צילום: זוהר קליגמן
מה מיקי מ"נוער שוליים" היה אומר על מיקי מ"האח הגדול"?
"מבחינה חיצונית הוא היה מזדעזע קשות ואומר, 'לי זה לא יקרה'. אבל הוא היה שמח על דברים אחרים. הוא היה בהחלט מרוצה מהתהליך הזה של הניקיון שמיקי עבר, כי זאת הייתה המטרה שלו.
"אני נמצא היום במקום שבו אני סולח לעצמי, סולח לאחרים, סולח לילדוּת שלי וסולח לתהליך הבריאה שלי, כי היו לי הרבה כעסים סביב זה. למה נולדתי גיי? למה אני חולה בסוכרת? למה אני מנודה? למה קיים בי הצורך לעשות מוסיקה, שהוא כאילו המתנה שלי בחיים, אבל גם הקללה שלי?
"בכל השנים האלה שנעלמתי, כביכול, היה לי הרבה זמן לנקות את זה, לטהר את זה. להעביר את זה דרך המון פילטרים. ההחלטה שלי לחתוך בשיא ההצלחה הביאה אותי לנקודת הפיוס שאני נמצא בה היום".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
תל אביב של שנות השמונים היתה עמוסה בלהקות שגדלו בחולון וחלמו על לונדון. גם מיקיאגי, הוא מיקי הירשמן, רק בן עשרים וקצת, נהג להסתובב עם חברתו הזמרת אלונה דניאל, ויחד ייחלו לפריצה. באחד הימים הוא טייל בעיר הגדולה, והבחין במודעה תלויה על עץ: "דרוש סולן". הוא התקשר.
זה התחיל בקטן. האלבום הראשון של "נוער שוליים" היה אפל וקודר. חברי הלהקה, שהתאפרו בכבדות ולבשו שחורים, הופיעו בעיקר במועדונים ובמרתפים, אבל בכל זאת הצליחו להוציא להיט גדול אחד - חידוש לשיר של אילנה רובינא, "לך איתה".
ההתפוצצות הגדולה הגיעה דווקא באלבום השני. מיקיאגי החליף את הלבוש השחור בכובע קסקט צבעוני ובפס כחול מתחת לעיניים הירוקות והגדולות. הם הגיעו שמחים וכבשו את המדינה עם הלהיטים "אמסטרדם", "ענוג" ו"לילה".
ההצלחה ברדיו גררה מכירות של עשרות אלפי אלבומים, מאות הופעות ואלפי מעריצות צווחות. בדומה להצלחות אחרות מהסוג הזה, לא תמיד מי שעובד קשה הוא גם המרוויח של הכסף. מיקיאגי וחברי הלהקה שילמו את מחיר אובדן האנונימיות והעבודה הקשה, אבל הכסף הגדול הלך למישהו אחר.
האלבום השלישי כלל שירים לא פחות יפים, כמו "זה עושה לך את זה", "מותק" ו"לא אטוש את ידך", אבל הצליח הרבה פחות. חברי הלהקה הצעירים לא היו בשלים להתמודד עם הכישלון, ואחרי הרבה מאוד מריבות וצעקות, שהוסתרו היטב מהתקשורת, היה זה מיקי האמיץ שקם ואמר: אני עוזב. לכולם היה ברור שבלעדיו, אין ללהקה סיכוי.
_____________))))@.jpg)
על הבמה, עם הבנדנה והמיקרופון, בימים ההם של "נוער שוליים" // צילום: קוקו
"מיקי הוא בן אדם יוצא דופן, אינדיבידואל שמאוד אוהב את האלמוניות, וזה היה גדול ממנו", מספר שי כרם, חברו הטוב מהימים ההם. "היינו יושבים בסלון, ומעריצות היו דופקות בדלת, וזה היה מטריף אותו. יש אנשים שזה ממלא להם את האגו, ולו זה הציק. הוא אהב לעשות את המוסיקה ואת השירים, הוא לא סבל את הבנות שעומדות בשורות הראשונות וצורחות ולא מקשיבות לו כשהוא שר. הוא נכווה מכל הסיפור הזה, זה עשה לו טראומה".
הוא ניסה קריירת סולו. ב־1991 השתתף בפסטיגל, לראשונה בלי החברים מהלהקה, והגיע למקום הרביעי. כעבור שנה עשה זאת שוב, והגיע למקום החמישי. "ההצלחה שלו באותם ימים היתה מטאורית", מספרת השחקנית חני נחמיאס, שהופיעה איתו בפסטיגל. "אני זוכרת שהוציאו אותו מהפסטיגל עם ניידות משטרה ואמבולנס, ואני חושבת שזה הבהיל אותו. הוא היה אחד מחבריי הקרובים ביותר, ופתח בפניי צוהר לעולם העליז. מצאתי את עצמי הולכת לכל מועדוני הגייז בתל אביב.
"בהתחלה הייתי בשוֹק, אבל אחר כך הייתי מחכה שיבוא יום שישי. קרענו את הברים ואת הפאבים של הקהילה בתל אביב, ואני זוכרת את התקופה הזאת כעליזה ושמחה, עם שיחות לתוך הלילה. מיקי הוא בחור מדהים, הוא באמת כבש אותי בסערה. מלא כישרון, שתי עיניים ירוקות, וכל השאר לב. הוא מצחיק נורא. אם לא דורכים לו על האצבע הקטנה של הרגל, הוא יעטוף אותך בשושנים של אהבה וחמלה".
"אני שובב ופרובוקטיבי"
אחרי הפירוק המפורסם, מיקיאגי הפתיע עוד יותר כשהחליט להקליט אלבום שירי ילדים. זה היה גם אלבומו האחרון. "אני חושבת שהוא היה לחוץ מכל המרפקנות בדרך", אומרת נחמיאס. "עולם המוסיקה הפסיד זמר נהדר. בתוך הבליין המטורף, יש ילד טבע שמחפש שקט".
"פתאום ראית שרווח לו", אומר שי כרם. "הוא נהיה יותר שָלו. במחשבה לאחור, אני חושב שהוא קצת העניש את עצמו. כל מה שמסביב להצלחה, שלא היה קשור למוסיקה, היה טראומטי עבורו. אני זוכר שיום אחד הוא אמר לי שהשירה זה דבר כל כך יקר לו, שהוא פשוט מעדיף לשים אותו בצד ולא לגעת בו. הדבר הכי טוב שיכול לצאת מ'האח הגדול' זה שהוא יקבל את אהבת הקהל בגלגול הבוגר, וזה מה שיחזיר אותו לשיר".
מאז הפרישה ההיא, מיקי עשה ניסיונות קאמבק קלים, שלא זכו לתהודה רבה. האחרון שבהם בשנה החולפת, כשהוציא את הסינגל "לא כל אחד יכול". השיר זכה להצלחה גדולה בתחנות הרדיו וגם לסיקור תקשורתי, אבל זה לא התקרב בכלל להצלחה המסחררת מהימים ההם.
ההליכה שלו לתוכנית ריאליטי עתירת חשיפה כמו "האח הגדול" הפתיעה גם אותו עצמו. "הציעו לי לבוא לאודישנים, וזה נראה לי כמו חוויה חד־פעמית", הוא אומר לנו בראיון שמתקיים ערב כניסתו לבית. "רציתי לחוות את זה".
אמרת פעם שאתה לא מסוגל שיצלמו אותך, ואם כבר - אז אתה היחיד שמצלם את עצמו ובוחר את התמונה. איך קיבלת פתאום אומץ?
"זה מדהים הקטע הזה. עשרים ומשהו שנה לא ראו אותי. עזבתי את תל אביב כי זה היה שורש הרשע, הבעיה שלי. מגיל 19 הייתי בתל אביב, על כל מה שנגזר מזה. אם היית שואל אותי לפני שנתיים־שלוש אם אעזוב את תל אביב, הייתי אומר לך שזה לא יקרה, אבל היתה לי עבודת הכנה לזה. עמדתי בצומת דרכים שאני צריך לעזוב את הדירה, ואמרתי לעצמי שזו באמת הזדמנות לעשות שינוי רדיקלי וללכת על פנטזיה שלא היה לי אומץ לעשות אותה. מצאתי דירה במושב עולש, שהוא מאוד מבודד, ובן לילה קיבלתי שקט ואומץ".
הלחץ של העיר ירד ממך?
"ירד ממני מעטה של פחד. לתל אביב יש רף מאוד גבוה, ואתה שוקע בתוכו בלי לשים לב. בדיעבד, אני אומר לעצמי שאף אחד לא עצר להסתכל עלי. הפחד הזה סגר אותי: לא יכולתי ליצור ולהתפתח, ולא אהבתי להיחשף. כמה חודשים אחרי שעזבתי, פתאום הרגשתי חופש להוציא את הדברים. ואחרי 25 שנים של קונכייה סגורה, קפצתי למים העמוקים. באותו הרגע נעלם לי הפחד הזה מחשיפה".
"האח הגדול" זו לא חשיפה קיצונית מדי?
"אני קיצוני. אין לי הרבה אפור בחיים. אני נעלם ל־25 שנים, ואז חוזר לפריים טיים".
הסיכויים שלו להיות בתוכנית היו כמעט אפסיים, בגלל מחלת הסוכרת שממנה הוא סובל. "לאורך כל התהליך הייתי בבדיקות, ובכל פעם גילו משהו אחר. הזנחתי את זה הרבה שנים. עד שקיבלתי את התוצאה החיובית לא יכולתי לדעת אם זה יקרה, ואני גם פסימי מטבעי. רק שבוע לפני העלייה לאוויר קיבלתי תשובה סופית".
מה אתה רוצה שיקרה?
"השאיפה הראשונית שלי היא חוויה. אני חי המון שנים בשקט, על בטוח. הכל מסודר, הבית מסודר, החברים מסודרים. חממה כזאת, אוטופיה שבניתי לעצמי, שהיא מאוד נוחה. משהו בשנים האחרונות אומר לי לטלטל את זה, כי מספיק עם הנוחות. פתאום מצאתי את עצמי בטיולי ג'יפים ובטיולי אוהלים בים המלח.
"אני אדם מאוד סוציאלי. אוהב אנשים, אוהב לדבר ולהכיר. אני רוצה אנשים קיצוניים, כדי שיהיה מעניין. אני רוצה שיהיה בלאגן ואני רוצה שתהיה פרחיאדה. בא לי על הזעזוע הזה. ב־15 השנים האחרונות אני בתדר נמוך מתוך בחירה, לא עושה שום דבר מסוכן או מפחיד, כדי שחס וחלילה לא תהיה איזושהי פגיעה. עכשיו אני כאילו מתגעגע לתדרים היותר גבוהים מעברי. ברור לי שזה לא אותו דבר, אבל במובן האגואיסטי, התוכנית הזאת היא כלי נהדר".
הפעם אתה יותר מוכן לזה?
"תשמע, אם אני רוצה או לא, התדר יעלה, ואני מרגיש שאני מוכן לזה הרבה יותר משהייתי בתקופת 'נוער שוליים'. בתקופה ההיא הייתי בן עשרים וקצת, ילד מבוהל, שבן לילה נחשף למשהו שבכלל לא היה יכול לעמוד בו. היום אני יותר מבין את חוקי המשחק, למרות שהם שונים. אני חושב שגם זה שאני לא בתל אביב, נותן לי איזשהו שקט. גם כשאצא משם, אני חוזר לאזור מבודד ומוגן, זו לא תל אביב שאתה הולך למכולת וכולם מסתכלים עליך".
מה יחשוב עליך הקהל הצעיר, שלא מכיר אותך?
"האינסטינקט הראשוני לגבר בגילי זה דמות אב. יש לי צדדים כאלה של אב ואם, כי אני דאגן ואני מבשל. מצד שני, אני הכי לא טייפ קאסט של אבא, כי אני שובב ופרובוקטיבי. אז אני לא יודע. או שיגידו 'איש מבוגר מגניב עם ראש צעיר', או שיגידו 'מי זה הפאתטי הזה שמשחק אותה צעיר'".
"בגיל 13 הפכתי לגבר בן 40"
הוא נולד לפני 46 שנים בפתח תקווה. כשהיה בן 13 אובחן כחולה סוכרת. "יום אחד אומרים לך שאתה סובל ממחלה כרונית שתלווה אותך כל החיים, וגם תצטרך לדקור את עצמך אלף פעם ביום. הייתי נער מבוהל. לא היה אז אינטרנט, לא ידעתי על זה כלום. הטיפול הראשוני כלל אשפוז מיותר לחלוטין. אתה הולך למכון ומסבירים לך איך להזריק, ואז הכל היה מסובך, עם דקירות בכל מקום ואיזושהי פאניקה מסביב.
))))))221.jpg)
"לא מפריע לי להזריק בשידור, כי זה חלק ממני. אני לא מוציא טיל ומכניס לגוף. זו מחט קטנה, שלא רואים אותה. עניין של חמש שניות, בלי טקסים" // צילום: זיו קורן
"אני חושב שטיפלו בזה לא נכון, וחלק מזה גרם לי להסתגר ולהבין שאני היחיד שיכול לטפל בעצמי. היום כבר מבינים את ההשפעות הפסיכולוגיות של המחלה.
"תראה, יש לי סוכרת 33 שנה. זו לא צננת. זה חלק מהחיים שלי. בגיל שלי זה כבר כולל סיבוכים, לחץ דם, ולהזריק עשר פעמים ביום. אבל המחלה הזאת לא שרטה אותי. בגיל 13 הפכתי להיות גבר בן 40. פתאום, ברגע אחד, הייתי צריך להיות מבוגר ולקחת אחריות על החיים שלי. הייתי הולך לקופת חולים להביא את המזרקים, והמשפחה עודדה את העצמאות הזאת, וככה יכולתי לצאת מהבית בלי להיות תלוי באף אחד".
תזריק מול המצלמות?
"לי זה לא מפריע, כי זה חלק ממני, ואני חושב שלרוב האנשים זה לא מפריע. אם מישהו יגיד לי שזה מפריע לו, אז לא אעשה את זה לידו. אני לא מוציא טיל ומכניס לגוף. זו מחט קטנה, שלא רואים אותה. עניין של חמש שניות, בלי טקסים".
אתה רוצה להעלות את המודעות למחלה?
"אני לא נושא את דגל הסוכרתיים, אבל ברור שאספר על ההתמודדות עם המחלה. הבנתי לפני עשרים שנה שהרופאים לא יכולים לתרום לי הרבה, שזאת מחלה שאני צריך להתמודד איתה לבד ולהכיר אותה ואת השטיקים שלה, כי היא משתנה כל הזמן. מעולם לא נתתי לה להשפיע על דברים שרציתי לעשות. רק במיונים לתוכנית זו היתה פעם ראשונה שהסוכרת הגבילה אותי במשהו. היה סיכוי שלא אכנס בגלל זה, וזה מאוד פגע בי. למזלי, בסוף הכל הסתדר".
עברת עוד אירוע משמעותי בגיל ההתבגרות: היציאה מהארון.
"כשהייתי בן 16, אבא שלי כתב לי מכתב. הוא כתב: 'אנחנו יודעים עליך, והכל בסדר'. זה מפתיע שזה בא דווקא ממנו, כי הוא היה איש קשה. אבל אולי בגלל שהוא איש העולם הגדול שראה הכל - הוא עובד בכיר בחברת תעופה - הוא אמר לעצמו, 'אז מה'. אמא לא הסתכלה לי בעיניים במשך יומיים אחרי המכתב, ומהר מאוד היא הבינה שלא מתעסקים איתי. היא הבינה שאם לא תקבל את זה בהבנה מלאה, היא לא תראה אותי. אני חושב ששניהם הבינו, כי אני בדיוק הטיפוס שיקום ויעזוב".
בתקשורת יצאת מהארון רק בגיל 38.
"מעולם לא הסתרתי את זה, פשוט לא דיברו על זה. לא היה אז את הצהוב שמחפשים היום, ובלאו הכי נעלמתי מהתקשורת לתקופה ארוכה. לפני שמונה שנים עשו בעיתון 'העיר' כתבה 'מה קרה עם מיקיאגי?' והעיתונאית שאלה אותי אם היתה לי זוגיות, אז אמרתי לה שהיתה לי לפני המון שנים. היא שאלה אם זה היה עם גבר או עם אישה, אז מה אני אגיד לה? ברור שעם גבר. וזו היתה היציאה מהארון שלי. מאוד לא דרמטי".
גם אדם יצא מהארון רק אחרי שיא ההצלחה.
"בעשור האחרון הרבה יותר קל לצאת מהארון, כי עשו בשבילנו עבודת הכנה. אנשים יצאו מהארון, הקהל קיבל את זה, וקריירות לא נפלו. היום, יציאה מהארון מסתכמת בהצהרה. בדיוק ראיתי את העונה של 'האח הגדול' בלונדון, ושם משתתף סולן להקת 'בלו', אליל נערות מטורף, מחזר אחרי כולן, ולא אכפת לו מכלום. ואז הם יושבים ומדברים ושואלים אותו אם היה לו ניסיון עם גבר, והוא אומר כן, וממשיכים הלאה. זה לא אישיו.
"באלבום הראשון שלנו, ב־1988, כתבתי את כל הטקסטים, אבל ההפקה החליטה שנגיד שהלהקה כתבה הכל. היו שם כמה שירים הומוסקסואליים, ואני ישבתי מול הלהקה ואמרתי להם: 'אני לא רוצה שתהיה לכם תווית כלשהי או שמועות במידה שזה יתגלה, ולכן אני רוצה שהשירים האלה יהיו על השם שלי. לכן יש שם שלושה שירים, שכתובים רק על שמי.
"העיתונות בחרה לא לגעת בזה. כאילו, 'אנחנו מבינים, אבל לא נוגעים בצהוב הזה'. במקרה של אדם זה היה יותר קיצוני, כי לא ראו עליו. אבל אני הייתי פייגלה, עם פאות ועם ריסים מודבקים, אז היה צריך להיות מטומטם כדי לא להבין את זה. דיברתי על זה בברנז'ה ובכל מקום".
יש לדעתך מקום לדרוש מאמנים לצאת מהארון?
"כל בן אדם זכאי לפרטיות. להוציא בכוח? אני לא הייתי עושה את זה. כמו שלא אוציא אותך מהארון העדתי. אם בא לך להגיד שאתה מרוקאי אז בכיף, ואם בא לך להגיד שאתה בלי עדה, אז גם בכיף. זאת בחירה שלך".
ומה עמדתך על חבר כנסת הומוסקסואל מטעם מפלגה שאמורה לדאוג לזכויות הקהילה?
"אם הוא יוצא נגד הקהילה, אני יכול להבין שכועסים עליו. אבל אם הוא מחוקק חוקים לא קשורים - מה זה משנה לי אם הוא גיי או לא?"
ואם הוא החליט להיכנס לארון ברגע שהוא נבחר לכנסת?
"בסך הכל הוא יוצא פאתטי, אבל זו בחירה שלו. זה כמו שאני אגיד, 'איזה רזה אני'. כאילו, רואים שאני לא. אני מרחם עליו, כי מבחינה נפשית ומנטלית זה לא נכון. אם הוא היה יוצא נגד הומואים - הייתי קם אישית ואומר, הלו, המלך הוא עירום. אותו הדבר גם לגבי אמנים".
מה לגבי זמרים מהז'אנר הים־תיכוני?
"הקהל של הזמר המזרחי פחות סובלני מחובבי הרוק והפופ, ולכן יש זמרים שלא מוכנים לצאת מהארון. זה עלול לפגוע להם בקריירה".
וזה יותר נסלח לדעתך?
"מבחינת אגואיסטית של האמן עצמו, שחושב רק על הקריירה שלו, שלא מנסה לשדר אמת פנימית - אז כן. למי שכותב את המילים שהוא שר יש את חובת האמת, הם רק מבצעים. כשמישהו כותב לך מילים סטרייטיות, אתה יכול להסתתר מאחוריו".
אפשר להגיד אותו הדבר עליך.
"נכון, אפשר להגיד אותו הדבר עלי, כששרתי את 'לילה אצלי במיטה'. או מיי גאד. למה? כי מישהו אחר כתב לי את זה. היום לא הייתי מסוגל לשיר את זה. אין סיכוי שבמצבי ובגילי תשמע אותי שר את זה, כי זה שקר בפרצוף".
"אני שילוב של גבר ואישה"
היית פעם בזוגיות?
"הזוגיות האחרונה שלי הסתיימה לפני עשרים שנה, ומאז אני כלבה בודדה. אני בן אדם שמפחד מזוגיות, וחמור מזה, נוח לי לבד, אז זה גם נותן לי לגיטימציה לא להתאמץ לזוגיות. מבחינתי, עשר דקות של סקס הן כבר זוגיות, והן מוציאות ממני אמוציות, אז נוח לי להשאיר את זה במקום הזה. זה שומר עלי. תזכור גם שיש לי חרדת נטישה, כי אני פסימיסט, אז מראש אני רואה איך זה נגמר ומעדיף להגן על עצמי.
"מדי פעם יש לי כמיהה לאהבה, אבל חיפשתי אהבה במקומות אחרים ומצאתי אותה. מצאתי שיש המון אהבה בעולם, ואני יכול להיות מוזן ממנה בלי לשלם את המחיר היקר שזוגיות דורשת. גיליתי את האהבה למתים ולרוח, כמה שזה נשמע נורא".
יכול להיות שאתה גם בעייתי בזוגיות?
"אני הכי לא בעייתי בעולם. אני בן זוג מושלם. מאוד סובלני, קר רוח, ומודע לספייס שהבן זוג שלי צריך. אני יודע מה זאת אהבה ואני יודע להעניק אהבה, ואני עושה את זה הרבה עם משפחה וחברים. אני שילוב של גבר ואישה, יודע לעשות כל מה שנשים יודעות לעשות, כמו לבשל ולאפר, ויודע גם להחליף מנורה ולתקן דברים.
"הפחד הכי גדול שלי הוא אינטימיות. זה העקב אכילס שלי, וכל עוד זה לא מגיע לאינטימיות, אני בן אדם מאוד פתוח. אבל אם תשים אותי בסיטואציה שדורשת אינטימיות, אני נהיה דיקט. זה הפאק שלי, מה לעשות".
מה קרה בזוגיות האחרונה שלך?
"זו היתה מערכת יחסים מאוד טעונה של כמעט חמש שנים בזוגיות, עם הרבה פרידות וחזרות. סוג של טרגדיה דרום־אמריקנית, והטרגדיה הנוראה עוד יותר היתה שאחרי הזמן הזה הפכנו לחברים טובים, כמו אחים. אהבנו אחד את השני בלי מיניות ובלי קנאה, ונשארנו בקשר עשרים שנה.
"לפני כמה שנים, אחרי 25 שנה שהיינו בקשר, הוא פתאום התנתק. בן לילה לא זיהיתי את מי שיושב מולי. הבן אדם הכי יקר לי בחיים הפך להיות קר ושונה לגמרי. ניסיתי להתעמת איתו ולברר, אבל הוא טען שלא קורה כלום. היה בא לחמש דקות והולך. בשלב מסוים ממש נפגעתי, וקיבלתי את ההחלטה בעצמי, כי לא היה לו אומץ לעשות את זה.
_____________))))@1.jpg)
"'נוער שוליים' דווקא יכול לעבוד לרעתי, כי כאילו הייתי מפורסם" // צילום: קוקו
"לא ראינו אחד את השני ארבע שנים", הוא אומר ופורץ בבכי. "אני יכול להגיד שאיבדתי אח. אחר כך חשבתי שהחיים לא ימשיכו. ואתה יודע מה יותר מעציב אותי? שהחיים המשיכו. אם לפני שבע שנים היית שואל אותי איך החיים שלי ייראו בלעדיו, הייתי אומר לך שאין סיכוי. ומה שכואב לי זה שהחיים ממשיכים, וממשיכים בסדר, בלי טרגדיות, בלי דיכאונות, בלי התרסקויות. עצוב לי על זה שחזרתי לשיגרה. זו פעם ראשונה שאני בוכה על זה".
הוא בטח יצפה בך ב"האח הגדול".
"לא חשבתי על זה. היה לי פחד קטן מה יקרה אם ארד במדרגות ואראה אותו, אבל מההיכרות איתו, הוא לא אחד שיעשה את זה. מה זה פחד? גם אם זה יקרה, אני אתמודד. זה לא נגמר בינינו באיבה. אני בן אדם הרבה יותר אמוציונלי ממנו, ואני חווה את הדברים מהבטן. הוא יותר שכלתני, מזל אריה קלאסי, והכל מסודר אצלו בצורה לוגית.
"אני מתאר לעצמי שתהיה לו צביטה של געגוע. בכל זאת, 25 שנה. הצד הלוגי שבו היה מפחד ממה שאני מספר עכשיו, למרות שאנחנו לא אומרים את השם שלו. אבל אלה החיים שלי, ואני עובר את התהליך הזה בשבילי, לא בשבילו. אני מנצל גם אותך כשאני מדבר על זה. זה כמו עשרים שנה של טיפול פסיכולוגי".
אתה רוצה ילדים?
"לא, אני מבוגר מדי בשביל זה. חבורה שאני מכיר מתל אביב היו יושבים ומרכלים, ומדי פעם הייתי מצטרף אליהם. היה שם מישהו בן קרוב ל־60, ועלה הנושא של ילדים, והוא אמר: 'הייתי מאוד רוצה ילד יום אחד'. ואני אמרתי בלב, הלו, אתה בן 60.
"כל התהליך הזה נמשך שנים, אז גם אם הייתי רוצה, ייוולד לי ילד בגיל 50, שזה לא כל כך נורא, אבל אני סוכרתי, אז אני צריך לחשוב על עוד דברים. אין לי תוחלת חיים של אלפיים שנה, והבלאי של סוכרתיים הוא נורא. מצד אחד יכולתי להיות אבא נפלא, אבל מצד שני, לא בטוח שהייתי מתמסר במאה אחוז, אז אני חושב שזה נוח".
רוב האנשים פוחדים להגיד שהם לא רוצים ילדים.
"זה הכי פוליטיקלי קורקט להגיד ש'עובדים על ילדים' ו'מאוד רוצים' והכל טוב ויפה ואנחנו גרים בבית של מסטיקים וסוכריות. אבל המציאות יותר קשה. אני מקנא בזוגות חד־מיניים שעשו את זה ואני שמח לראות מקומות שבהם זה הכניס אהבה גדולה, כמו אצל אמיר פרישר גוטמן, וזה מרגש אותי ואני מצטמרר, אבל אני לא עשוי מהחומרים האלה. לך תדע, אולי בגיל 70 אהיה אבא, ובגיל 71 הוא כבר יהיה תינוק יתום".
"הזקן של קונצ'יטה צרם לי"
הרבה לפני שקונצ'יטה וורסט, הזוכה האוסטרית באירוויזיון, חלמה על שמלות, היה מיקיאגי הדראג קווין הראשון בישראל שהופיע בבגדי נשים ואיפור כבד. המהלך הזה, מלבד היותו אמיץ במיוחד, הפך אותו לאחת הדמויות הססגוניות והמסקרנות בתעשייה.
"אני חושב שצביקה פיק היה הדראג הראשון, עם היהלומים והבגדים והשחור בעיניים. אבל בתור גבר שמתחפש לאישה, נראה לי שהייתי הראשון. זו לא היתה אסטרטגיה".
אז מה זה היה?
"הייתי הומו שרוצה להתחפש לאישה, ופתאום היתה פלטפורמה לעשות את זה, ולא דפקתי חשבון לאלוהים ולא חשבתי על ההשלכות של זה. מקסים, בדיעבד. אבל זו גם היתה יכולה להיות מפלה נחרצת. אני מת על זה ואני עוסק בזה שנים. אני מאפר דראגיסטיות, וראיתי את כל העונות של 'הו פול'. אני מת על הז'אנר הזה".
מה חשבת על קונצ'יטה וורסט?
"מהממת. כל כך שמחתי שהיא זכתה. הזקן מאוד צרם לי. הלו, את מגוחכת להפליא, כי אם את רוצה להיות אישה אז תהיי אישה עד הסוף. אבל היא שרה מדהים, בלי זיופים. היא כבשה אותי, היא נתנה שואו שאחרים לא נתנו. ועובדה שזה עבד".
תסכים איתי שהיא לא היתה זוכה בלי הגימיק.
"נכון. אבל זה בידור, אז זה מקובל. נורא קל לאהוב את דנה, כי היא נראית כמו אישה. הרבה יותר קשה לחבב גבר שמחופש לאישה עם זקן. יש בזה משהו שמייד מרים גבה. היה בה משהו שובה לב, ופתאום סלחת לגרוטסקיות ולזקן".
היו המון תגובות שליליות נגד הזקן שלה. טענו שזה החזיר את הקהילה צעד אחורה.
"מבחינת אינסטינקט של אנשים, הרבה יותר קל לחבב הומו אסתטי רזה מאשר הומו שמן מכוער. זה כמו שכל אמא לבן הומו תגיד שהיא תשמח אם הוא יביא את אסי עזר הביתה, אבל זאת לא חוכמה. הסובלנות האמיתית היא לקבל משהו שהוא חריג, שצורם לך ומרים לך גבה. שם אתה נמדד. החוכמה היא לקבל את החריג, ולא רק את אסי עזר או עברי לידר".
יש סיכוי שנראה אותך באירוויזיון?
"כשהייתי ב'נוער שוליים' הציעו לנו בזמנו, אבל אז זה היה עילג, בתקופה הכי איומה של האירוויזיון, והמפיקים לא הסכימו שנלך. כילד הומו שגדל על אירוויזיונים, יש בי צד שאומר וואו, זה השיא. אבל מצד שני, מהיכרות עם עצמי, אני לא חושב שאני יכול לתת שואו מאפס למאה בשלוש דקות. הקטע הזה של התרגשות מטורפת מבחינה ווקאלית, זה פסיכי. אני מעריץ כל אחד שמצליח לעשות את זה. הפחד שהקול שלי ירעד ויישבר יגמור אותי. עדיין נשארו בי פחדים, ואיך אני אעלה עם המטען הזה לבמה".
אתה מזכיר את עניין ההשמנה לא מעט, זה מפריע לך?
"אין לי ברירה אלא לצחוק על זה. בסוף היום, העוגה מנצחת. כל יום מתחיל ברצון לדיאטה. בוא נודה - השומן שלי הוא לא רק מהסוכרת, אלא בגלל אכילה רגשית. אני יושב לבד בבית עשרים שנה. אני לא בודד, אבל יש לזה השפעה. לפני שלוש שנים ירדתי עשרה ק"ג ואף אחד לא אמר לי מילה, אז החזרתי אותם, וגם אז אף אחד לא אמר לי כלום. אז יש בי צד שאומר, גם ככה אף אחד לא רואה, אז לא צריך".
יש סיכוי שתחזור לשיר?
"לא יודע. אני בשוונג של לעשות מוסיקה, כבר התחלתי את התהליך. השיר הראשון שהוצאתי עכשיו הושמע יותר מ־800 פעמים, וזה מטורף. היום, להבדיל מפעם, אני לא מפחד להוציא מוסיקה".
תחזור להופיע?
"לא, אני לא רואה את עצמי על במה. על במה צריך אנרגיה וכושר, אלו דברים שהיום אני לא יכול להעניק".
הצופים ב"האח הגדול" יזכרו לך את המוסיקה הטובה ואת האווירה הטובה של "נוער שוליים"?
"אנשים לא זוכרים את הדברים המגניבים האלה שאתה מדבר עליהם. זוכרים את קלאסיקות הפופ, שמזכירות להם את הנעורים שלהם עם ניחוח וינטג' ישן, וזה לא תקֵף במקרה הזה, כי 'האח הגדול' זו לא תחרות זמר אלא תחרות פרסונה.
"'נוער שוליים' יכול דווקא לעבוד לרעתי, כי כאילו הייתי מפורסם, ועדיין יש אנשים שרואים אותי כסלבריטי. בעיניי, אני הכי לא. לסלבריטי יש את חובת האינטנסיביות, ואני לא הייתי פה 25 שנה. אני מקווה מאוד שגם בבית וגם בחוץ לא יגידו, 'אוקיי, הוא כבר עשה את זה, הוא לא צריך לעשות את זה שוב'. הצד הפסימי שלי אומר לי שזה עלול לקרות".
erans@israelhayom.co.il