עכשיו אנחנו יכולים להתאבל

ברוריה טלבי ישבה השבוע בסלון ביתה בראשון לציון וצפתה בעיניים דומעות בהלוויה של שלושת הנערים החטופים. כשלמהדורות החדשות פרצה הקלטת השיחה האחרונה של גיל־עד שער ז"ל למוקד מחוז ש"י של המשטרה, כאב חד פילח את בטנה. ברגע אחד היא חזרה שלוש שנים וארבעה חודשים לאחור - למותו הטרגי של בעלה, משה טלבי ז"ל.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"אני לא יודעת אם טיפול רציני בשיחה היה מציל את חייהם של גיל־עד, אייל ונפתלי", היא אומרת, "אבל מישהו צריך לתת את הדין על העוולות האלה. אני לא מופתעת מהטיוח שבא בעקבות המחדל. אם מפכ"ל המשטרה היה מנער את מחוז ש"י בעקבות מה שקרה לנו, ומתייחס לכל פניותינו הרבות אליו - ייתכן שמוקד 100 היה פועל אחרת בפרשת הנערים החטופים. ייתכן שהיה אפשר ללכוד את הרוצחים, או אפילו להציל חיים. 

"אבל המשטרה לא מקבלת ביקורת, לא מודה בטעויות וממילא גם לא מפיקה לקחים", מוסיפה טלבי. "היא משגרת באמצעות דובריה וקציניה תגובות שאין בהן אמת, במטרה לחפות על מחדליה".

"פתאום אמרו לי מזל טוב"

ב־23 במארס 2011 נמצא הרב משה טלבי ז"ל, בן 54, אב לשבעה ילדים וסב לארבעה נכדים, ירוי בראשו בכניסה ליישוב רבבה בשומרון. הוא היה בדרכו לבקר את נכדתו התינוקת, וכל הממצאים בשטח, שהצביעו על אירוע חבלני, לא הפריעו לחוקרי המשטרה לקבוע במהירות שהוא התאבד. לטענת בני המשפחה, 20 דקות בלבד שהו החוקרים במקום, ואפילו לא הזעיקו פתולוג או מעבדה ניידת לזיהוי פלילי.

מאז, במשך 40 חודשים תמימים, ניהלו ברוריה, אחיה וילדיה מאבק עיקש על שמו הטוב של המנוח. הם נתקלו בחומה בצורה ואטומה, אבל לא ויתרו. שיגרו מכתבים, הגיעו לכנסת, דרשו את פתיחת התיק, הביאו לזירה פתולוגים, פתחו את הקבר כדי לאתר ראיות ולהביא את בגדיו לבדיקת זיהוי פלילי.

"יש לנו סבלנות, הצדק ייצא לבסוף לאור, וכל מי שחשב אחרת ייאלץ לבוא ולבקש סליחה", אמרה לי ברוריה טלבי ב־17 ביוני 2011, בתחקיר שפורסם ב"ישראל השבוע" ושבו הוצגו כל הממצאים, הטענות והבדלי הגרסאות בין קביעת המשטרה לבין טענות המשפחה. "רצחו את אבא פעמיים", הלינו ילדיו של משה. 

תיק החקירה נפתח מחדש, אולם ללא תוצאות, ולבני המשפחה לא הותר להציץ בחומרים עד סגירתו, כעבור שנתיים. "היה במשטרה מי שהעביר לנו מסר שלא נשלה את עצמנו, וששום דבר לא ישתנה", הם סיפרו אז. ואכן, שלושה שבועות מאוחר יותר הופיע קצין חקירות ממחוז ש"י בפני ועדת הפנים של הכנסת וטען כי "מעולם לא קבענו שמדובר בהתאבדות חד־משמעית". גם זה לא גרם לשינוי ההחלטה.

בדו"ח חריף שנכתב במשרד מבקר המדינה בפברואר השנה נמתחה ביקורת נוקבת על המשטרה, שנחפזה למסקנת התאבדות לפני שביצעה חקירה מקיפה. נכתב שם כי היא לא נטלה טביעות אצבע ודגימות דנ"א מהרכב; לא הזמינה מעבדה ניידת לזיהוי פלילי לזירה; לא ניתחה את משמעות כתמי הדם בשני מקומות בזירה, המעידים על מאבק שקדם למוות; ולא בדקה את מצלמות האבטחה של היישוב.

רק בחודש שעבר, ימים ספורים לפני חטיפת הנערים מהטרמפיאדה בגוש עציון, קיבלו בני המשפחה הודעה לקונית בפקס. "תיק החקירה יישאר פתוח", בישרה להם נחמה זוסמן, סגנית בכירה בפרקליטות המדינה. למכתבה צורף מסמך שהועבר ממשרד הביטחון למוסד לביטוח לאומי ושבו נקבע כי "לאחר בחינת כל הממצאים והראיות... יש יסוד סביר להניח כי המנוח נפגע פגיעת איבה".

ההודעות הגיעו למשרדו של עו"ד שמואל לנקרי, גיסו של המנוח, שניהל את המאבק. הוא מיהר לטלפן לאחותו, ברוריה. "הייתי בבית, שמעתי מה שמוליק אומר לי, ולא הצלחתי להכיל את המילים", היא מספרת. 

"מצד אחד זאת היתה הקלה, ומצד שני תחושה קשה. ברכה, ובצידה קללה. פרצתי בבכי. רק עכשיו אני מצליחה סוף סוף להתאבל על בעלי. המחשבות על העוול הנורא שנגרם לו אחרי מותו פינו את מקומן, ואני לא מפסיקה לחשוב על הדקות האחרונות בחייו. מנסה לדמיין מה עבר עליו, מה הרגיש, האם ידע שזהו סופו, האם הוא פחד".

אודיה (16), בתה של ברוריה, שהתה לצידה בעת קבלת ההודעה. "מה שקרה העיב מאוד על האווירה בבית. זה פגע בזיכרון. כבר לא חשבתי כמעט על דברים שעשיתי איתו, על חוויות שלי כילדה עם אבא, אלא רק על מה שקרה, על העוול הזה. לפחות זה מאחורינו".

נתנאל (25), אחיה הגדול של אודיה, חשב שאימו מתקשרת אליו לעוד שיחה שגרתית ויומיומית, ולא האמין למשמע אוזניו. "היא אמרה לי 'נתי, זה נגמר'. שתקתי דקה. לא מצאתי את המילים. לא ידעתי אם לשמוח או לבכות. בהלוויה ספדתי לאבא וצעקתי 'אבא, אנחנו יודעים את האמת, ולא נעצור עד שנטהר את שמך'.

"עם הזמן, כשהבשורה עברה בין הקרובים והמכרים, התחלתי לקבל הודעות ושיחות, ואנשים אמרו לי מזל טוב. זה היה מוזר. למשפחה כתבתי בקבוצת הווטסאפ: 'המעגל נסגר'. אבל הוא לא באמת ייסגר עד שילכדו את הרוצחים שלו".

"תילחמו על האמת"

שלוש שנים קשות עברו על משפחת טלבי. זמן קצר אחרי הרצח החליטה ברוריה לעזוב את הבית בחיספין שברמת הגולן. המבטים השופטים והמתנשאים מצד השכנים לא הותירו לה ברירה. "התייחסו אליהם כמו לעב"מים", סיפר אחד מבני היישוב.

גם בימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כששמו של משה ותמונתו הופיעו בטקסים השונים, הספק לא מש מפניהם של הסובבים - והפך את הכאב המובן מאליו לבלתי נסבל. "אנשים היו בסדר", אומר נתנאל, "הם קיבלו את האמת שלנו, גם בלי שידעו את כל העובדות, ובלי שתהיה לזה גושפנקא מהמדינה, אבל תמיד היתה לי תחושה כאילו עושים לנו טובה. זה יצר מועקה לא פשוטה".

גם פעולות החקירה לא הוסיפו בריאות לבני המשפחה. "אחרי פתיחת התיק מחדש, במאמץ להצדיק את הקביעה שזו התאבדות, המשטרה ניהלה חקירה מקיפה", מספרת ברוריה. "הם בדקו את חשבונות הבנק ואת התיקים הרפואיים שלנו, הלכו לבית הכנסת וחקרו את המתפללים. אפילו את אמא של משה, אישה בת 80, הם חקרו".

אבל החיים נמשכו. הילדים התגייסו לצבא, אחד מהם התחתן והובל לחופה על ידי אימו ודודו. למשה נולדו שלושה נכדים חדשים, שלעולם לא יזכו להכירו. 20 תמונות שלו מעטרות עד היום את סלון הדירה בראשון לציון. בכולן הוא מחייך, והן משמשות עדות לחיי משפחה יפים, פשוטים ומאושרים, שעד לא מזמן היו מנת חלקו. 

"כואב לי על כל הזמן הזה, היינו יכולים להיות במקום אחר", אומרת ברוריה בצער. "לפחות עכשיו נוכל להתחיל מחדש בחיינו. זה לא החזיר את משה, אבל חשוב שהציבור יידע מה קרה כאן".

שמואל: "יש מסר חשוב מאוד במה שקרה לנו. תילחמו על האמת. בישראל נרשמים מאות מקרי התאבדות בשנה, ואני משוכנע שלא כולם הם באמת כאלה. לרוב המשפחות אין את הכלים, את הידע, את המשאבים ובעיקר את כוחות הנפש להיאבק מול הגופים הגדולים האלה, שנראים מאיימים. אבל אסור לתת להכפשות האלה לעבור".

סיפרתם על אטימות שליוותה אתכם בכל מקום. לא היו רגעי ייאוש? לא הרגשתם שאתם נלחמים בטחנות רוח?

שמואל: "אנחנו חיים במדינה דמוקרטית. אם היינו צריכים, היינו מגיעים עד בג"ץ. היינו מביאים לדוכן העדים את כל חוקרי המשטרה, ולא היינו מוותרים. זה מה שמשה היה מצפה מאיתנו לעשות".

אתם מתכוונים לתבוע פיצויים על עוגמת הנפש שנגרמה לכם?

ברוריה: "לא. בסופו של דבר, רוב מוסדות המדינה גילו אחריות. השב"כ ביצע בדיקה פנימית, מבקר המדינה והפרקליטות פעלו. זה נורא בעיניי שאני, כאזרחית המדינה, שרוצה לסמוך על שלטון החוק, נאלצתי לנהל את כל המאבק הזה בעצמי".

שמואל: "זה לא רק נורא. זה מפחיד. מה שכואב זה שדווקא המשטרה, שאמונה על שמירת החוק ואכיפתו, היא זו שאין בה את היושרה להודות בטעות".

כפי שברוריה הבטיחה בראיון ההוא ל"ישראל השבוע" ב־2011, האמת יצאה לאור. גם ההתנצלויות הגיעו, אבל לא מכולם. "עם השנים, כשעלו עוד ועוד גילויים, היו אנשים שעלו לקברו של משה וביקשו ממנו סליחה", אומרת ברוריה. "שכל אחד יעשה את חשבון הנפש שלו. שערי התשובה פתוחים לכולם".

שמואל: "אנחנו דנים את האנשים לכף זכות. הם נתנו אמון במוסדות השלטון ובמשטרה, באופן טבעי, והספק שקונן בליבם היה טבעי".

ומה עם אנשי המשטרה? הם ביקשו מכם סליחה?

"לא, הלוואי שיכולנו לצפות לבקשת סליחה, אבל איננו שוגים באשליות. אנחנו נשמח אם הם רק יתקנו את הליקויים ולא ייתנו לדברים כאלה לקרות שוב. לצערי, מה שקרה בשבועות האחרונים מוכיח שזה לא המצב".השבוע פקדה ברוריה את קבר בעלה, שטמון בבית העלמין בנתניה. היא סיפרה לו ששמו טוהר, ושעתה הוא יכול לנוח על משכבו בשלום. "אמרתי תודה למשה, והבטחתי לו שמעכשיו לא נטריד אותו יותר".

במחוז ש"י של המשטרה בחרו שלא להגיב לטענות המשפחה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו