילוני שבהשפעת המערב.

הציונות החילונית הוציאה מקרבה אימהות כאלה. "אם הבנים" רבקה גובר; עטרה שטורמן מעין־חרוד; נעמי זורע ממעגן מיכאל. אחר כך עברו נשיכת השפתיים וזקיפות הקומה, ובלשון מסורתית קידוש השם, לאפיין את הדתיים־לאומיים.

העוצמה הזאת קשה לרבים. בוודאי ליהודים רעים שמדברים בהם סרה, אבל גם לטובים ולחיוביים. זה מצב נפשי סבוך, אימהות כמו פרנקל מייצגות צניעות ואחווה ומסירות נפש ודבקות במטרה, והרב הנואם בהלוויית בניהן מתביית על "ואהבת לרעך כמוך" לא פחות מאשר על האבל והכאב העמוק, אבל מי שמחוץ למחנה חש מין זרות וניכור אולי מפני שאינו יכול להגיע לרמה כזאת של מחויבות.

באתי לבית משפחת פרנקל וחזרתי חמש וחצי שנים לאחור. בכפר עזה שידע הפגזות במבצע עופרת יצוקה, פגשתי בשתי חיילות דומעות על קצין הצנחנים יהונתן נתנאל. הן דיברו בו במזנון של תחנת הדלק ונעלמו, וכעבור יומיים נסעתי לבית הוריו בירושלים, ובשיחה עימם עמדתי על הקירבה והריחוק שבראיית העולם של אנשי הכיפות הסרוגות לעומת רבים וטובים אחרים, אבל אחרים.

אז הוספתי את שמו של נתנאל לזה של השופט אהרן ברק, ולהם הקדשתי ספר שנכתב על ידיי. השבוע ניסח מי שמקדיש כבר שנים רבות לביטחון הלאומי את ההוד והדילמה הזאת: "בזכותם ננצח את הערבים המתנכלים לנו, אבל הם גם לא יניחו לנו לעשות הסדר עם הפלשתינים".

פרנקל (ויפרח ושער) אינם מורי דרך. הם מגש הכסף בעל כורחם. בפשטותם הם זן ייחודי הצומח בדור הנוכחי בחלקת אלוהים הקטנה של הארץ המיוסרת הזאת.

המערכת נרדמה

עתה אפשר כבר לעקוב אחרי העובדות ולצייר תמונת מצב. היא אינה רק חשבון נפש אלא בעיקר סימון יעדים. אתחיל מן הסוף: אמנם יחסי הכוחות מעידים שהפלשתינים יטעו אם יחליטו לחדש את האינתיפאדה; ואמנם נכשלו בסיבוב הקודם שאילץ את צה"ל לצאת למבצע חומת מגן לאחר הטבח בליל הסדר במלון פרק בנתניה - אבל הלכי רוח קיצוניים גוררים פוליטיקאים לימים של דם ואש בניגוד לרצונם ולכוונתם. מצב דומה עלול לחזור.

על רקע זה אפשר לערוך חשבון נפש ראשוני. ערב חטיפתם האכזרית של אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל־עד שער נרדמה מערכת המכ"ם של השב"כ בשמירה. נכון שישראל אינה יכולה למנוע כל פיגוע. אבל בקבוצה הלא־כל־כך גדולה שהיתה מעורבת בדרגות שונות ברצח השלושה, היו פלשתינים אשר השתחררו מן הכלא. הם היו במעקב, אבל העין הצופייה של היהודים נעצמה.

המשגה של המוקדן המשטרתי כבר נותח שתי־וערב. גם של הצבא, שלא התייחס ברצינות הראויה להסברי אביו של גיל־עד כי מדובר בנער שאינו נשאר לישון אצל חבר בלי להודיע, ולפיכך היעדרו הוא נורה אדומה. צריך להאמין לאזרחים גם כשהם נשמעים נסערים, או לעיתים מעצימים את הבעיה כדי להחיש את הגשת העזרה.

נכון שממילא שום תפקוד ראוי לא היה מציל את השלושה. הם נרצחו בו במקום. אך שיפור התפקוד של המוקדנים נחוץ לאירועים עתידיים, שבהם ינסו החוטפים לדבוק במשימתם ולהשאיר את הנערים בחיים לצורכי מיקוח.

בנימין נתניהו, משה (בוגי) יעלון ובני גנץ הובילו את המהלך הקרוי "שובו בנים" בלי תזזית. הם פרסו כוחות רחבים לסריקות ופגעו באורח משמעותי בתשתית ההולכת ונבנית של החמאס בשטחים. זה הישג שיותיר את אותות לזמן ניכר אם כי החמאס יחזור להשתקם ביהודה ובשומרון. ארגוני טרור הם כעוף החול.

במפקדת פיקוד המרכז החזיק האלוף ניצן אלון מידע רב על פעילות זניחה של אנשי החמאס (למשל, חלפני כספים) או אסירים משוחררים שהפרו באורח לא משמעותי את התחייבותם לרחק מהטרור. אלמלא המבצע לא היו מחזירים אותם עתה למאסר, אם בכלל.

ההישג העיקרי - שאינו מהלך ישראלי יזום אלא פרי תגובה מזדמנת על החטיפה - הוא בסיכול הממוקד של הפיוס לכאורה בין הרשות הפלשתינית לבין החמאס. ראשי ארגון הטרור בעזה, שלא שילמו משכורות זה שלושה חודשים, קיוו לקבל כסף מקטאר באמצעות אבו מאזן. הכל עוכב, וחמאס־עזה בבעיה גוברת.

ההיגיון המנחה את המדיניות הישראלית הוא שהיחלשות חמאס תרחיק את הסכנה של הצתת האזור. על כך המחלוקת. להערכתי, חולשתו היא מניע לחדש את הטרור גם בניגוד לרצונו של רוב הרחוב הפלשתיני.

הקבינט יתכנס וידון

מאז נמצאו גופות הנערים ליד חלחול מתפרסמת מדי ערב הודעה כי הקבינט המדיני־ביטחוני מתכנס לישיבה. קצב ההודעות מקביל לתחזית מזג האוויר - אחת ליממה במסגרת מהדורת החדשות.

נפתלי בנט ואביגדור ליברמן דוחפים למעשים תקיפים. אך בפועל לא יהיה שימוש חריג ביכולת הצבאית. כאשר יגמרו לגזור את הקופון של אהדה ציבורית מובנת מאליה, הנישאת על כנפי זעם מוצדק נגד הרוצחים הפלשתינים, יתברר כי הכל עורבא פרח, עורב פורח.

מבצע עמוד ענן - יותר מעופרת יצוקה - הבהיר לחמאס בעזה שהתוצאות קטלניות. ישראל אינה ממגרת אותו, אבל גובה מחיר כבד ומבטיחה הפסקת אש ממושכת עד ששינוי במאזן הכוחות יוביל לעימות מחודש במימדים של סף־מלחמה.

הברירה בדיוני הקבינט היא בין מהלך צבאי על סיבוכיו, כגון הקושי להסבירו ולהצדיקו בארץ ובעולם, לבין חידוש הפסקת האש עם החמאס. כבר נאמר כי בעזה מצוי עתה ארגון הטרור בחולשה ניכרת, וגם הפיוס עם אבו מאזן מתרחק, אך ברור כי לאחר המלל הרב ישראל תעדיף לחזור אל הפסקת האש השברירית.

גם למזלם של בנט וליברמן, שיכולים לתבוע פעילות מבצעית ענפה מפני שהם יודעים כי אי שם למעלה יש מבוגרים אחראים שיבלמו אותם.

בספרו "דרך ארוכה קצרה" ניסח יעלון את תוכניתו המבצעית בדבר ניהול משברים מדיניים בלי לחתור להסדר קבע בהיעדר שותף פלשתיני לשלום. יש ספק אם נוסחתו נושאת פרי מול אבו מאזן, שכן הסתפקות בניהול משברים מנקזת את מדינות המערב להתייצב נגד ישראל. לכן היה על נתניהו לעכב את הבנייה בהתנחלויות כדי לקיים את המשא ומתן עם הרשות הפלשתינית.

אך מדיניות ניהול המשברים יעילה מול חמאס־עזה בעידן שבו הוא מצוי בנסיגה. מה גם שאירועי הימים האחרונים מצביעים על שני מאפיינים בהתנהלותו: ביהודה ובשומרון מעולם לא חטף ישראלים לצורכי מיקוח אלא לרצח ולמשא ומתן על הגופות (לבד מהחייל נחשון וקסמן). בעזה הוא עבר תהפוכות שונות, אבל העובדה היא כי לא ירה בסיבוב הנוכחי רקטות וטילים (לבד ממקרה אחד בתגובה על הרג אחד מפעיליו, שישראל סברה בטעות כי הוא עומד לשגר פגז או רקטה) מקור הירי בארגונים אחרים.

לכן הממשלה עשויה לקבל החלטות תקיפות, חלקן ענייניות ואחרות שנזקן רב מתועלתן. ביהודה ובשומרון ייעשה עתה מאמץ ניכר להרגיע את "השטח" תוך מרדף יבשתי־מודיעיני אחרי ראשי הטרור, ואולי יוחלט גם על הרחבת הבנייה בהתנחלויות - צעד שגוי בעיתוי זה, שידרדר מטה את היחסים עם מדינות ידידותיות המעצימות את החרמת היישובים. בתוך כך גדר ההפרדה לא תפורק. אך בעזה תאפשר ישראל לחמאס לחזור להפסקת האש השברירית. זו תמצית הדרך הארוכה־קצרה.

למנוע אסון מוסרי

אם אנשי תג המחיר רצחו את הנער הפלשתיני מוחמד אבו חידר זה לא יהיה המקרה האחרון. בנימין נתניהו כבר נחלץ להסביר לג'ון קרי, שיברר את הסוגיה עד תום. מה יסביר לקרי בפעם הבאה, חלילה?

רצח פלשתינים חפים מפשע הוא אסון מדיני ומוסרי, וכמה הוא רחוק גם מחיסול בוגדים מבית? פרק ב' של הסיקריקין?

ישראל בצומת חירום. לרגע זה נועדו האמצעים המיוחדים שבידי השב"כ והמשטרה, שאינם בשימוש בסתם יום של חול. כדאי להיחפז בלי להצטעצע במילים, שאין מאחוריהן יד תקיפה. 

"משוררת לאומית"

פרופסור יגאל שוורץ סיפר למיה סלע מ"הארץ" כי בעקבות מאמרי על הלקסיקון שלו לספרות, שמחק את הערך "נעמי שמר", פנה למשמר הגבול וביקש לסייר סביב ביתו ולהגן עליו מפני מאיימים אלמונים (מעניין לאיזה מוקד טילפן, ומה השיבו לו).

מכל מקום, חרף גילי הגבוה, הריני מציע בזה את התנדבותי למשמר האזרחי כדי לסוכך עליו. אסור להרים יד על אדם בגלל דעותיו, זה ברור.

הגילוי ששמר הודחה מהלקסיקון הממומן בכספי ציבור עורר עניין רב ב"הארץ", בגלי צה"ל ובתחנות רדיו אזוריות. כאשר הוספתי כאן כי גם שבתי טבת נידון להתעלמות, התעמתה בתו הסופרת יעל קלגסבלד עם שוורץ.

שלי נעלייך מעל רגלייך, זעם שוורץ. קלגסבלד הגיבה שרצוי כי קודם יעיין שוורץ ברשימת ספרי אביה, והוסיפה דקירה נוקבת: אם טבת אינו סופר - שוורץ אינו פרופסור.

מדוע אורי אבנרי הוא בעיני שוורץ סופר שזכה לאזכור, וטבת לא? שוורץ הסביר לסלע כי אבנרי כתב שני רומנים על מלחמת השחרור. נו, באמת, "שדות פלשת" ו"הצד השני של המטבע" הם ספרי תיאור מעולים משדות הקרב ב־48'. אך גם "חשופים בצריח" מאת טבת שייך לאותה סוגה, ז'אנר, של כתיבה מעולה על מלחמת 67'. דווקא הוא כתב שורה של ספרים שאינם תיעודיים כמו "יומנים מאתמול", "הילד שקוראים לו רבקה" ו"שעשוע ובתו".

עיקר המאבק עסק בשמר. כל אדם מבין כי אם אין לה מקום ב־998 עמודי הכרומו - אין צורך במיזם היקר, וראוי למחוק כליל את חיים חפר ויורם טהר־לב. היתה גם התעניינות רחבה (למשל, לימור לבנת טילפנה לשאול מדוע מצאתי הצדקה לא להזכיר את זאב ז'בוטינסקי בלקסיקון? כי נכללו בו רק מי שנפטרו אחרי הקמת המדינה). גם עוזי דיין העומד בראש מפעל הפיס שיגר מכתב תקיף לשוורץ על מחיקתה של שמר - "משוררת לאומית מבחינתי".

אין לשוורץ ולתומכיו תשובה משכנעת. גם לא את אומץ הלב לקום בפומבי ולומר כי טעה בענק (אך במסרון שכתב הפרופסור דן לאור - חבר ועדת הלקסיקון והביוגרף של נתן אלתרמן - לרעייתו של טבת, נאמר הוא ראה את הפרסום בעיתון וקרא מה אמר שוורץ, ו"מה אומר ומה אדבר? יש כאן באמת כישלון רציני הגורם לי צער רב").

במקום לחזור בו, מסר שוורץ ל"הארץ" הסבר שלפיו עמדתי בעניין שמר־טבת גובלת בפאשיזם. מביך, פרופסור שוורץ, מביך, לא?

תראו מי מדבר

רוני בר־און - נושא כליו הציבורי של אהוד אולמרט - התייצב באולפנה של רינה מצליח בערוץ 2 ויצא פעמיים ידי חובה באמירה כי הוא בעד חקירת החשודים בעבירות פליליות, ומייד עבר לתקוף את עד המדינה שמואל דכנר אשר העובדות שבפיו שלחו את "הבוס" לשש שנות מאסר. לפי בר־און עיסקת הטיעון עם דכנר לא היתה ראויה, וגם לא העדות המוקדמת של משה טלנסקי, שיזם פרקליט המדינה משה לדור.

אמנם השופט המחוזי דוד רוזן מצא אמת בדברי דכנר ושלח את אולמרט לשש שנים בכלא; וכאשר ייפתחו הקלטות של שולה זקן נדע מה באמת אירע בתזרים הכספי טלנסקי־אולמרט, אבל רוני בר־און בשלו.

לדור היה פעיל בשני הנושאים. הוא יריב של אולמרט. מאז פרש לגמלאות התבצר בפרטיותו. אך השבוע הגיח באין רואה בכנס מטעם המכללה למדינאות בירושלים והתייחס ליציר כפיו: "אני לא מציע שכדי להיות פחות מושחתים נסגור תיקים ולא נחקור. זה יהיה גן עדן של שוטים. הפיתוי לעבירות יגדל ואז לא נבין איך צמחה השחיתות כמו בפרשת הולילנד עד השמיים, תרתי משמע". 

התבוננתי בבר־און שתקף בשצף־קצף את העסקות עם עדי המדינה וזכרתי כי הוא האיש שמינויו לתפקיד היועץ המשפטי אושר בממשלה בתוספת הסבר כאילו נשיא העליון אהרן ברק תומך בו. דן מרידור פיקפק. הוא שאל את ברק אם תמך בבר־און ונענה בשלילה. לפיכך חזר אל בנימין נתניהו וביקש הצבעה חוזרת.

בצומת זה של הפרשה הבין בר־און לאן יתגלגלו הדברים ומיהר להסתלק מתפקיד היועץ המשפטי. אילו הצטרף מרידור לממשלה רק כדי לסכל את מינוי בר־און ליועץ משפטי - דיינו.

כעבור עשרה ימים חשפה איילה חסון כי המינוי נרקם כחלק מעיסקה פוליטית סיבובית, שזכתה לכינוי בר־און־חברון. היסטוריה עם הפקת לקחים עכשווית.

עיתונות מפרגנת

מדוע מכפישים את ערוץ 10 כאילו הוא שש לפרסם רק ידיעות רעות? מבאסות? מרגיזות? לא נכון. הוא מביא לצופיו גם ידיעות מעודדות, חיוביות. עיניכם הרואות: באמצע השבוע פירסם כי רפי גינת חדל לכהן כמנכ"ל שלו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו