תחת שמי ים התיכון

נמל עכו // צילום: גיל אליהו/ג'יני // נמל עכו. מקסים לראות את עכו מכיוון הים, ואת ההווי הקבוע של נעריה הקופצים מהחומה ללא פחד

חצר אולמות האבירים בעכו, לילה. תחת כיפת השמיים מוצגת האופרה "דון ג'ובאני" של מוצרט מול קהל רב מהארץ ומחו"ל. כחצי שעה לאחר תחילת המופע, מצטרף לקולות הבריטון של דון ג'ובאני קול חזק ועבה הבוקע מהרמקולים המוצבים על צריח מסגד אל־ג'זאר הסמוך. למשך דקתיים הם שרים במקביל: דון ג'ובאני באיטלקית, והמואזין של עכו בערבית, אבל ברור שאין כאן יחסי כוחות הוגנים. המנצח דניאל כהן מסמן לתזמורת להפסיק לנגן, שני השחקנים קופאים על הבמה, ומאות הצופים, ובהם תיירים מחו"ל, מאזינים בחשיכה במשך דקות ארוכות למואזין. כשהוא מסיים, הקהל מוחא כפיים, צחוקים נשמעים, והתזמורת שבה לנגן כשאווירה ים־תיכונית עליזה שורה על כולם.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

רקמה אנושית חיה

ממש כמו באופרה, חיים בעכו בדו־קיום מוצלח ערבים לצד יהודים. גם הטיול שלנו, שרובו התקיים בעכו העתיקה, שעוברת בשנים האחרונות תהליכי חידוש ופיתוח בחסות החברה הכלכלית של עכו, עמד בסימן של דו־קיום. התחלנו בבית הכנסת התוניסאי "אור תורה" - מקום שצריך לראות בעיניים כדי להאמין שהוא אמיתי. יש בו שלוש קומות של אמנות מרתקת של ויטראז' ופסיפס.

האיש שיזם את הקמתו, הרב ציון בעדאש, עלה לארץ עם אשתו בשנות החמישים. "היהודים שעלו לארץ מהגולה אחרי קום המדינה פוזרו בערים הנטושות שמהן ברחו הערבים", הוא מספר. "כל בתי הכנסת היו הרוסים, ובהלכה כתוב שאסור ליהודי לגור במקום שאין בו בית כנסת, אז החלטתי להקים כאן בית כנסת". בעדאש וחבריו לגוף ההקמה שייסד הסתובבו בין בתי הכנסת העתיקים ברחבי הארץ וגילו שהמשותף לכולם הוא רצפות פסיפס. הרב תיכנן וצייר את כל הציורים שעוטרו באבני פסיפס ומספרים את תולדות עם ישראל, סיפורי התנ"ך וגם החי והצומח בישראל, לצד דגלי ישראל, סמלי חילות צה"ל, ואפילו השואה. "לא יודעים מספיק שגם לנו היתה שואה. אני ניצול שואת יהודי תוניסיה, וחשוב לי שלא נשכח לרגע את השואה, ושנחזק מאוד את צה"ל ואת החיילים". מרגש מאוד.

דוכן ממתקים בשוק של עכו. אווירת דו־קיום שוקקת חיים

מבית הכנסת אנחנו נוסעים לעבר חומות העיר העתיקה. מורה הדרך רוני מיארה מעכו מוביל אותנו אל מוזיאון קסום בחומה המזרחית, "אוצרות בחומה" שמו, המשקף את החיים בגליל לפני מאה שנים. המוזיאון נחלק לשניים: בחלק אחד שחזור של שוק בעלי המלאכה עם כלי המלאכה העתיקים של הנפח, החרט, הנגר ועוד. בחלק השני מוצגים אוספים מקצועיים של האספנים דן הורטמן, שמנהל את המוזיאון בהתנדבות, ומיכאל לוריא. כאן אפשר לראות סלונים עתיקים מדמשק, כלי אמייל מפרס, וגם אגף נוסטלגיה. כשאנחנו ביקרנו שם הוצגו במוזיאון באווירת שבוע הספר ספרים ומשחקים ישנים שהזכירו לנו את הילדות, לצד תצוגת קלמרים וכלי כתיבה של פעם.

אנו ממשיכים לאולמות האבירים, אולמות ששימשו ללינה ולאכילה עבור מסדרי הצלבנים שחלפו בעכו במאה ה־12, ושימשו גם את הצליינים שעצרו כאן בדרכם לירושלים. בכניסה למרכז המבקרים יש גן מוצל ונעים. זהו הגן הנעלם, או "בוסתן אל־פשה" - מקום מצוין למנוחה ולצינון הגוף ביום חם. במרכז המבקרים אנחנו נכנסים לגלריה של האמן איתן ג'ורג' הורוביץ שיוצר עבודות רקמה על טקסטיל ישן וממוחזר. הורוביץ, שנפגע בעבר בתאונת דרכים, מעביר בהתנדבות גם סדנאות אמנות והעצמה לילדים בגנים ובבתי ספר, ומעביר סדנאות בנושא אמנות מיחזור קהילתית.

איתן ג'ורג' הורוביץ. יוצר עבודות רקמה על טקסטיל ממוחזר

אנו ממשיכים אל חמאם אל־באשה - החמאם שבנה בסוף המאה ה־18 מושל עכו, ג'זאר פחה, האיש שהצליח למנוע מנפוליאון לכבוש את העיר. החמאם שימש את העשירים ואת שליטי העיר בתקופת השלטון הטורקי והיה פעיל עד סוף שנות ה־50. יש כאן גם סרט המציג את סיפור המקום ושחזור יפהפה של החדר החם של החמאם, עם פסלים בתנוחות רביצה שונות, שמצליחים להעביר את התחושה של מה שהתרחש כאן מתחת למעטה האדים הכבד.

אנחנו ממשיכים לצעוד בסמטאות העיר העתיקה, ורוני מספר שכל מה שאנחנו צועדים עליו נבנה בתקופת השלטון הטורקי ועד ימינו, אבל מתחת לפני הקרקע קיימת עיר שלמה מהתקופה הצלבנית. בזכות הממצאים מהעיר התת־קרקעית הזו, וגם בזכות קברו של נביא הדת הבהאית שנמצא בעכו, הוכרה עכו פעמיים על ידי אונסק"ו כעיר מורשת תרבות עולמית.

רק חלק קטן מהעיר הצלבנית, ובו אולמות האבירים ומנהרת הטמפלרים, נחשף לציבור. אנחנו נכנסים אל מנהרת הטמפלרים, שהוקמה בסוף המאה ה־12 כנתיב תת־קרקעי על ידי אנשי המסדר הטמפלרי שעברו לעכו לאחר כיבוש ירושלים בידי צלאח א־דין. אורך המנהרה כ־350 מטרים, וגובהה נע בין מטר וחצי לשני מטרים. היא מוארת בצדדים, והצעידה על רצפת העץ שנבנתה בה היא בהחלט חוויה מעניינת.

הבזאר הטורקי. הפך למתחם מסעדות מקסים

אנחנו ממשיכים למתחם הבזאר הטורקי, שגם אותו הקים ג'זאר פחה. ברחוב הקטן שבו פעל הבזאר יש היום מתחם מסעדות קטן ומקסים. אנחנו עוצרים לטעימה בטאפאס בר "דלאל" של עוסאמה דלאל, בן 23 מעכו. דלאל נראה ומדבר כמו היפסטר תל־אביבי, הוא בעל תואר שני במינהל עסקים, אבל בעיקר מבשל בחסד. רק עשרה מקומות יש סביב הבר הקטן שלו, ובערב נוספים עוד 20 מקומות ישיבה מחוצה לו. "המסר שבאתי להעביר הוא שעכו אינה רק חומוס", הוא אומר ומוסיף שהמטבח שלו משלב בין האוכל המסורתי של דייגי עכו לבין האוכל של סבתו המוסלמית, עם טאץ' מערבי. ואז הוא מגיש לנו את אחת המנות המדהימות ביותר שטעמנו: דג לוקוס על פירה חומוס ולבנה, עם רוטב סלק ווניל. נשמע כמו שילוב הזוי? בהחלט, אבל לא תבינו עד שלא תטעמו את עושר הטעמים הנפלא הזה.

בהמשך הבזאר גם ביתן פרימיום סנק בר "קוקושקה" עם נקניקיות, המבורגר ופיש אנד צ'יפס במנות קטנות; "סביצ'ה", בר דגים ופירות ים, ועוד ועוד. אנחנו נאלצים לחלוף על פניהם בלי לטעום, בדרכנו לארוחת הצהריים במסעדת הדגים אל מרסא שבנמל.

באל מרסא, מול הים וסירות הדייגים, אנחנו אוכלים דגים בכל מיני וריאציות טעימות ביותר: סביצ'ה טונה עם קרם חציל ולימון כבוש, אנשובי כבוש בשמן זית ועשבי תיבול על טוסטים מבגט, ומנה עיקרית גדולה ונפלאה של דג ברמונדי על מצע של פריקי - חיטה ירוקה מעושנת.

השף והבעלים של המסעדה, עלאא מוסא, צעיר מעכו שעבד במטבחים של מסעדות גורמה ברחבי העולם, מספר לנו שהוא מבשל מטבח ערבי אותנטי "עם טוויסט", והטוויסט שלו בהחלט מיוחד, בטעם, בטריות וגם בהקפדה - כל מנה יוצאת מהמטבח מושלמת בצורתה ובטעמה.

אחרי הארוחה אנחנו מחליטים, ספק בצחוק ספק ברצינות, לעלות לשיט קצר באחת מסירות העץ האדומות העוגנות בנמל. עשרה שקלים לאדם עולה התענוג הכה תיירותי, ואותנו הוא מאוד משעשע. במקום המוסיקה המזרחית שמשמיעים ברקע, אנחנו מבקשים מוסיקה ערבית אותנטית, ומוצאים את עצמנו רוקדים ומענטזים לצליליה. מקסים לראות את עכו מכיוון הים, ואת ההווי הקבוע של נעריה הקופצים מהחומה ללא פחד אל תוך המים בזה אחר זה. אין סיכוי שכאמא הייתי מאפשרת לזה לקרות, אבל עלאא מהמסעדה סיפר לי שגם הוא העביר כך את ילדותו, והיה לו הרבה יותר כיף לגדול כך מאשר לשחק באייפון כמו הילדים של היום.

מלון חוף התמרים. חוף פרטי ומרחבי דשא עצומים // צילום: גל פלוטניקוב

לילה בחוף התמרים

לא מעט בתי מלון חדשים קמו בעיר, ובהם גם מלונות בוטיק יוקרתיים שגובים 2,500 שקלים ללילה, אבל אני בחרתי להעביר את הלילה במלון הוותיק "חוף התמרים". מדובר במלון נעים מאוד, שנרכש לא מכבר על ידי רשת רימונים, שבוודאי עתידה למנף אותו. הוא נושק לים, ויש לו חוף פרטי ומרחבי דשא עצומים, פינות ישיבה נוחות על הדשא, בריכה חיצונית ובריכה פנימית, ואפילו ספא קטן, שאליו אני נכנסת לקבל עיסוי מעולה ומשחרר. חדר האוכל מרווח, נעים מאוד ופונה אף הוא לים, האווירה ידידותית ולא מתיימרת, ולמרות שלחדרים לא יזיק שיפוץ פה ושם - מדובר בתמורה טובה ומספקת למחיר, העומד על מאות שקלים ללילה בלבד. וכך בא לסיומו עוד טיול מהנה - אופציה קסומה ורב־תרבותית לבילוי קיצי משפחתי או אפילו רומנטי. קיץ נעים לכולנו.

* * *