גם אם לקים תא'יל, הגיטריסט שהקים יחד עם כריס קורנל את סאונדגרדן באמצע שנות ה-80, לא ממש נוח עם הכללת הלהקה תחת הכותרת הסגנונית של גראנג', זה לא יעזור לו. סאונדגרדן היו שם מהתחלה, מאבות המזון של הרוק המחוספס מסיאטל, עוד לפני נירוונה ופרל ג'אם. המוסיקה שלהם פחות נגישה מזו של נירוונה, ודורשת טעם מוסיקלי קצת יותר מפותח, טהור ולא ממוסחר. וההופעה שהם נתנו אמש בת"א הייתה בדיוק זה: רוקנרול מחוספס ולא מתנצל.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
על במה חשופה, צבועה שחור, שחור זה הצבע של הרוקנרול, מילאו סאונדגרדן את בלומפילד בצליל עשיר שהצליח, לעתים, לצלוח את הפגמים של מערכת הקול. שתי גיטרות, בס ותופים. זה מספיק. וכריס קורנל אחד, שהוא קצת כמו רונאלדו לנבחרת פורטוגל: בזכות עצמו. מצד אחד, הקול האדיר, היחיד במינו; מצד שני, קורנל שמור פחות טוב ממיק ג'אגר, והקול הוא לא הקול של פעם. אבל בשונה מפורטוגל, סאונדגרדן חיים גם בזכות עצמם.
הקהל אהב את קורנל – וקורנל החזיר אהבה
כמו בהרפתקאות המוזיקליות של קורנל, האהוב על הקהל הישראלי, ומגיח כאן לעתים, הוא נשמע הרבה יותר בלדי ורך מהלהקה, אבל אם רוצים להסתכל על הצד החיובי, הצופים קיבלו בונוס: שניים בכרטיס אחד. הם אהבו אותו והוא אותם. הוא הבטיח מסע ארוך בזמן, וקיים. הם פתחו בסערה, ובשיר השני העניקו לקהל את אחד הלהיטים הגדולים, Spoonman, מהאלבום המצליח ביותר שלהם, Superunknown. "האלבום כבר בן 20", אמר קורנל, "אני לא מאמין!".
לפני שהגיעו ללהיט האלמותי Black Hole Sun, הם ניגנו את Outshined. קורנל עודד את הקהל לצלם כמה קליפים של וידאו, משום שלדבריו הבמאים של הקליפ המקורי, עשו עבודה מחורבנת. על Black Hole Sun אין צורך להרחיב, אבל פה בלט יותר המרחק בין היכולות הווקאליות של קורנל בביצוע המקורי להיום. האצבעות של קים ת'איל רצו על צוואר הגיטרה כמימים ימימה.
Jesus Christ Pose היה שייך כולו למתופף החדש, מאט צמברליין, שנתן סט תיפוף מרגש. בהמשך ביצוע מהמם ל-My Wave, וביצוע שקט, ככל שהלהקה יכולה,, ל-Blow Up The Outside, שנאסר להשמעה לאחר ה-11/9, בגלל שבשם מופיע המונח "פיצוץ". והיה גם את Rusty Cage, ובהדרן את Let Me Down, וכל שיר הוא כמו ארוחה מלאה כל טוב. תחזרו מהר, חבר'ה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
