אין לי דרך לדעת מי היה חבר הכנסת היחיד שבהצבעה בכנסת בשבוע שעבר נתן את קולו הבודד למועמד לנשיאות פרופ' דן שכטמן אבל אם הייתי יודעת מי הוא, אני נשבעת שהייתי שולחת לו פרחים. חסך לכולנו מבוכה גדולה. כאילו לא מספיקים הציונים העלובים שאנחנו מוציאים בכל שנה במבחנים הבינלאומיים במתמטיקה או פקולטות למדעי הרוח שנסגרות בזו אחר זו, רק היה חסר גם לראות בבית המחוקקים הישראלי את הסיפרה העגולה 0 מתנוססת לצד שמו של חתן פרס נובל מהולל כדי להוציא אותנו מטומטמים לגמרי. מילא התופעה המדאיגה של בריחת המוחות - עם זה עוד היינו יכולים איכשהו להסתדר - הבעיה היא שהמוח בורח אבל כל היתר נשאר.
זו סטייה מהנושא שהתכוונתי לכתוב עליו אבל המבוכה המתונה עם חתן פרס נובל מתגמדת ליד המגה־בושה שניצלנו ממנה כשכמעט נבחר לתפקיד הייצוגי ביותר במדינה מועמד שהסתבך בצורה כזו או אחרת עם עוזרת הבית שלו באופן ששווה לשלם 270,000 שקלים כדי להשתיק ולחלופין מקפיד מאוד מאוד לשלם נסיעות לעוזרת שלו שגרה ממש רחוק. אני לא מתיימרת לדעת את פרטי הסיפור, המועמד לשעבר ממשיך להכחיש בכל תוקף, אבל כפי שניסחה את זה יפה מישהי בפייסבוק, "בעצם הייתי יכולה להיות ממש מיליונרית. תארו לכם שאני מקבלת 270,000 שקלים מכל גבר שלא הטריד אותי מינית".
אני עוד מקווה שיתברר בסופו של דבר שסיפור העוזרת לא היה ולא נברא שכן כל הטרדה מינית היא דוחה אבל לנג'ס לעוזרת הבית שלך זה באמת שפל במיוחד. אני לא מדברת על יחסי עובד־מעביד, זה ברור מאליו, אבל גם בלי קשר לזה, עסקתי במשק בית במשך כמה שנים ותאמינו לי שבמסגרת הג'וב התובעני הזה, יש לך מספיק עבודת קרצוף וניגוב לעשות גם בלי שתצטרכי לגרד מעלייך את בעל הבית.
בגיל 7 הוא מתלבט מה הוא רוצה להיות: לאו מסי או פיקאסו // איור: יעל בר
ועוד נקודה, בלי קשר לפרשה הספציפית הזאת אלא סתם למקרה שמישהו מבין הקוראים נתקף פתאום דחף לזרוק איזו מילה לא במקום לעוזרת הבית שלו כשהיא חוצה את הסלון עם דלי ומגב - "הריח שלך מטריף אותי, אל תגלי מה זה, תני לי לנחש... אג'קס כחול" - עם יד על הלב, מה הסיכויים שתצליח. מה הסבירות שאישה עובדת שבילתה עכשיו חמש שעות רצופות בספונג'ה כשהיא מנקה אחריך את הבלאגן והטינופת שאתה עסוק ומפונק מכדי לטפל בהם בעצמך, וששורדת משימות שיכולות לסדוק גם עצירים ותיקים בגוואנטנמו כמו לזווג עשרים זוגות גרביים שחורים שאין ביניהם כמעט כל שוני, תמצא אותך במסגרת הזאת באיזושהי צורה אטרקטיבי.
כעוזרת בית בדימוס אני מוכנה להתערב שגם עובדת משק הבית של, נניח, ג'ורג' קלוני, משמיצה אחר כך עם החברות שלה את הרגלי ההיגיינה הירודים של הכוכב ההוליוודי. שלא לדבר בכלל על העוזרת של בראד פיט, שמגדל בביתו כידוע שישה ילדים, יצרנים בלתי נלאים של לכלוך וערימות של כביסה, ושאני מהמרת שמתפטרים אצלו יותר עובדי משק בית מאשר בבית ראש הממשלה שלנו.
זה אולי לא יביא את השלום אבל הרבה מבוכה וצער היו נחסכים בעולם אילו אנשים היו מסוגלים רק לראות את עצמם מהצד באופן קצת יותר אובייקטיבי. שזה בכלל הנושא שרציתי לדבר עליו לפני שהסתחררתי מאדי תשוקה ואקונומיקה - קריאה צנועה מכאן, אם לא באופן יום־יומי אז לפחות מדי פעם, לפני שמקבלים החלטות גורליות בחיים, להציץ על עצמנו לרגע באופן אובייקטיבי.
הבחירות האחרונות לנשיאות הדגימו את הנקודה הזאת היטב. עזבו כבר מועמדים שמדהים ששקלו בכלל לרוץ לתפקיד כשבארון שלהם מסתתרים כאלה שלדים ובכספות הסודיות שלהם כל כך הרבה דולרים. אבל אפילו מועמד לגיטימי ומכובד כמו פרופ' דן שכטמן, זוכה פרס נובל. יצא לי לשמוע את האיש מתבטא בראיונות ומה אני אגיד לכם - לצפות ממנו להתנסח באופן דיפלומטי כפי שנדרש מנשיא מדינה או לנווט בין רגישויות לאומיות בטקט וירטואוזי זה בערך כמו לבקש מכוהנת הנימוסים וההליכות חנה בבלי לחקור קוואזי־גבישים.
בשביל להיווכח בחשיבות הקריטית של האובייקטיביות לא צריך ללכת רחוק, מספיק להדליק טלוויזיה. תיתקלו שם בתוכנית ריאליטי, למשל, במועמד סימפטי שדומה דמיון מפתיע לשלמה ארצי, מחקה באופן מפתיע את שלמה ארצי, מבצע על הבמה במפתיע שיר של שלמה ארצי ומתאכזב אחר כך לגלות שהשופטים, בניגוד לבני משפחתו המצטמררים מהתרגשות מאחורי הקלעים, לא בדיוק נופלים מכורסאותיהם המסתובבות מרוב התפעלות.
מה שמעורר שאלה דחופה שהיא רלוונטית לכל אחד ואחת מאיתנו, מממ... מה קורה עם הסביבה הקרובה. איך יכול להיות שאדם שמוקף בכמות מתקבלת על הדעת של חברים ובני משפחה הולך בעיניים פקוחות לתוך שדה מוקשים. איך אף אחד לא אומר משהו באופן גלוי או לפחות מכחכח בגרונו.
מהתמונה השגרתית הזאת עולה החוק הבא שגם אם הוא לא תקף תמיד הוא בוודאי נכון לעיתים קרובות: ככל שאדם מקורב אליכם יותר מבחינה משפחתית, חברתית או רגשית, יש פחות סיכוי שהוא אומר לכם את האמת. זהו כלל אצבע שנכון בכל התחומים וכנראה גם בכל גיל. קחו כדוגמה אקראית את הילד שלי, שבאופן לגמרי לא חריג סופג מסביבתו הקרובה כל כך הרבה גילויי התפעלות וקריאות "כל הכבוד" שזה רק הגיוני שבגיל 7 הוא מתלבט מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול: לאו מסי או פבלו פיקאסו.
ייאמר לזכותם של השקרנים חסרי המצפון האלה שיש סיכוי לא רע שהם לפחות יהיו שם גם אחר כך כדי לאסוף את השברים. המציאות למרבה הצער נוטה לעמוד על שלה והיא כבר תדאג לצמצם עבורנו את הפערים. מה שמוביל למסקנה שניסחו אותה כבר הרבה לפניי - כדי לקבל את האמת בפרצוף, אין לנו לסמוך אלא על אבינו שבשמיים.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו