האלבום החדש של דויד ברוזה, "EAST JERUSALEM - WEST JERUSALE", הוא, כפי שאפשר לנחש משמו, אלבום קונספט על נושא אחד: השלום. באופן כללי בין בני האדם ובאופן ספציפי בין יהודים וערבים בישראל. ברוזה לא מאשים איש במצב, ולא מציע פתרונות. "לא רוצה להטיף לאיש הלילה... רוצה רק לספר את סיפורי", הוא שר, באנגלית, בשיר הפתיחה, "נולדתי לתוך המציאות הזו, גדלתי בתוך מלחמה, אבל זה לא אומר שאני צריך לקבל את זה... לא רוצה להילחם יותר".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
35 שנים אחרי שהקליט את "יהיה טוב" (שהיה הלחן הראשון שלו למילים של יהונתן גפן), ואחרי כל ההצלחות והכישלונות, ההמראות והנחיתות, ברוזה ממשיך לעסוק בכמיהה האינסופית לשלום במזרח התיכון. הוא עושה את זה בדרך היחידה שהוא יודע, דרך המוסיקה. בגיל 59, עם עשרות אלבומים ואלפי הופעות, ברוזה כנראה כבר פחות מאמין באפקטיביות של יצירתו על שינויים בעולם, אבל הוא לא יכול להימנע מלנסות לומר את דברו. שוב ושוב ושוב לחזור על אותם רעיונות מוכרים, ובכל פעם לומר אותם קצת אחרת.
אז הפעם הוא עושה את זה עם מוסיקאים ישראלים, פלשתינים ואמריקנים, והוא משלב שירים מקוריים שכתב והלחין (לראשונה כתב מילים באנגלית) עם גרסאות כיסוי לשירי שלום משנות השבעים. שיר הנושא של האלבום "ירושלים המזרחית ירושלים המערבית" נכתב ומבוצע עם חבר להקת הפוג'יז האמריקנית, וייקליף ז'אן. השיר אומר, בתמצית: בכל המקומות יש אותם פנים, וכולם בעצם רוצים שלום, אז הפיצו אהבה כדי שהעולם יהיה טוב יותר.
את השיר "רמאללה תל אביב" שברוזה כתב והלחין הוא שר עם הזמרת הערבייה־ישראלית מירה עוואד, ברוזה שר בעברית ומירה עוואד בערבית ושניהם יחד באנגלית. את "מפתח לזיכרון" כתב ברוזה והלחין המוסיקאי הפלשתיני סעיד מורד, ואת השיר "The Lion's Den" הלחין ברוזה למילים של יהודה פרל, שהקדיש אותו לבנו דניאל, העיתונאי היהודי־אמריקני שנחטף ב־2002 בפקיסטן ונרצח בידי חוטפיו.
לא פחות מעניינים הם השירים שברוזה בחר לחדש: בגירסה שמשלבת מוסיקת נשמה עם עוּד (שמנגן יאיר דלאל) הוא שר את "למה איננו יכולים לחיות ביחד" של טימי תומאס, וגם את "אמא" מתוך "החומה" של פינק פלויד (שכתב רוג'ר ווטרס שנים לפני שהפך למטיף נגד מדיניות ישראל) הוא עוטף בשילוב רוק ערבי. עוד מחדש ברוזה, עם מקהלת ילדים, את "מה כל כך מצחיק בשלום, אהבה והבנה", להיט של ניק לואו הבריטי בשנות הגל החדש, ושיר נוסף מאותה תקופה - "בכל יום אני כותב את הספר" של אלביס קוסטלו. עוד יותר ישן הוא השיר האקולוגי "היכן ישחקו הילדים" שכתב קט סטיבנס המון שנים לפני שהפך ליוסוף איסלאם והתחיל לא לחבב את ישראל.
השיר "ירושלים" נכתב על ידי אחד ממפיקי האלבום, סטיב ארל האמריקני, שהלחין גם את שיר הסיום של האלבום "שלום הוא רק מילה" (שכוונתו כמובן הפוכה). את השיר הזה, הטעון באנרגיה יותר מכל שירי האלבום, כתב ברוזה עם סטיב ארל (באנגלית), מוחמד מוגרבי ופאווד עוואד (בערבית) ושאנן סטריט (בעברית), כולם שרים ומראפּרפּים יחד בשלוש שפות, ומצטרפים אליהם גדי סרי בכלי הקשה, אליאס וואקילה בדרבוקה ויוסי סאסי (לשעבר אורפנד לנד) בבוזוגיטרה (המצאה שלו לכלי שמשלב גיטרה ובוזוקי). וכך הרכב הרוק הבסיסי של ברוזה, עם ז'אן פול זימריס בתופים, אלון נאדל בבס ויונתן לוי בגיטרה, מארח באלבום המון סגנונות וטעמים שנשמעים יחד כמו ניסיון חד־פעמי ומיוחד ליצור שיתוף פעולה ישראלי־פלשתיני. במוסיקה זה מצליח, והשאלה היא אם להתקרבות בין הצדדים יש סיכוי גם במציאות העכשווית שמחוץ למוסיקה. למרבה הצער, נדמה שלא כל כך, לפחות לא בשלב זה.
האלבום "EAST JERUSALEM - WEST JERUSALEM" יצא לאור כבר לפני כחצי שנה, והעובדה שכמעט לא שמענו עליו לא קשורה לתוכנו המשובח. נדמה לי שהעניין קשור לתחושת הייאוש שאופפת רבים אצלנו, מכל הצדדים הפוליטיים, בקשר לסיכוי להגיע לשלום.
השבוע עמד להתקיים בחיפה פסטיבל "שיר היונה" למען השלום. 34 שנים אחרי פסטיבל "שיר היונה" המקורי, שהביא לפארק הירקון בתל אביב עשרות אלפי צופים, כשנה אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים. בשנים שחלפו התברר שהמציאות מורכבת מעט יותר מהחזון האופטימי שבשירים. מלחמות לבנון, האינתיפאדות, ההתנתקות והמבצעים הצבאיים, הדיונים האינסופיים בפנים ובחוץ, הפיגועים והחיסולים, הסכמי אוסלו, הסכם השלום עם ירדן ומעל הכל השינויים הפוליטיים והחברתיים - על רקע זה נדמה אולי שכמעט אף אחד לא שר שירי שלום "פשוטים", אלא אם כבר, שירי מחאה וכעס על אי ההצלחה בהבאתו על עם ישראל ושכניו.
גם בשנים האחרונות יש אמנים לא מעטים שממשיכים להתעסק בנושא השלום וביחסים עם שכנינו, אבל התחושה העיקרית היא שהייאוש רב מהתקווה. ואם לא בגללם אז בגללנו ואם לא בגללנו אז בגללם. יותר מכך, לעיתים קרובות נדמה שבעצם העלאת הנושא יש אמירה פוליטית. "פסטיבל למען השלום" נשמע, כמעט אינסטינקטיבית, כמו אקט שמאלני. וזה כמובן לא נכון, שכן בכל גוני הקשת הפוליטית כולם מדברים על שלום, וגם על צדק. כך כתבתי כאן לקראת הפסטיבל הזה, ב־3 ביולי, והזכרתי שבעבר "שיר היונה" הצליח לאסוף אלפי "מאמינים" (1984 ב"חורשת טל", 1993 בחוף הים בחיפה, 2004 בכנרת). בשבוע שבו התפרסמה הכתבה ב"ישראל היום" נחטפו שלושת הנערים, ואיך אפשר לדבר על שלום... הפסטיבל נדחה. איך שר פעם דויד ברוזה, למילים של יהונתן גפן: "היונה הלבנה כבר עייפה".
yoavk@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו