חמישה שלבים יש באבל, על פי "מודל חמשת השלבים" שפורסם בסוף שנות השישים: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. "אני חושבת שאני עדיין לא באף שלב", אומרת השחקנית דפנה רכטר יום אחרי שהיא קמה מהשבעה על אמה, השחקנית חנה מרון. "אני עוד בשלב ההזיה. אני עוד לא בשלב האבל. עוד לא מבינה מה נפל עלי בכלל".
איך את מסבירה את זה?
"עם אבא שלי היה תהליך הגיוני של אבל, שאתה בדיוק מתאר. אני זוכרת שהיה לי אז מיקוח עם הכלבה שלי, שבאתי ואמרתי לה: 'אבא שלי מת, אז את תישארי איתי עוד שנתיים, שומעת?' אבל פה הכל היה שונה, בגלל שהייתי מנותקת מהמשפחה המון זמן. החזקתי את עצמי, קודם כל להתמודד עם המון אנשים שבאו לשבעה. למרות שאני כאילו פרסונה ציבורית ומוכרת, אני סגורה מאוד בתוך הבועה שלי. אני בן אדם פרטי מאוד, ולשבת עם כולם פתאום זה היה 'וואו'. זה לא איפשר לי להבין מה קורה איתי.
"השבוע הזה היה משונה מאוד. כמו הזיה כזאת. לא ישנתי הרבה, והייתי צריכה כדורי שינה וקלונקס בשביל לעבור אותו. אתמול קמנו מהשבעה, אבל אני עוד לא התחלתי את השבעה שלי. רק עכשיו, שזה נגמר, אני מתחילה את השבעה הפרטית שלי".
ואיך את מרגישה עכשיו?
"אני מרגישה כאילו משהו דרס אותי. פשוט הרג אותי, קרע אותי. אני יתומה באופן הכי עמוק ועצוב של המילה (פורצת בבכי). זה נורא. אני לא יכולה להבין את זה שהיא איננה. אני מדברת איתך על זה שהיא איננה, אבל אני בכלל לא יודעת איפה אני.
"אולי אני קצת כועסת. לא עליה. על זה שהיינו צריכות עוד זמן. פתאום כל האמון שלי בעצמי התערער. אני אומרת איך זה שכל השבוע הזה לא יצא לי אף שיר. לפני כן, כל יומיים יצא לי משהו. אני מתה מבפנים. זה אולי גם סוג של שלב. לפני כל השלבים של האבל, צריך להוסיף שלב של 'ריקנות'".
לערפל את עצמך
המפגש איתה מתקיים בבית הקפה הקבוע שלה בתל אביב, "לחמנינה". רכטר, שבעבר היתה מכורה לסמים ולאלכוהול ועברה לאחרונה גמילה ממורפיום, נראית רזה מתמיד. "הרזון הוא בדנ"א שלי, אבל עכשיו רזיתי עוד, כי הפסקתי לשתות אלכוהול. שתיתי כמויות עצומות של אלכוהול, בעיקר וויסקי, שאני עדיין שותה מדי פעם, אבל רק בשביל הכיף. אם אני בהופעה, אני אוריד שני צ'ייסרים. ותמיד יש בבית וויסקי.
"אני באה מתרבות כזאת. גדלתי על הריח של הסיגרים והקוניאק של אבא שלי, וזה נשאר לי מהילדות ואני אוהבת את זה. אבל כשאתה עושה את זה ערב ערב כדי לערפל את עצמך, כדי לא להרגיש את הקוטן האמיתי שלי מול הגודל שהקהל רואה, זה כבר לא טוב".
בשבוע האחרון היא לא ביקרה בבית הקפה, עובדה שהופכת אותה עכשיו למוקד של עלייה לרגל ותנחומים
של העוברים ושבים. "אמא מאוד אהבה אותה", קוראת לעברה מישהי ומצביעה על הכלבה שלה.
"היא מאוד אהבה חיות", עונה לה רכטר בחיוך. "על חיות תמיד הסכמנו. שתינו אוהבות חיות".
לא עוברות עשר דקות, וגם השחקן משה בקר קופץ להגיד שלום. "ריגשת אותי מאוד עם הסיפור שלך", הוא אומר לה. "בעיקר שימחת אותי. אני שמח שזה נגמר ביניכן בטוב".
"יש לי עכשיו כנפיים", היא משיבה לו.
רכטר בטקס ההלוויה. "היו לנו עוד הרבה דברים לעשות יחד. זה עצוב נורא". צילום: קוקו
רכטר נולדה לפני 49 שנים בתל אביב לשחקנית חנה מרון ולאדריכל יעקב רכטר. אחות קטנה לאמנון רכטר ולד"ר עפרה רכטר. בת הזקונים המרדנית, שכבר בכיתה ו' העדיפה לבלות בים מאשר בבית הספר, ובגיל 14 התחילה לעשן. מאז לא הפסיקה.
הקונפליקט המרכזי בחייה היה עם אמה. מערכת יחסים טעונה של אם ובת חזקות, דעתניות, לא מתפשרות, שלא הצליחו להגיע האחת אל חדרי הלב של האחרת. מערכת היחסים הזאת ידעה לאורך השנים בעיקר מורדות והתנגחויות הדדיות מעל דפי העיתונים.
"גם כשהייתי ילדה הייתי פרא, וכשלא הבינו אותי, בעטתי. לא הייתי אחת שאומרים לה שקט והיא היתה שותקת. תמיד אמרתי את האמת בפרצוף, וחטפתי על זה לא מעט. גם אמא היתה כזאת, וגם היא חטפה בחזרה. כילדה לא יכולתי לסבול את ההילה והפומפוזיוּת שהיו סביבה. אני רציתי בבית שלי אמא, לא את חנה מרון מהתיאטרון".
את יכולה לשים את האצבע על המשבר הראשון ביחסים שלכם?
"אני משערת שזה היה כשנולדתי. בגלל שהשלמנו, קשה לי מאוד לדבר על מה שהיה בלי להתייחס למה שקרה בחודשים האחרונים, כי פתאום אני רואה את הדברים בצורה אחרת. זו בעצם הפעם הראשונה שהבנתי את המורכבות ביחסים שלנו".
יכול להיות שהרגשת כילדה שהיא אוהבת אותך פחות מאשר את האחרים?
"זה לא שהיא אמרה לי שהיא לא אוהבת אותי, פשוט לא הרגשתי שהיא אוהבת אותי. היא אהבה אותי כמו שהיא ידעה לאהוב, אבל זה לא מה שאני הייתי צריכה. אני תמיד הערכתי והערצתי אותה, כי היא אישה ענקית. היא הסיפור של המדינה הזאת. אבל בתור אמא, היו שם המון המון בעיות".
מה למשל?
"אני זוכרת שכילדה, היה לי קשה לקבל את היציאה מהבית לתיאטרון. כשאני הפכתי לשחקנית והייתי צריכה לצאת בכל ערב ולהשאיר את הבת שלי בבית, זה היה הורג אותי. תמיד רציתי לעשות את הקאט הזה בין התיאטרון לאימהוּת. אני זוכרת שפעם, כשהבת שלי היתה תינוקת, לקחתי אוטובוס מאילת לתל אביב בחצות, כדי שכשהיא תתעורר בבוקר, אני אהיה שם בשביל להניק אותה. זה לא היה בגלל אמא שלי, או כי רציתי לעשות הפוך ממנה, אלא כי הייתי צריכה לעשות את זה בשביל עצמי ובשביל הבת שלי".
היא אומרת כי בילדותה שיתפה את אמה בהתעללות שחוותה. "באותו רגע אני מתתי. אמא שלי לא האמינה לי, ושם התחיל המשבר, כי אני הפסקתי להאמין לה. בן אדם שעושה משהו לילד, מגיע לו שיתלו אותו בכיכר העיר ויסקלו אותו. לא משנה אם זה אונס או התעללות, באותו רגע הילד מת. זה מה שאני הרגשתי, ולקח לי הרבה שנים עד שגיליתי שזה קרה.
"גם כשגיליתי לא התעסקתי עם זה יותר מדי, אבל לקח לי המון זמן להחלים, והיא לא עזרה לי. היה שם משהו ששבר את האמון שלי, ומאותו רגע הבנתי שאין אלוהים".
מה היה שורש הבעיה ביחס של אמא שלך כלפייך?
"היא עשתה איתי הרבה טעויות כי היא לא ראתה אותי בזכות עצמי, אלא ראתה אותי דרכה. היום אני כבר לא יכולה להתחשבן עם זה, כי היום אני מספיק גדולה להבין שהיא בעצמה עברה ילדות מזעזעת".
רבתן הרבה?
"לא, אני פשוט הייתי נעלמת. היה לי עץ בחצר שהייתי שוכבת עליו כמו מוגלי עם החתולים שלי, או שהייתי הולכת לים. הייתי ילדת רחוב. בגיל 11 כבר התחלתי לברוח מהבית. אני תמיד מתארת את מערכת היחסים שלנו כשני קווים מקבילים. כל הזמן היה בינינו מתח, כל הזמן היו עניינים, וגם כשזה היה טוב, זה היה מלא במתח. לעולם לא היה שקט.
.jpg)
"מצד שני, לא יכול להיות מתח כזה בלי אהבה גדולה מלמטה. אני זוכרת שהיו אומרים לי, 'אם הכל על הזין שלך, אז למה את כל כך כועסת?' והייתי אומרת בעצבים: 'אני לא כועסת'".
את זוכרת גם דברים טובים מהילדות?
"בילדות המוקדמת היו דברים יפים. גם עניין הפציעה שלה לא נשאר לי כטראומה, כי היא היתה גיבורה. יש זיכרונות טובים, אבל היה גם קושי רב בצידם. היתה לי ילדות לא פשוטה. חטפתי הרבה כאפות. יש לי המון המון 'בלקים', כי כנראה הייתי חייבת להדחיק את כל מה שהיה שם".
איפה אבא שלך היה בכל הסיפור הזה?
"כל החיים הייתי צמודה מאוד לאבא שלי. היה בינינו קשר חזק, ואני משערת שגם זה לא היה קל לה. הוא היה בעל הברית שלי, אבל אותו היה צריך להשאיר נקי מחוץ לסכסוך הזה, כי הייתי קדושה בעיניו. הוא תמיד ראה אותי וקיבל אותי, אף פעם לא ממקום שופט או מאוכזב. תמיד אמר, 'אני פה בשבילך, בשביל להציל אותך'.
"היא לא אהבה את זה כל כך, כי היו לנו השפה שלנו והקשר שלנו, ולא שיתפנו אותה. כשהיא שאלה הוא נתן לה רק מעט אינפורמציה, אחרת הוא היה בוגד באמון שלי, והוא לא עשה את זה אף פעם. היה לה הומור שלא אהבתי במיוחד, כשהיא היתה מצביעה עלי ואומרת לאנשים, 'תכירו, זאת המאהבת של בעלי'. זה לא היה נעים, אבל זו כנראה היתה הדרך שלה להתמודד עם זה.
"היו תקופות שחשבתי שהיא מקנאת. שהיא מרגישה שאני לוקחת לה אותו. היא היתה אומרת, 'שתי הבנות שלי לא יתחתנו אף פעם, כי הן רוצות להתחתן עם אבא שלהן'. זה לא נעים לשמוע דברים כאלה".
כשאבא נפטר היה משבר גדול?
"הוא חי חיים יפים ומלאים ומת בשנתו אחרי ייסורים נוראים, אבל כולם אמרו, 'מה יהיה עכשיו עם דפנה'. כי היה לנו קשר באמת חזק. היה אז אבל כמו שאבל צריך להיות בספרים. בהתחלה היה כעס על זה שהעולם ממשיך להסתובב, ולאט לאט השיחות והתחושה שהוא נכנס לתוך הגוף שלי, וכל מה שהוא העביר לי. עברו מאז 14 שנה, ואני עדיין בוכה על זה שהוא איננו".
כולם משוגעים, כמוני
אף על פי ששנאה את הגרורות של התיאטרון מהבית, נרשמה רכטר ללימודי משחק בבית צבי, בתקופה שבה עוד הנפיק כוכבים לתעשייה המקומית.
"זו היתה ברירת מחדל", היא אומרת. "הגעתי לשם, ראיתי שכולם משוגעים כמוני, אז נשארתי והחזרתי את חובי לחברה".
דפנה ואמא. "הייתי ילדת רחוב. בגיל 11 כבר התחלתי לברוח מהבית". צילום: מתוך האלבום הפרטי
היא הפכה לאחת השחקניות המבטיחות בארץ, וזכתה בשני פרסי אופיר היוקרתיים על תפקידיה בסרטים "קשר עיר" ו"מעבר לים". "למרות שהביקורות מאוד פינקו אותי, וגם היחס שקיבלתי מציפי פינס, מנכ"לית בית ליסין, היה מפנק, תמיד היו לי יחסים מורכבים עם המקצוע שלי. זה הוביל להרס עצמי. אף פעם לא הרגשתי שלמה עם עצמי בתיאטרון, ותמיד נכנסתי ויצאתי וחזרתי ושוב עזבתי".
אמא שמחה שהמשכת בדרכה והצלחת במשחק?
"לא הרגשתי את זה. תמיד הרגשתי ביקורתיות. הרגשתי שהיא לא מרוצה, שאני לא תמיד טובה בשבילה. הייתי גומרת הצגה, ואבא שלי כולו דמעות ומחבק אותי בהתלהבות, והיא אומרת: 'טוב, זה עוד יכול להשתפר'. אז זה מבאס לך את התחת. היום אני מבינה שמבחינתה, היא רצתה לתת לי את העוד משהו, מהניסיון שלה. היום אני לא יכולה לראות את זה יותר, כי אני מבינה מאיפה זה בא.
"היא היתה דיווה, היא היתה פרימדונה, והיא עשתה להרבה אנשים את המוות. לפעמים היא היתה לא נחמדה. היא היתה מורכבת מאוד, וזה חלק מהיופי שלה. היא היתה מה שהיא היתה, והיא שמה זין.
"כמו שהיא דיברה בתיאטרון, ברשמיות הזאת (מחקה את אמה) - ככה היא דיברה גם בבית. ובתור ילד, יש בזה הרבה דברים שאתה לא רוצה לשמוע. היו לה תקליטי ילדים שכולם העריצו, ולי זה עשה סיוט בלילות. אני פחדתי מהקול הזה. לא הייתי נרדמת בגלל הקול הזה".
איך היא היתה כסבתא? איך היה הקשר של בתך זואי עם אמא שלך?
"הן לא היו קרובות, כי גם איתה היא היתה בעייתית. אבל זואי בת 18, והיא ביקשה להיות מחוץ לתחום באופן מוחלט וחד־משמעי. אני מכבדת את זה".
רכטר חיה זה חמש שנים עם בן זוגה, נעמן טל (35), גם הוא מוסיקאי. לפני חמש שנים היא גם יצאה למסע אל תוך הנפש בניסיון להשלים עם עברה, ובמסגרתו החליטה לפרוש מהתיאטרון לטובת מוסיקה. עוד לפני כן ביקשה להתנתק מאמה, וכמו בסרטים, כתבה לה מכתב שבו היא מבקשת לנתק את הקשר.
מדליקה סיגריה לאמא. "גדלתי על הריח של הסיגרים והקוניאק של אבא שלי". צילום: מאיר פרטוש
"הבנתי שאם לא אתנתק מהצורך לְרצות ולנסות להיות בסדר עם כולם, אז תהליך הקבלה העצמי שאני רוצה לעבור לא יושלם אף פעם. הבנתי שאני צריכה להתנתק מאמא שלי ולבנות לעצמי את הבועה שלי, כדי להחלים מהפצע הזה. ואני לא יכולה להחלים, אלא אם כן אני עושה פעולה אחת קיצונית שתגמור את זה. אחרת, השנאה העצמית והגועל העצמי היו רק גדלים".
מה כתבת לה?
"שאני מאוד אוהבת אותה, ושאני חייבת לעשות את הדבר הזה. לא דיברתי ספציפית על שום דבר, אבל הסברתי שאני בתהליך של גדילה וקבלה, ובשביל שזה יקרה אני צריכה התנתקות מוחלטת. זה היה משבר גדול מאוד".
איך היא הגיבה?
"היא כאילו קיבלה את זה, אבל המשיכה לדבר על זה מסביב וגם בעיתונות, למרות שביקשתי ממנה שלא. הבנתי שהיא לא ממש מקבלת את זה".
אפשר להבין למה היא התאכזבה שפרשת מהתחום שכל כך הצלחת בו ושהיה כל כך קרוב לליבה.
"תשמע, כשבן אדם ברחוב או חבר שאוהב אותי כשחקנית אומרים לי 'כל כך חבל שעזבת את התחום', אני אומרת להם: תשמחו בשבילי, כי עכשיו אני עושה מה שאני אוהבת. אצלה זה היה מעבר לזה, כי היא גם אמא שלי והיא בעצמה שחקנית מגיל 4, שמבחינתה רצתה למות על הבמה. היא היתה שחקנית בכל תא בגוף שלה, היא חיה על הבמה, ואני נכנסתי לזה 'על הדרך'.
"היא ניסתה להבין אותי, אבל היא לא ראתה אותי. היום אני מבינה שהיא כל כך העריצה אותי בתור שחקנית והיתה גאה בזה שאני שחקנית כמוה. אבל היא לא רצתה לקבל שאני לא רוצה לעשות את זה ושאני לא שלמה עם עצמי בתוך זה".
מה הביא אותך למוסיקה דווקא?
"העניין הזה תמיד היה שם, אבל כמו שאת אבא שלי הייתי צריכה להשאיר נקי מכל הלכלוך שאני עברתי, הרגשתי שגם המוסיקה היא משהו שצריך להישאר נקי, ואני טמאה, ואם אגע בזה אני אטמא את זה. יום אחד פתאום הבנתי שאני זמרת טובה, ושאני לא אשמה במה שקרה לי. תראה כמה שנים לקח לי להבין שזו לא אשמתי.
"בדרך גיליתי שיש לי בערך את כל סוגי ההפרעות האפשריות. לקחו אותי לאבחון והייתי צריכה לעשות משהו עם מתמטיקה, ואני אחת שלא יודעת לעשות 2 ועוד 2, ואז גילו שבעצם כן יש לי ראש מתמטי. ובכלל, מוסיקה היא משהו מאוד מתמטי, עם כל הסולמות והתווים".
הנטישה של התיאטרון וניתוק הקשר עם אמך התגלגלו מהר מאוד אל העיתונים.
"אמא שלי היתה מוציאה הכל, בזמן שאני תמיד ניסיתי לשמור על דיסקרטיות, וזה נורא הכאיב לי. כששאלו אותי הייתי אומרת שהיחסים שלנו הן כמו של כל אמא ובת. בסופו של דבר, אחרי הפרידה ממנה והמכתב, היא כן כיבדה את הניתוק שלי והרפתה, למרות שהיא היתה ממשיכה לדבר על היחסים. רק אז קיבלתי את עצמי והצלחתי להכיל את עצמי ולדבר באמת".
ואז ענית לה.
"אני לא בן אדם שעושה חשבונות. גם בשיא הכאסח שלנו לא חיפשתי לסגור חשבונות. היה בי משהו שלא האמין שהיא עושה את זה, אבל אני לא מתחשבנת. גם בראיונות שנתתי כתבו 'סוגרת חשבון', וזה לא נכון, כי אני בעצם פותחת. באתי לספר את הסיפור שלי על העבר שלי, על ההתמכרות לסמים ועל הצורך לטשטש את עצמי, וגם על זה שבסופו של דבר שרדתי".
כשהיא דיברה עלייך בראיונות, היית יושבת לקרוא?
"לא הייתי מחפשת את זה, אבל זה תמיד היה מגיע אלי. בכל כתבה שיצאה הייתי מקבלת תגובות בסגנון 'שמעת מה אמא שלך אמרה?'"
ואיך הרגשת עם הדברים שהיא אמרה?
"זה לא הזיז לי, אבל לא ממקום מזלזל או מחוסר כבוד, אלא להפך, ממקום של 'אני לא שומרת יותר על אף אחד חוץ מעל עצמי'. דווקא מהמקום השלם הזה יכולתי לראות גם אותה ולדבר בעצמי ולפתוח ולהגיד את האמת - שהיחסים הם לא כמו כל יחסים, ושאני לא שומרת יותר על אף אחד. מתוך המקום הזה שתינו יכולנו בסופו של דבר לעשות את המפגש האדיר הזה".
כמו אם ובת בפעם הראשונה
כשרכטר מדברת על "המפגש האדיר הזה" היא מתכוונת לחודשיים האחרונים בחייה של אמה. הסכסוך העמוק נפתר, והמתח העצום התפוגג.
"בפעם הראשונה אחרי ארבעים שנה הצלחנו להסתכל זו לזו בעיניים כמו אם ובת וללמוד ליהנות זו מזו בלי כעסים, מטענים ופילטרים", היא מספרת ומתחילה לדמוע. "אני חושבת שנקודת המפנה היתה ביום ההולדת התשעים שלה. התקשרו אלי מהפקת המופע שאירגנו לה בקאמרי וביקשו שאעשה מונולוג של שייקספיר או משהו כזה.
)))))1.jpg)
"היו לנו תוכניות לעתיד. תיכננו שכשהיא תבריא, אני אקח אותה לערב רוקנרול עם כל מיני להקות ונשתה צ'ייסרים יחד". צילום: מאיה באומל בירגר
"אני מייד סירבתי ואמרתי שאם אני רוצה לכבד את אמא שלי, אני אבוא מהמקום הכי עמוק שלי, שאני הכי אוהבת, ולא מהמקום הזה שאני מנסה להימנע ממנו. ביקשתי מהם לשיר לה שיר. הם חזרו אלי עם תשובה חיובית".
זו בעצם היתה הפעם הראשונה שהיא שמעה אותך שרה?
"כן, זו היתה גם הפעם הראשונה שהיא ראתה את נעמן, שגם עובד איתי על המוסיקה. היא לא הכירה אותו קודם. אני חושבת שההתקרבות התחילה משם, כי היא פתאום ראתה ושמעה אותי.
"אחר כך היא חלתה, וכשהיא היתה מאושפזת, באתי לבקר אותה. באחד הביקורים, מאיזה תת־מודע, כי היא היתה קצת מעורפלת, היא ראתה אותי וביקשה ממני פתאום לשיר לה. כל כך התרגשתי. פתאום ראיתי בעיניים שלה משהו אחר. הגעתי אליה פתוחה, ומאוד רציתי שזה כבר יקרה".
יכול להיות שחשבת שזו ההזדמנות האחרונה שלך לתקן את הקשר?
"פחדתי שהיא תלך בלי שאספיק לדבר איתה. לא חשבתי שזה הולך לקרות, אבל חשבתי עלינו, על מה שכל אחת מאיתנו עברה, בייחוד בתקופה האחרונה".
את מרגישה פספוס שזה לא קרה קודם?
"אני לא יכולה לחשוב על זה ככה. בימים הראשונים אחרי שהיא נפטרה אמרתי כל הזמן שלא משנה שזה היה רק חודשיים, אבל היום פתאום חשבתי שאני כן מתבאסת שזה היה רק חודשיים, כי היו לנו עוד הרבה דברים לעשות יחד. זה עצוב נורא. מצד שני, היו לנו חודשיים מדהימים".
מה הספקתן לעשות יחד?
"שרתי לה חומרים חדשים ודיברנו המון. גם ניסיתי קצת 'לטָבעֶן' אותה. מרוב שהיה לנו כיף, הגענו למצב שהיא היתה מגלגלת עיניים כשהיו איתנו עוד אנשים בחדר, כדי שנישאר לבד. היינו נקרעות מצחוק.
"היה שלב שהיא היתה בשיקום והייתי באה לעשות התעמלות איתה ועם הזקנות. זה היה כזה תענוג לשבת איתה, היא היתה קורעת אותנו. היא היתה אומרת לי (מחקה אותה): 'קוראים לי פה השובבה'.
"כמה פעמים היא אמרה לי שיש קוניאק מתחת למיטה. אמרתי לה, 'באמת? מותר לך לשתות?' אז היא אמרה, 'לא'. שאלתי, 'אז למה את אומרת את זה?' והיא אמרה: 'כי לדבר מותר לי'.
"היו לנו תוכניות לעתיד. תיכננו שכשהיא תבריא, אני אקח אותה לערב רוקנרול עם כל מיני להקות ונשתה צ'ייסרים יחד ונעשה אופרת רוק יחד".
פתחתן את הפצעים הישנים?
"אמרתי לה: 'את יודעת שאני... ואת יודעת...' והיא ענתה: 'כן, כן'. ואני אמרתי, 'לא צריך, נכון?...' ואז אמרתי לה: 'את יודעת כמה אני אוהבת אותך'. והיא ענתה: 'אני יודעת, אני יודעת'.
"היא אמרה לי דברים מדהימים, שהיא לא אמרה לי אף פעם, על כמה אני מיוחדת בשבילה. היא כל הזמן אמרה לי שלוש מילים שאני לא אשכח: 'אַת ההריון שלי'. אלו דברים שלא האמנתי שאני אשמע ממנה אי פעם. החיבוק הזה שסוף סוף קיבלתי, והדבר הזה שכל כך היה חסר לי וחיפשתי בסמים ובאלכוהול, הגיע. ובענק".
כתבת בעבר שירים טעונים על מערכת היחסים שלכן. תמשיכי לשיר אותם?
"אני לא שולחת הביתה שום דבר טוב שעשיתי. יש את השיר 'ת'אנק יו', שמדבר על מערכת היחסים המורכבת, שבה אני אומרת לה: 'תודה רבה שלימדת אותי שאני לא רוצה להיות כמוך'. אני אמשיך לבצע אותו, אבל הוא כבר מקבל משמעות אחרת. כמו שאבא שלי היה חיובי מאוד והיא היתה שחור ולבן, עכשיו הכל הופך להיות צבעוני. יש לי קשת של צבעים, ואני רואה את כולה. אני יכולה לבקר את אבא שלי ואני יכולה גם לאהוב את אמא שלי ולהודות לה על דברים מסוימים, כי אם לא היא, לא הייתי במקום הזה שאני מאוד מרוצה ממנו".
למרות הקשיים שחוויתן, את רואה ביניכן דמיון?
"אם מישהו פעם היה אומר לי שאני דומה לאמא שלי, הייתי אומרת 'נבר אבר'. זה היה מבחינתי הדבר הכי גרוע שיכולים להגיד לי. אבל היום אני כן רואה את הדמיון. גם אני תמיד הייתי נאמנה לעצמי ולאמת שלי, שהיתה אמת אחרת משלה. גם אני גיבורה, על זה שלא עשיתי את מה שמצופה ממני אלא את מה שנכון לי. אפילו על זה שהשלמנו. אם אני לא הייתי מתעקשת, זה לא היה קורה. וזה שאני מספרת את הסיפור שלי כמו שהוא, גם זה אומץ.
"היו הרבה חורים בסיפור. אנשים לא הבינו מה הבעיה שלי, חשבו שאני באה לסגור חשבונות ושאני כפוית טובה או מתנשאת. אבל היום חשוב לי שיבינו את הסיפור השלם והאמיתי שלי. זה סיפור שאפשר ללמוד ממנו. כשאתה ילד ואתה עובר טראומה, אתה חייב לסלוח לעצמך ולהתעקש על מי שאתה רוצה להיות. ולעולם לא מאוחר לעשות שינוי.
"לאורך השנים רציתי מאוד אמא, אבל לא דיברנו באותה השפה. היום אני מבינה איך בתוך המורכבות הנוראה הזאת היתה אהבה עצומה של שתינו. אבל כשאתה בתוך זה אתה לא יכול להרגיש את זה. אני רציתי שהיא תראה אותי, והיא רצתה שאני אראה אותה, וכל אחד התבצר בעמדה שלו, ועם השנים דברים הלכו והסתבכו והבעיה העמיקה. גם אם היו תקופות שהיינו על גבול הגועל והשנאה והיתה תחושה של חוסר כבוד הדדי - אצלנו זה בא מרצון להיקשר אחת לשנייה. אבל זה פשוט לא הלך".
יש משהו שלא סלחת לה עליו?
"לא נשארה בי טיפה של כעס כי היום אני יכולה לראות דברים שלא יכולתי לראות פעם. פתאום קיבלתי את מה שאני צריכה מאז שהייתי קטנה: מהרגע שהיא הסתכלה עלי וראתה אותי, הכל נסלח, ולא משנה בכלל מה היה".
אם היה לך ערב אחד אחרון איתה, מה היית עושה איתה?
"רוקנרול. היא היתה רוקנרול לגמרי. הייתי יוצאת לבלות איתה. היינו עוברות ממועדון למועדון. הייתי מנגנת לה, ממשיכה לשיר לה ומשמיעה לה חומרים חדשים".
כבר כתבת לה שיר אחרי שהיא נפטרה?
"בשבוע האחרון לא הצלחתי לכתוב שום דבר. בדיוק חשבתי איך זה שבכל הסיטואציה הזאת לא יצא לי שום שיר, אבל קורין (אלאל) אמרה לי שזה קורה, ושזה יחזור. אז ברגע שיחזור, אני בטוחה שזה יקרה".
סטיילינג: גילי אלגבי; איפור ושיער: פטריק עובד ל"סולו" במוצרי קליניק; ע' סטיילינג: אורלי מלאכי לסטודיו גילי אלגבי; שמלה: לימור חן ל"גוטה"רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו