אהבה של אמא

שגאלה קוגן מדברת על הלל, הבן שלה בן השנה וחודשיים, היא לא עוצרת את ההתרגשות. עיני הדבש הענקיות שלה מקבלות גוון ירוק ייחודי ודמעות נכלאות בתוכן, לא מתגלגלות אל מחוץ לעין אלא ממסכות אותן בזגוגיות שקופה, כדרכן של דמעות שמחה ואושר. זה קורה לה גם כשהיא מדברת על גל, בעלה, גם כשהיא מדברת על ילדותה, גם כשהיא מדברת על הוריה, ובייחוד על אמה, אירה. היא מתרגשת מאוד והיא דומעת, שברירית ורגישה. דמעות ההתרגשות באות עם הודיה גדולה מאוד. היא מודה על הלידה שהיתה לה, אף על פי שהאפידורל לא באמת הספיק להשפיע והיא כאבה מאוד, היא מודה על הבעל שיש לה, מודה בחיוך להוריו על שהביאו אותו לעולם, מודה להוריה.

כשהתינוק בשולחן שליד בבית הקפה השכונתי יתחיל לבכות, היא מייד תסובב אליו ראשה, תניח יד על החזה שלה בהתניה פבלובית ותתנצל בחיוך: "הנה, אני מתחילה לטפטף. אין יותר ראשוני ופרימיטיבי מאהבת אם לבנה. תארי לך שכל בני האדם היו חשים לזולתם אותן עוצמות אהבה שחשה אם לילדיה? היינו יכולים להכריז באופן רשמי על ביאת המשיח, לא?"

ביולי השנה היא תחגוג 30, ולפני כחודשיים שנת האימהות הראשונה והמאתגרת שלה הגיעה לסיומה. שנה שבה לקחה, כדבריה, "פאוזה מתודית" מהקריירה, איפשרה לעצמה להוריד הילוך, ביקשה להתמסר לאימהות, להתמסר להנקה, לעכל את הווליום הגבוה שהשתלט על היומיום שלה מאז לידתו של הלל. היא לא שופטת אימהות שחוזרות לעבוד מייד בתום חופשת הלידה, מבחינתה המציאות הכלכלית בארץ וחופשת הלידה הקצרצרה הן בגדר שערורייה. היא גם לא מהאימהות האלה שבתוך שלושה חודשים חזרו לגוף שלהן, חזרו לעבודה שלהן, מתקתקות את הבית, את הילד ואת העבודה בסנכרון מושלם. לה לקח זמן. היא היתה זקוקה לזמן הזה כדי ללמוד ללכת "על כוכב לכת שהוא חדש לגמרי", היתה צריכה ללמוד לנתב את כל עוצמות האהבה שהציפו אותה למקומות הנכונים, לקבל באהבה את שיגרת הניקיון, הכביסה וטיגון הקציצות ולסנן מהמעגל הסוציאלי הקטן ממילא שלה חברות רווקות ונטולות ילדים, שלא בדיוק הבינו מה עובר עליה ושהדיאלוג איתן הפך לשיח חירשים.

"אני לא באמת מבינה איך נשים לא צועקות את העניין הזה של תקופת הפוסט לידה, איך הן לא מדברות בקול על מה שקורה, פותחות את העניין באופן חשוף וכן. אני לא באמת מבינה איך הכל מתפייד ומושתק על רקע החוויה האלוהית הזו, שמשנה סדרי עולם של האמא היולדת. במהלך ההריון הרגשתי נפלא, אבל כאילו שכחתי שאני גם צריכה ללדת ושיבואו הימים של אחרי הלידה, ושאני וגל נהפוך מזוג למשפחה של ממש. אני לא זוכרת מה הייתי ומי הייתי לפני הלידה, כאילו קיבלתי מערכת הפעלה חדשה לגמרי לחיים שלי. החוויה המטורפת, המעצימה, המפחידה והשמחה גם יחד הזו שחוויתי גרמה לי להעריץ נשים ואימהות. אני פשוט מעריצה אותן. חושבת על אימהות לארבעה ילדים, שמג'נגלות את החיים ואת הקריירה ומעריצה אותן באשר הן. זה לא היה בתודעה שלי לפני כן. לפני הלידה הייתי גאלה אחרת, זורמת יותר. היום ברור לי שאני צריכה להבין איזה מין אמא אני רוצה להיות להלל, להגדיר לעצמי על אילו ערכים אני רוצה לגדל אותו, להבהיר לעצמי אילו טעויות ברור לי שאני לא אעשה איתו. אני רוצה לחבר אליו כנפיים חזקות דיין כדי שהוא יוכל לעוף הכי גבוה, ולהעניק לו קרקע יציבה שתמיד יהיה לו לאן לחזור. זה לא דימוי שאני המצאתי, אבל זו משמעות האימהות בשבילי".

היא לא רוצה לחזור על הטעויות שעשו עימה הוריה, כשהיתה ילדה בת 5 שעלתה מאוקראינה לחולון, והם הצטופפו בדירה קטנה, משאירים מאחור את כל התארים והכישורים.

"גדלתי בבית שהונהגו בו עקרונות החינוך הרוסי, ההארד קור של החינוך הרוסי הקומוניסטי. חינוך נוקשה, לא באמת מפרגן, מטשטש כל ניסיון של פיתוח אינדיבידואליות ולא מסתפק בנזיפות ובהתראות, אלא מעניש. פשוטו כמשמעו, מעניש. כסף לחוגי פסנתר ובלט לא היה להוריי, אבל היו הרבה חוקים של 'עשה ואל תעשה' עם דגש על ה'אל תעשה' החונק והמגביל. הורו לי איך בדיוק לאכול, מתי להגיד תודה ומתי לסדר את החדר. לא פלא שהייתי הילדה המרדנית והסרבנית שעזבה את הבית בגיל 15, מתעקשת להילחם בכל האנרגיה המגבילה הזו".

ואז היא שוב תתרגש ועיניה שוב ימוסכו בדמעות, תספר איך היום, כשהיא הפכה לאמא, היא מצאה בתוכה את המקום החומל להוריה, ובייחוד לאמה, שעברה לעבוד בתל אביב במיוחד כדי להצליח להיות לידה ולעזור לה עם הילד ככל שתוכל.

"היום אני מתמודדת עם הצלקות האלו שבי כי החוויה שלי מול הוריי מאוד השתנתה בעקבות הלידה של הלל. אני מבינה ורואה דברים אחרת, מצטערת על כל הכעסים והתסכולים שהיו לי מול ההורים שלי. היום אני מבינה שהייתי ילדה שפשוט חיה בסרט משלה בלי היכולת לראות מעבר. אני מקבלת עזרה מאוד גדולה מהם, ואני אסירת תודה על השעות שאמא שלי נמצאת איתי ועם הלל. יש הורים שיכולים לעזור לילדיהם מבחינה כלכלית, ולי יש אמא שלפני הלידה עזרה לי במעבר הדירה שעות על גבי שעות, אירגנה, סידרה, בישלה. זה מאוד נדיב מצידה ואני מרגישה בת מזל. היא בפירוש עושה עמדי חסד מטורף.

"אני חווה שינוי מאוד גדול ביחסים שלי עם הוריי והיום אני סולחת, מכבדת, מעריכה ומוקירה. גם אם יש לאמי ולי חילוקי דעות בקשר לחינוך של הלל, כי אני מגיעה ממקום של להרפות ולאפשר בתוך הגבולות שאני תוחמת כמובן, כל הדו־שיח נעשה בצורה אלגנטית, מכבדת ומחבקת, רכה. בלי דרמות וצעקות. אני באמת מאמינה שילד בא לעולם ויש לו את הריקוד שלו שהוא צריך לרקוד. לא צריך לייצר עבורו בכוח כוריאוגרפיה מובנית מראש, אבל אני מעבירה את המסר הזה בעדינות לאמי". 

היא תדבר הרבה על בנה בכורה הלל, אבל במשך כל השעות הארוכות ששהינו יחד, גם בזמן הצילומים, לא תראה לי אותו בסמארטפון שלה עד שלא אבקש, בניגוד לאימהות טריות שממהרות לצלם את העולל מכל כיוון אפשרי ולשתף את תמונותיו עם כולם. היא עדיין מחפשת את עצמה בתקופה שבה כולם משתפים עם כולם, מגיבים לכולם, תקופה שבה היד קלה על מצלמת הנייד. היא מנסה להגדיר את גבולות המרחב האישי שלה ושל בנה, גם אם היא צילמה תמונה מקסימה במיוחד שלו, ובא לה שכל העולם יראה ויגיב, עכשיו.

במשך כל השנה הזו היא לקחה עוד ועוד סדנאות של שיעורי משחק, והעזה, לראשונה במהלך כל הקריירה שלה, להגיד "לא" לפרויקטים אטרקטיביים שהוצעו לה. היום היא בעיקר שואפת להסתנכרן בין הרצון להיות אמא טוטאלית, שלא מתפשרת על תחליפים סינתטיים, לבין הרצון לפתח את עצמה בתור שחקנית שיודעת בדיוק איזה מין שחקנית היא רוצה להיות.

לגאלה קוגן יש ברזומה רשימה מכובדת של תפקידי משחק שכוללים, בין השאר, את סדרות הטלוויזיה "דני הוליווד", "בובות", "מנדלבאום בלש פרטי", "תנוחי" ו"בלתי הפיך", אבל העיניים הגדולות שלה ורעמת השיער הבלונדיני נצרבו בתודעת הרחוב כולו כששיכנעה את כולנו לקנות בשמים בדיוטי פרי. כן, זו היא הבלונדינית החטובה שהיתה רותי.

כבר שנתיים היא לא רותי, והבלונד שלה כאילו התרכך עם האמא שהפכה להיות, והוא עדין יותר, כבר לא זועק בצהיבותו. שבעה חודשים לקח לה לחזור למשקלה הטרום הריוני והיא חטובה מתמיד, למרות התשוקה לפחמימות שהביאה עימה ההנקה. היא מגיעה לראיון רעננה ומאופרת, לא מסגירה את מספר הפעמים שהתעוררה במהלך הלילה כדי להניק.

"אחרי הלידה זה נהיה לי קריטי לטפח את עצמי, להתלבש, להתאפר. פעם נטיתי לחשוב שאני אשאיר את הטיפוח ואת ההתעסקות בבגדים לאנשים שטחיים וריקניים מתוכן, שכל מה שמעניינת אותם היא הקליפה החיצונית. במין סוג של יהירות ביטלתי את העיסוק בחיצוניות, אני הרי שחקנית עמוקה שעושה עבודה פנימית. היום, בייחוד אחרי הלידה שטילטלה לי את כל גבולות העצמי וביטלה אותי מהרבה בחינות גם ככה, אני חושבת שאם את משתדלת להיראות טוב, וזה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך, אז קדימה, בלי להתנצל, להפך. לפני שאני יוצאת מהבית אני לוקחת לעצמי עשר דקות, מתנתקת מהאמא שאני, מתרכזת בעצמי ומשתדלת להיראות טוב. זה משפר לי את מצב הרוח וההרגשה".

כל מי שמתנייד ברחבי תל אביב במוניות שירות יבחין בקוגן מדגמנת את קולקציית קיץ 2014 של מותג האופנה "העין השלישית" המודבקת עליהן. לראיון היא מגיעה לבושה בשמלת מקסי ארוכה מתוך הקולקציה שקיבלה במתנה מתוקף היותה הפרזנטורית של החברה.

דוגמנות וקבלה

"קיבלתי מהם הרבה שמלות יפות", היא מספרת והעיניים שלה שוב הופכות להיות ירוקות בגוון שאי אפשר באמת להגדיר, "חזרתי הביתה עם כל השמלות שקיבלתי מהם במתנה ופתאום חזרתי להיות הילדה הקטנה שלבשה שמלות משומשות מיד שנייה וגם שלישית, כי ההורים שלה התפרנסו בדוחק ובגדים חדשים היו בבחינת לוקסוס שלא היה ניתן לאפשר לי ולאחי הגדול. אין לי בתמונת הילדות שלי זיכרון של חוויית קנייה של בגדים חדשים, רק של לבישת משומשים, ופתאום אני מקבלת כל כך הרבה שמלות יפות וחדשות, והן כולן שלי. הרגשתי באותם רגעים שאני ממש עוברת חוויה של ריפוי. ריפוי של אותה ילדה קטנה שהייתי, ילדה מקופחת שאין לה, לא כי לא רוצים לתת אלא כי אין מה לתת, וכל מה שנותר לי הוא להודות מאוד על העניין, להיות אסירת תודה כמי שבאה ממקום של אַין ועכשיו יש לה. אני מאוד מחוברת לבגדים האלה שמשדרים בוהו־שיק, והחיבור המצוין שהיה ביני לבין המעצבות יוביל שיתוף פעולה עיצובי שיקרה או־טו־טו וזה משמח אותי ומאתגר גם יחד".

לא פעם ולא פעמיים דיברה קוגן על ההתקרבות שלה לדת. בימים אלה היא משתתפת בסידרת הדוקו של מאיר סוויסה "חוזרים קדימה", העוקבת אחר ההתעוררות הרוחנית בקרב מפורסמים ומשודרת בערוץ 1. היא שומרת שבת, אוכלת כשר, מברכת לפני כל מה שבא אל פיה ומקפידה ללכת לשיעורי יהדות במרכז הרוחני לקבלה "מודעות" שבנווה צדק. גם אם תתקבל להפקה הוליוודית ותצטרך להצטלם בשבת, היא תסרב בנימוס. מבחינתה, שבת היא קודש קודשים. אין טלוויזיה, אין טלפונים, אין מוניות, אין עבודה. היא שובתת מכל מלאכה, מברכת על הנרות, מברכת על האוכל, אוכלת לאט לאט, ונחה. בהתחלה זו היתה רק היא. אחר כך הצטרף בעלה, גל קליימן, איש נדל"ן וסקאוט של לוקיישנים לתעשיית הקולנוע. בזמן שלו, בקצב שלו. כשהיא לא הולכת לשיעורים, היא מקשיבה לדיסקים, מקפידה ללמוד עוד ועוד.

"הלימוד הזה הוא התוכן של החיים שלי. אני חייבת להבין מה אני עושה פה, לאיזו מטרה הגעתי, מה אני צריכה לתקן. מאז שאני זוכרת את עצמי שאלתי תמיד שאלות קיומיות ולא הנחתי עד שלא קיבלתי תשובות ראויות. הייתי ילדה קטנה ששואלת: 'מאיפה הגענו? מי היה כאן לפנינו? מה היה כאן לפנינו ומי טרח ליצור את הכל?'

"כל הזמן שואלים אותי אם אני חוזרת בתשובה, כי לאנשים מאוד נוח למתוח כותרות, להכניס לתבניות ולהכריז: גאלה חוזרת בתשובה. אבל 'חוזרת בתשובה' זו הגדרה שהיא שטחית, ריקה מתוכן, מעוררת אנטגוניזם, אפילו אגרסיבית. מה זאת אומרת 'חוזרת בתשובה'? זה אומר שאני ככה וככה, וגם ככה? אף אחד במרכז המודעות שאני לומדת בו לא ממהר להגדיר את מה שקורה לי או לזרז אותי או לכפות עלי. אני עוברת תהליך פנימי שהוא רק שלי, עם עצמי. תהליך של התחברות, של העמקה, של התקרבות. זה בפירוש תהליך רוחני ואני לא יודעת איך הוא יתפתח, אבל חשוב לי לא לעמוד במקום. מבחינתי עמידה במקום היא סוג של מוות. מה שחשוב לי זה להפיץ סביבי אור וטוב, וכדי לעשות את זה אני צריכה לעבוד קשה. התוכנית של מאיר סוויסה צולמה לפני שנתיים וחצי, אז הייתי במקום אחר, הייתי כולי ב'ריבוי אורות'. הכל היה חדש לי ולא הבנתי איך עד עכשיו לא ראיתי את זה, איך כל העולם לא רואה את זה, והכמיהה הזו שכולם ייסחפו באקסטזה שאתה נמצא בה יכולה בהחלט להתפרש באופן מיסיונרי. היום אני במקום שונה. אני כמובן עדיין בהשפעת אורות, אוי ואבוי אם לא, אבל אני לא מנסה לשכנע אף אחד ללכת בדרכיי. אני עוברת תהליך פנימי והוא שלי לגמרי."

רעבה לעבוד

עכשיו, עם מקום בגן ילדים ששמור להלל לשנת הלימודים הבאה וטונה של רגשות אשם, היא לאט לאט חוזרת לעניינים. מרגישה רעבה מספיק אחרי שצמה דייה במהלך השנה האחרונה. אבל כמו אחרי צום ממושך, היא תאכל לאט ובצורה מבוקרת, לא תטרוף כל תפקיד שייקרה בדרכה. ובמקביל היא ממשיכה ללמוד ולהתפתח גם בתחום המשחק. כבר יש לה התחלה של תסריט שכתבה בעט על דף, והכתיבה מרתקת אותה. היא מקפידה שהתסריט יהיה קומי. מבחינתה, כדאי וצריך לצחוק כמה שיותר, והיא גם כל הזמן חוזרת אל הגיטרה, שבה לימד אותה אביה לנגן בילדותה. מוסיקה מבחינתה היא עוד סוג של יצירה בעולם היצירתי שלה, שאותו היא רוצה לפצח. 

"אם חשבתי עד כה שעליתי על משהו בתחום המשחק, שאני מבינה בו ושיש לי מה להציע, אני מבינה שאני רק מתחילה עכשיו. למדתי אמנם שלוש שנים מרתקות בבית הספר למשחק של אייל כהן ורותי דייכס, אבל יש לי עוד הרבה מה ללמוד, ועוד כל כך הרבה להעמיק. היום אני בפירוש רעבה. רעבה לפרויקטים, רעבה לעבודה איכותית ומשמעותית. אני חולמת לעשות קולנוע, היה לי רק תפקיד אחד ב'סינדרום ירושלים', כל שאר התפקידים שלי היו בסדרות טלוויזיה, והז'אנר הקולנועי מרתק אותי. אני כבר מחכה לעונה השנייה של 'בלתי הפיך' עם עדי אשכנזי, זה היה התפקיד שהכי נהניתי לגלם. כל כולו התבסס על אימפרוביזציה, והיתה שם אווירת יצירה נפלאה על הסט. אני לגמרי מתבשלת לאיטי, מבעבעת ומוכנה להגיע לנקודת הרתיחה, בלי לשכוח להגיד תודה על מה שיש. וגם כמובן על מה שאין, אחרת איך תתעורר התשוקה לעשייה?"