רצה אחרי הטרנד

היחס שלי לטרנד הריצה שסחף אחריו המונים באופן שרואים בדרך כלל אצל ישראלים רק כשמדובר בכפכפים מפלסטיק קשיח בצבע תכלת, דומה למדי ליחס שלי לטרנדים אחרים. בשלב ראשון עובר זמן עד שאני שומעת בכלל על קיומו של הצו האופנתי החדש, שילוב של בעיית מודיעין חמורה והקושי להבחין בין אזעקות אמת להתראות שווא. התוצאה היא שגם אם אני מבחינה באופנה חדשה שפשטה כאש בשדה קוצים, ואפילו שוקלת בשלב כזה או אחר לאמץ אותה, זה בדרך כלל קורה הרבה יותר מדי מאוחר. זה מה שקרה למשל עם טרנד הגלביות, שהצליח רק לאחרונה ללכוד את חושיי הקהים - עד לא מזמן חשבתי שקרן מור מגיעה לכל מקום בגלבייה מתוך הזדהות עם מאבקם של הבדואים נגד מתווה פראוור - ושממש עכשיו כשהוא עומד על פי כל ההערכות לגווע התחלתי לשקול לאמץ אותו לעצמי. המשמעות המעשית היא שבתוך חודשיים או שלושה אצטייד כנראה בגלבייה ראשונה, שבשלב הזה כבר אין סיכוי שתהפוך אותי לאופנתית או למעודכנת אלא רק תעכב אותי בפעם הבאה שאנסה לעבור בביטחון בנתב"ג.

אגב, לא עולה על דעתי לתת למישהי עצות בענייני הלבשה - אני רחוקה מלראות בעצמי אושיה אופנתית - ובכל זאת בזמן האחרון יצא לי פעם או פעמיים לראות בחורות רגילות לגמרי מתייצבות במקומות רגילים לגמרי כשהן לובשות לא סתם גלבייה אלא ממש כפתן מרוקאי מעוטר. אין לי סמכות לפסוק אבל במקרה הזה אולי בכל זאת כדאי לשקול מחדש. קוקו שאנל אמנם אמרה פעם שעם השמלה הנכונה לא זוכרים את הבגד אלא את האישה אבל אף אחד לא דיבר על זה שעם השמלה הנכונה מבקשים ממך להביא חשבון עם פעמיים תה ובסבוסה.

אחרי שכבר הצלחתי סוף סוף להבחין בקיומו של הטרנד - זה רק מידע ראשוני אבל שמעתי על אפליקציה לסמארטפון שמפוצצים בה סוכריות תמורת נקודות, משהו מאוד ממכר - אני עושה את מה שכל אדם עם שמץ מחשבה חופשית וקצת כבוד עצמי צריך לעשות, מחזירה מלחמה ומשמיצה אותו. מאז שסלבס לובשות גלביות כל השקה בקניון נראית כמו מפגש פיסגה של הליגה הערבית בכוויית. אז עכשיו פתאום כולם נהיו טבעונים, סבבה, חוץ מהרגע הטיפה לא נעים הזה שבו את צריכה להסביר לחבר של הילד שארוחת הערב תהיה מוכנה בעוד שלושה ימים. צבעי ניאון זה בדיוק מה שהמלתחה שלך צריכה בהנחה שאת זמרת עם זקן והשקפת עולם בדרך לאירוויזיון. קייל - ממש כמו כרוב אבל מלא ויטמינים ובטקסטורה של מדרס אורתופדי. פילאטיס - איזו שאלה. הנה דבר מתקבל על הדעת להצטייד בו לקראת פעילות ספורטיבית נמרצת - מזרן. שלא לדבר על יוגה שמאחדת מיליוני אנשים מכל דת, גזע ולאום שכולם מאמינים בשלום עולמי אבל מתנגדים למזגן. קשה למנות את האופנות והטרנדים שנחשפתי אליהם באיחור, השמצתי בלהט ומייד כשסיימתי להשמיץ אימצתי בהתלהבות כמו אנג'לינה ג'ולי במחנה פליטים ברואנדה או פיליפ וזאנה בלואי ויטון. 

את קדחת הריצה שהשתלטה על חלקים נרחבים מהארץ אפילו לא הייתי צריכה להתאמץ להשמיץ. אין דבר קל מזה. דרך סחית באופן מעורר השתאות לבזבז זמן פנוי אצל מגזרים שיש להם הרבה יותר מדי ממנו. משבר שחוק עד פיהוק של אמצע החיים. ריגוש בלתי מזיק עבור נשים בנות ארבעים ומשהו שהן פחדניות מדי בשביל לקחת מאהב. אשליה אינפנטילית שאפשר להדוף את המוות או להאט את הזמן. מסחטת כספים של אביזרים מיותרים דוגמת גרביים עם קליימט קונטרול(!) או מד דופק שאמנם אף אחד לא ממש צריך אבל הוא לפחות מספק לאנשים הוכחה חד־משמעית שעדיין יש להם דופק. הייתי יכולה להמשיך להשמיץ עוד ועוד אבל קבעתי בשבע וחצי עם נעמה לרוץ בפארק ואני שורכת שרוכים.

איור: יעל בר

יש הרבה סיבות טובות לרוץ - כושר גופני, הפחתת מתחים, שריפת קלוריות, שיפור מצב הרוח - אבל התועלת הבריאותית הגדולה ביותר, כפי שאני עומדת לפרסם בקרוב במאמר פרי עטי בעיתון מדעי, היא באופן חד־משמעי התחמקות מאמבטיות. אם נדמה לכם שאני צוחקת שימו לב לשעות ביממה שבהן אנשים - גברים וגם נשים - בוחרים לצאת לריצה: מוקדם בבוקר או מוקדם בערב. כפי שיודע כל הורה לילדים מדובר בשעות ביממה שבהן אין בעולם מקום רחוק מספיק מהבית, שהופך באותו זמן לאזור קרבות המצדיק התערבות מצד מועצת הביטחון של האו"ם. שלא לדבר על מה שקורה בבית מייד אחרי שהקרבות שוככים, כשהסלון נראה כמו אתר של רשות הטבע והגנים במוצאי יום חג עם שקיות אשפה מתפקעות, חיתולים מלוכלכים ושיירי מזון בכל פינה. אם נדמה למישהו שריצה של חמישה קילומטרים היא משימה אתגרית בשעה שבע בערב, שווה לבדוק פעם את הדופק של אמא ממוצעת כשהיא מנסה לשכנע שניים או שלושה ילדים לגמור שיעורים ולהיכנס למקלחת. 

והפעם החידוש הפופולרי שאני מגלה בהתרגשות ממש כשהוא מתחיל להתיישן - אפליקציית ריצה. במקרה הזה האפליקציה C25K - Couch to 5 kilometer - ממש מגניבה, שווה להציץ מייד אחרי שתבדקו את המשחק ההוא עם הסוכריות המתפוצצות. 

יש כמובן אינספור אפליקציות ריצה אבל יתרונה של זאת מבחינתי הוא בכך שהיא מוכיחה, בניגוד לאינטואיציה הטבעית, שגם אנשים שנפטרו כבר בשיבה טובה יכולים עדיין להתחיל לרוץ. תוכנית האימון כל כך איטית והדרגתית שאין שום מניעה שיעשו את זה. באימונים הראשונים, למשל, נאלצתי לרוץ למשך דקה וחצי ברציפות. תראו מה זה טכנולוגיה, אפליקציה מחוכמת בסמארטפון משוכלל עושה תפקיד שעד היום מילא בלי לעשות מזה עניין אוטובוס של אגד. 

כרגע אני בשבוע החמישי של התוכנית, רצה פרקי זמן רציפים של 8 דקות, צעד קטן לאדם וצעד חסר כל חשיבות או עניין לאנושות. יש אפילו סיכוי מסוים שאצליח להתמיד, זה לא שאני מוצפת אנדורפינים אחרי הריצה אבל לא צריך להקל ראש גם בנחת היחסית שמציע מצפון שקט. בינתיים אני מחבבת את זה למרות שחשוב להתקדם בהדרגה, מומחים מזהירים שלרוץ יכול להיות גם מאוד מסוכן. תראו מה קרה לפואד.