המשחק של המדינה

יש סיפור מצחיק על המונדיאל של שנת 1954. לפני משחק רבע הגמר בין ברזיל להונגריה הושבעו השחקנים הברזילאים על ספר תנ"ך לנקום את מות ההרוגים הברזילאים במלחמת העולם השנייה. ההשתתפות של ברזיל במלחמה היתה כמובן מינורית יחסית למדינות אירופה, וספק אם בכלל פגשו חייל הונגרי. 

תרגיל המוטיבציה הסתיים לא טוב: ברזיל לא רק נוצחה 4:2, אלא שהמשחק גם הסתיים באחת הקטטות האיומות בתולדות הכדורגל הבינלאומי. בחדר ההלבשה נערך "הקרב על ברן": פושקש הגדול אפילו זרק בקבוק על שר הספורט הברזילאי. 

זה היה הכדורגל באותם ימים, המשך לא דיפלומטי של המלחמה. מה שג'ורג' אורוול כינה "מקור לא אכזב לתחושות רעות".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

האם כל זה השתנה במאה ה־21? נראה שלא ממש. בנבחרות לאומיות עדיין מנסים להשתמש במוטיבים לאומיים כדי לדרבן את השחקנים. רוי הודג'סון, מנג'ר נבחרת אנגליה, קרא לשחקניו לשיר את ההמנון; הכורים הצ'יליאנים שהיו לכודים 69 ימים מתחת לאדמה, חזרו למקום שבו נלכדו והקליטו מסר תמיכה בנבחרת. צ'ילה הוגרלה לבית קשה - היא תשחק עם ספרד והולנד. "היינו קבורים באדמה והאמנו שמיליוני צ'יליאנים בחוץ מאמינים בנו שנצא בחיים", צוטטו הכורים. הם שלחו קופסאות מאדמת המכרה לשחקנים והפצירו בהם לא לפחד מ"בית המוות". 

בהנחה שרוב שחקני הכדורגל אוהבים את מדינתם, פטריוטיות פשוטה היא כנראה לא שובר שוויון מהותי בכדורגל. אבל לתהליכים לאומיים פנים־ארציים יש כנראה איזושהי השפעה על גורל הנבחרת הלאומית. 

דוגמה בולטת היא צרפת, שכשזכתה בגביע העולם של 98' היתה סמל לאחווה בין־גזעית במדינה. כדורגלנים שמוצאם מאפריקה, האיים הקאריביים, מזרח אירופה ואיבריה לבשו את מדי הטריקולור. כוכב הנבחרת, זינאדין זידאן, בן של מהגר אלג'יראי, זכה בסקרי הפופולריות דאז. עם השנים ההרמוניה התנפצה. זידאן נדחק לפינה ערב משחק ידידות בין צרפת ואלג'יר, שבו ספג איומי מוות. כשנשאל לגבי עמדת משפחתו כלפי העצמאות של אלג'יר אמר "אבי לא בגד במדינתו", ולא פירש אם בצרפת או באלג'יר.

בגביע העולם של 2010 כבר הורגשו מתיחויות קשות בין שחורים ולבנים בנבחרת, ואחר כך התפרסם כי בין ראשי ההתאחדות הצרפתית יש מי שרוצים להגביל את מספר ילדי המהגרים באקדמיות. צרפת בשנים האחרונות נכשלת בכל אשר תפנה בכדורגל. 

וזו האירוניה: כשזידאן היה נער, דחתה ההתאחדות האלג'יראית בקשה של דודו שייצג את אלג'יריה בטענה שאינם זקוקים לשחקנים שהיגרו. מאוחר יותר אלג׳יריה שינתה את דרכיה והעפילה לשני המונדיאלים האחרונים עם מספר ניכר של ילידי צרפת. 

מי שעשתה תהליך הפוך של לכידות היא ספרד. במשך שנים היא העמידה נבחרת עם כישרונות אדירים שלא התגבשו ליחידה מנצחת. אחת הסיבות לכך היתה ששניים מאזורי גידול השחקנים - קטלוניה וחבל הבאסקים - היו או עדיין אדישים ועוינים למדינה הספרדית. הנבחרת, שמפזרת את משחקיה הביתיים ברחבי המדינה, לעולם לא משתמשת באיצטדיונים של ברצלונה או בילבאו למשחקיה. 

אם מדברים עם עיתונאים ספרדים לגבי השינוי בגורלה של הנבחרת, הם מציינים גם את הפיגועים במדריד ב־2004; פיגועים שבהם הואשמו בתחילה הבאסקים ולבסוף התבררו כטרור איסלאמי. ב־2008 כבר ראינו נבחרת ספרדית מלוכדת המבוססת על כל אזורי המדינה. ספרד זכתה באליפות אירופה. אחר כך, במונדיאל 2010, כבר התבססה הנבחרת על שחקני ברצלונה (לא כולם היו קטלאנים): ספרד זכתה בגביע והגנה על התואר האירופי שנתיים אחר כך. 

הפסקת אש בחדר ההלבשה

הניחו לרגע לשאלה מה לאומיות יכולה לעשות עבור הכדורגל. הכדורגל לפעמים יכול ממש לעזור - וזה מתבטא לא רע בשתי מדינות שיופיעו במשחקים שיחלו השבוע בברזיל. האחת היא בוסניה־הרצגובינה, שתערוך הופעת בכורה בגביע העולם. זו מדינה משוסעת ומחולקת לקנטונים שהכדורגל המקומי בה מפולג בין קבוצות סרביות, קרואטיות ובוסניות - מה שכמעט הביא להשעיית המדינה על ידי פיפ"א האוסרת אפליות אתניות בכדורגל. 

הפיכתה של הנבחרת הבוסנית לאחת החזקות באירופה והעפלתה למונדיאל - כשבשורותיה שחקנים שהיו מכל צידי מרחץ הדמים של שנות ה־90 - נחשבות לכוח מאחד כמעט בודד במדינה. רוב השחקנים הבוסנים משחקים בקבוצות בכירות באירופה. בכדורגל המקומי בבוסניה עדיין יש לא פעם מקרי אלימות על רקע אתני. 

המדינה השנייה היא חוף השנהב, שתערוך הופעה שלישית ברציפות במונדיאל. באוקטובר 2005, כשחוף השנהב העפילה לראשונה למשחקים בעיצומה של מלחמת אזרחים, נכנסו מצלמות הטלוויזיה לחדר ההלבשה. דידייה דרוגבה, הכוכב הענק של הנבחרת ומטובי החלוצים בעולם בדור האחרון, לקח את המיקרופון מהשדר, ירד על ברכיו והתחנן בפני הצדדים במלחמת האזרחים להניח את נשקם. 

בתוך שבוע הושגה הפסקת אש. אבל דרוגבה לא הסתפק בכך. הוא דאג שמשחקי הנבחרת יועברו לערי המורדים, כדי לגבש את המדינה. ב־2011 - לאחר שמלחמת האזרחים חודשה - הוא צורף ל"ועדת האמת והפיוס" שהוקמה כדי להשכין שלום. עבודתו ההומניטרית בחוף השנהב היא מונומנטלית, והאיש תרם מכספו מיליונים לבניית בתי חולים. המגזין "טיים" מנה אותו בין 100 האנשים החשובים בעולם. 

דרוגבה, אגב, עבר בגיל 5 לצרפת, ובה העביר את מרבית ילדותו. שם למד כדורגל. כשנחשפה בעיית המתיחות הגזעית בכדורגל הצרפתי, אמרה לי העיתונאית הצרפתייה רפאל פלטייר שבהתאחדות מצטערים שלא דאגו שדרוגבה ייצג את צרפת. הוא יכול היה להיות זידאן המודרני ולגבש את השורות. 

מה שממחיש כמה כדורגל הוא לא הדבר הכי חשוב בעולם. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו