אהובתי כמו ארץ מדבר

"לא הלכתי לשדה בוקר למען היות סמל ומופת לנוער בישראל", כתב דוד בן־גוריון בשנת 1953, "באתי הנה מפני שאהבתי המקום, אהבתי הבחורים שהעזו והעפילו להקים יישוב בלב מדבר, אהבתי עבודת האדמה ורציתי, כל עוד יש לי כוח פיזי מספיק, לחזור לעבודת האדמה ולהשתתף בעצמי בהפרחת השממה, שאני רואה בה הייעוד האנושי העליון. עשיתי הדבר למעני מתוך תענוג ואהבה".

התענוג והאהבה האלה הם שגורמים למי שעוסק בחקלאות לקום בכל בוקר בחמש וחצי, עוד לפני שתרנגול ראשון הספיק למתוח איבריו. והם גם אלו שמובילים את אוהד פיינר, בן 37 ממושב עידן שבערבה, להתעורר בכל יום עוד לפני שרבים מאיתנו הלכו לישון. אצלו השעון מכוון לשתיים וחצי בלילה כדי שיוכל, לדבריו, להתחיל את היום "קצת אחרת, לחשוב על משהו מעבר לשיגרה היומיומית". הוא קם בשקט ויוצא לכיוון מושב ספיר, שבו יעבור עם חברים שיעור בוקר בקבלה אצל הרב לייטמן מתנועת בני ברוך. אחרי שעתיים, מצויד במטען רוחני להמשך היום, יצטרף אל עמיתיו למקצוע - חקלאים מאזור הערבה, שכבר החלו בשעה זו לעבוד בשדות. אמרנו מקצוע? סליחה, תיקון. התכוונו דרך חיים.

בוקר: קפה ובעיות

יום העבודה, שהחל מוקדם מאוד, נעצר לצורך ההתכנסות המסורתית של הפרלמנט: מפגש קבוע הכולל כמה חקלאים, פינג'אן עם קפה מהביל, עוגה או עוגיות, וכמובן פרי עסיסי שאחד החברים מנדב מהשדות שלו. בפרלמנט הזה לא תמצאו את זקני היישוב רכונים מעל עיתוני הבוקר, ועל צעירים עירוניים שפותחים את היום בבית קפה אופנתי אין מה לדבר. כאן הכל קורה בשטח - בחלקה מוצלת ליד החממות או תחת עץ גדול ויבש בלב המדבר. מצד אחר, תוכן השיחות דווקא דומה: אקטואליה, קצת רכילות מקומית והוצאת קיטור על בעיות הקריירה.

במקרה שלהם, כמובן, לא חסרות כאלה. באותו יום ראשון שבו הוזמנתי להשתתף באחד הפרלמנטים, קיבל החקלאי מתן אביגד שיחת טלפון מחבר. כשפניו הרצינו הבנו שיש בעיה: במהלך הלילה ברחו חמישה עובדים תאילנדים לאחד מחברי המושב. המשמעות פשוטה עד כאב - חסרים חמישה זוגות ידיים לעבודה היומיומית. גם בימים כתיקונם הסיוע דליל למדי בשל החלטה של משרד החקלאות מלפני ארבע שנים, אשר קיצצה לכל משק את מספר הפועלים בו. החקלאים כבר רגילים, וכל אחד מהם ייתן כתף ויעזור כפי יכולתו. ככה זה. לכולם ברור כי עד שאותו חקלאי יקבל עובדים חדשים במקום אלו שברחו, יכולים לעבור חודשים ארוכים, חודשים שיכולים לחרוץ גורלות עבור משפחתו. באוטו, בדרך חזרה לשדות, פיינר וחברו דודו אוחנה נזכרים שלא מזמן זה קרה גם להם.

אוחנה (37), נשוי לאנה ואבא לעומרי, לדנה ולשירה, הוא חקלאי כבר 12 שנים. למושב עידן הגיע מייד אחרי הצבא כדי לעזור לדוד שלו וכדי לקבל את המענק על "עבודה מועדפת". הוא התאהב באזור ובאנשים והחליט שפה יבלה את חייו - לא לפני שחווה טראומה חקלאית ראשונה: להשמיד שדה של עגבניות שלא היה כלכלי לקטוף אותן. הדוד פשוט לא היה מסוגל לעשות זאת בעצמו.

את אוהד פיינר - בעלה של גילי ואביהן של גאיה, נופר ותמרי - הכיר דודו, איך לא, בדרך להפגנה בירושלים נגד קיצוץ מספר העובדים הזרים במשקים. "זו הרגשה של חבלי לידה", נזכר אוהד, "השנים הראשונות קשות מאוד, עם הדאגה והלחץ מכל ההלוואות שאתה לוקח. ופתאום יש שנת קרה, אז אחרי שאתה מביא את כל הכסף בעולם ואפילו יותר מזה, אומרים לך שצריך עוד 100 אלף שקלים מהבית, כי לא הרווחת שקל".

לצמד המוכשר הצטרפה לפני ארבע שנים צלע שלישית: אסי סיגאווי, נשוי לוולרי ואבא לאופיר, לרועי, לאיתי ולמאיה. בניגוד לאוחנה ולפיינר, סיגאווי מתגורר בעין תמר, המקום הכי קשה באזור. חם שם אף יותר (אם דבר כזה בכלל אפשרי), והקרקע מלוחה מאוד, מה שמקשה את החקלאות. יחד הם הקימו את משק "נטורזה", טבע בפורטוגזית, שבו הם מגדלים פלפלים, עגבניות ועגבניות שרי. גם אחרי הריצות בין החממות, התאילנדים והטלפונים הבלתי נגמרים, העול לא יורד מהכתפיים. אם פעם 20 דונמים הספיקו כדי להתפרנס בכבוד, היום חקלאות היא עסק או מפעל קטן לכל דבר, שדורש מינימום 100 דונמים פרודוקטיביים כדי לסגור את החודש.

צהריים: ארוחה ושנ"צ

כשמגיעה שעת צהריים, קורה דבר־מה שקשה להיתקל בו במקומות אחרים בארץ: האבות המסוקסים הם אלה שצובאים על שערי הגנים כדי לאסוף את הקטנטנים הביתה. בשלב זה מתכנסת כל המשפחה לארוחה משותפת. החום הכבד שגורם לכולם להישאר ספונים בבתים הממוזגים, ולצידו היקיצה המוקדמת, גורמים לרבים במושב לישון צהריים. אחר כך, כשהטמפרטורות שבות לקצה השפוי של הסקאלה, אפשר לצאת שוב לשדות ולהמשיך את עבודת הכפיים עד שעות הערב. סוג העבודה משתנה לפי סוגי הגידולים של כל חקלאי, וכמובן גם בהתאם לעונה.

קחו למשל את הפלפלים, שאותם מתחילים לשתול באוגוסט, בחום לא ייאמן של 50 מעלות. אז גם מתעוררים המזיקים למיניהם, שהמלחמה בהם נעשית באמצעות הדברה ביולוגית. במהלך ספטמבר ואוקטובר השתילים נכנסים לשלב הגדילה ודורשים עבודה אינטינסיבית. הפלפלים, וגם העגבניות, עוברים הדליה - תהליך שבו מעצבים את הגידול, מנקים אותו ושומרים על טיב התנובה. זה רק נשמע פשוט. בכל יום השתיל גדל וצורתו משתנה, מה שמצריך התאמה מחדש של ההדליה. קחו בחשבון שבכל דונם יש כ־4,000 שתילי פלפל וכ־2,000 שתילי עגבניות. מנובמבר עד מארס קוטפים את התוצרת, ואז מגיע תהליך ניקוי האדמה. לפי החוק של משרד החקלאות, בתום העונה כל שדה חייב להיות נקי לחלוטין, ללא שום עלה רענן שישמש מזון לחיידקים. ביוני וביולי מתחילים את ההכנות לעונה הבאה, משפצים ומתקנים. הרי אין שנה שבה הטבע לא משאיר סימנים בשדות ועל הציוד.

ערב: שקיעה ואבטיח

אחרי שמסיימים עוד יום עבודה מפרך, החקלאים מתפנים קצת לחיי החברה. מנגל בחצר של מישהו, בירה עם השכן על רקע השקיעות היפהפיות - הכל הולך. חיי הקהילה במקום שכזה משמעותיים וחזקים מאוד. כולם מכירים את כולם, ואין משהו שתצטרך ולא יספקו לך עוד באותו הרגע.

צפינו בשקיעה עם בירה ואבטיח אדום ומתוק שזה עתה נקטף, ואז פיינר קיבל הודעה: מישהו ראה את אחד מילדי המושב שטרם חזר הביתה? בעיר באזור המרכז הודעה כזו סוגרת כבישים ופותחת מהדורות חדשות. בעידן היא מעלה חיוך. אלימות? כאן אין חיה כזו. מגיל קטן הילדים יכולים להתנייד לבד באופניים, לקפוץ לחברים לבדם בערב או לבקש שיחת טלפון ממבוגר. בימי שישי החמים הילדים שחוזרים מבית הספר ומהגן עוברים דרך הצרכנייה כדי להצטייד בארטיק לצינון האווירה. את החגים אף אחד לא מחמיץ, ואפילו "חג המלך" של התאילנדים מצוין במסיבה גדולה. רק שירגישו בבית.

כמובן, בקהילה כה מלוכדת וקרובה גם האירועים הבלתי משמחים נחווים במשותף. רק לפני שלושה שבועות פקדו את האזור הצפות, מה שגרם לפגיעה בחממות, במשקים ובמטעים רבים. בימים כאלה כשמסתובבים במושב מרגישים את ההשפעה של האירועים על כולם. הפרצופים מודאגים, כמעט כל שיחה מתחילה בדו"ח מצב, וכולם מוכנים לעזור כמה שרק אפשר. תחרותיות ממש לא קיימת פה.

ודווקא בגלל כל זה לחקלאים קשה מאוד לקבל את המצב שאליו נקלעו הענף בכלל וחבריהם בפרט. "משקים קורסים פה", מספר אוחנה בעצב, "האנשים המבוגרים, שהקימו את המושב וחיים בו כבר 30 שנה, זזים הצידה. הם אומרים די, מספיק, לא רוצים לרדוף אחרי תאילנדים, לא רוצים לריב עם פקידי הממשלה, לא רוצים לאכול את כל פערי התיווך האלה".

"באנו לפה כי אנחנו רוצים לגדל פה את הילדים, כי אנחנו מאמינים במה שאנחנו עושים", הוא מוסיף, "אנחנו אוהבים להיות חקלאים. אנחנו מחפשים להתפרנס בכבוד, ו־90% מהדברים לא תלויים בך. זה מתחיל ממזג האוויר וממשיך במזיקים, ואז אפילו על הפרי שייצרת אתה לא יכול לדרוש מחיר שהוא לגיטימי. לא בשביל שתהיה עשיר, אלא בשביל שתוכל להביא אוכל הביתה. עצוב שזה מתנהל ככה". במהלך כל השיחה שלנו הם מבהירים לי שוב ושוב: הם לא מסכנים, לא מחפשים רחמים של אף אחד ולא הטבות. הם שם מבחירה, אך לתחושתם הקשיים נערמים מכל כיוון, מה שגורם לענף לקרוס. במקום שמישהו ישים קץ לבעיות, רק צצות ועולות נוספות.

זרע, פורענות

ההתמודדות המאתגרת של החקלאים מתחילה כבר בצעדים הראשונים. אחרי שהתקבלתם לאחד מהמושבים באזור וזכיתם לחלקת אדמה, הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולרוקן את חשבון הבנק. שלב א' הוא לקנות חממה, שכיום עלותה לעשרה דונמים היא כחצי מיליון שקלים. תמורת כל הכסף הזה תקבלו בעיקר ברזל וניילונים - את ההרכבה תצטרכו לעשות לבד. מעוניינים בעזרה מקצועית? נא להוסיף 100 אלף שקלים.

החממה מוכנה, ואחריה באה העת לעבד את הקרקע, תחילה בעזרת משתת שמאוורר את האדמה. לאחר מכן מבצעים תיחוח כדי לפורר גושים, ובהמשך מעבירים על האדמה מעגלה כדי לשטח אותה ולהכין אותה לשתילה. מניחים את מערכת ההשקיה ומבצעים סניטציה (חיטוי) לקרקע. עד לשלב זה בלבד נאלץ החקלאי לעתיד להיפרד מכ־2 מיליון שקלים, שהם העלות להקמת תשתית לשדה של 50 דונמים. כל זה עוד לפני שמרוויחים ולו אגורה.

כעת הגיע הזמן להתחיל במלאכת השתילה, שגם היא קשה וחייבת להיות מדויקת. צמח, בייחוד בשטח צחיח שכזה, זקוק למים רבים. אלו נשאבים מבארות, שאיבה שמתבצעת רק בערבה לצרכים אלו בדיוק. השקיה של שדה של עשרה דונמים, שנחשב קטן מאוד ולא כלכלי, עולה בין 6,000 ל־7,000 שקלים בחודש.

ההיגיון הבריא אומר שמכאן העסק צריך להתחיל לעבוד. זה אמנם נכון, אבל קבלת האישור להעסקת עובדים זרים עדיין רחוק. עד שהוא מתקבל עלולים לעבור חודשים, וזה גם פרק הזמן שצפוי לחלוף עד שהעובדים מגיעים לשדה עצמו. בינתיים אתה לבדך, ולכן הקהילה היא חלק קריטי בחייו של החקלאי.

השאלה המתבקשת: מדוע לא להביא כוח עבודה משלנו, כחול־לבן? "מצד אחד, יש חבר'ה צעירים שרוצים לבוא לעבוד פה", אומר פיינר, "מצד אחר, יש כאן בעיה חמורה של מגורים. אין לנו איפה לאחסן את כולם. אחרי שלוש שנים של ניסיונות, קצת יותר קשה לישראלים לעבוד ב־50 מעלות בשמש". אוחנה ממשיך אותו בטבעיות: "חבר'ה צעירים, משוחררים אחרי צבא, בדרך כלל באים בשביל המענק. זה בסדר, וזה מבורך. יש פה משק בעידן שלקח השנה רק עבודה עברית. התפוקה שלהם לא מתקרבת לזו של התאילנדים, זו עבודה קשה מאוד - להדלות במשך שישה-שבעה חודשים כל יום, כל היום. אני חושב שכישראלים יש לנו בעיה: אנחנו ישר רוצים לנהל את העסק, לא להיות חלק ממנו".

נדמה כי בשנים האחרונות הפלפלים תפסו מקום בצמרת הגידולים, לעומת שנים קודמות שבהן המגוון היה רחב יותר. הכל החל בהחלטה לצמצם את מספר האישורים של העובדים הזרים. החקלאי, שנשאר עם פחות פועלים, הבין שמבחינתו יהיה פשוט יותר לגדל פלפלים. "בגלל החרדה היומיומית הזו מהמערכת, אנשים הגיעו למסקנה שאם יש לי ארבעה-חמישה עובדים, מה אני כבר יכול לעשות איתם? אז אני אגדל פלפל", מספר פיינר. וכאילו זה לא הספיק, החליטה המדינה להערים קושי נוסף: 11% מס מעסיקים. רק כדי לסבר את האוזן, במשק ממוצע מגיע תשלום המס לבדו לכ־50 אלף שקלים בשנה.

גם ההתמודדות עם העובדים אינה פשוטה. מפני שמדובר בעובדים זרים, כמעט אי אפשר לפטר אותם. כמו כן, לחקלאי אין שום יכולת לשלוט בכמות העובדים שהוא יקבל או באיכותם. אם בוקר אחד מחליט העובד ללכת לעבוד במקום אחר, זו זכותו וזה הגיוני. מה שלא הגיוני הוא העובדה שאת התחליף, כאמור, מקבלים החקלאים רק כמה חודשים לאחר מכן. "יש לנו 19-18 ויזות, ובפועל יש 13 עובדים, אנחנו מחכים לעובד ארבעה-חמישה חודשים שיגיע מתאילנד", אומר אוחנה, "עכשיו נניח שאנחנו באוגוסט, אחרי השתילה. אין לנו ברירה, אנחנו מביאים צוותים שיתגברו אותנו. זה עולה הרבה יותר כסף, כי מדובר בעובדים זמניים". אלו מקבלים דיור, אוכל, חשמל - וכל זה על חשבון המעסיק.

מאזינים ל"תקליט"

אם חשבתם שבכך תמו חובות החקלאי למדינה, אתם טועים טעות גדולה. מועצת הצמחים, השייכת למשרד החקלאות ואמורה לשרת את החקלאים, גוזרת גם היא קופון. כמו בביטוח נזקי טבע, ההשתתפות העצמית היא כ־30%. נניח שמטע המנגו שלכם לא עמד בשיטפונות - הפיצוי יהיה כ־2,500-2,000 שקלים לדונם. משם, כפי שנכתב, יש להפחית 30% השתתפות עצמית. עלויות הגידול של מנגו הן 6,000 שקלים לדונם. לכך יש להוסיף את הפסדי השיווק ואת הזמן שעובר עד שמטע חדש יניב פרי. עשו אתם את החשבון.

נדמיין לרגע שלחקלאי יש די כסף כדי להתחיל, ושהוא קיבל מספיק עובדים ובזמן. הוא שתל, עיבד את השדה והצליח לגדל ירק לתפארת. צריך רק לקוות שהטבע יהיה לצידו. שנה שמאופיינת בקרה, כמו שהיתה בתחילת החורף, יכולה להפוך את הקערה על פיה ולהרוס שדות ביום.

ואחרי כל הצרות האלה מגיע שלב הקטיף, השיווק בארץ והייצוא. מועצת הצמחים מפרסמת "תקליט" - מחירון יומי של כל סוגי הירקות והפירות. הפעולה הראשונה שהחקלאי עושה ביום, עוד לפני צחצוח השיניים, היא להתעדכן במחירון הזה. הסכום הנקוב הוא הסכום שאותו אמור החקלאי לקבל עבור תוצרתו, לפני מתן האחוזים למשווק שלו והעמלה לסיטונאים

קצת לפני פסח השנה, למשל, פורסם ב"תקליט" כי מחיר לק"ג פלפל יעמוד על כשלושה שקלים לפני הורדת 30%-20%. באותו זמן בדיוק נמכרו הפלפלים ברשתות השיווק בלא פחות מ־9.9 שקלים לק"ג, ובמקומות מסוימים - בסכום מדהים של 17.9 שקלים. יוצא שהחקלאי מקבל כשני שקלים לק"ג, בשעה שהשקיעו בו 4.5 שקלים. עבודה קשה של שנה שהניבה ירקות מעולים, הרשתות חוגגות - ובינתיים החקלאי עדיין מפסיד, וגם אנחנו הצרכנים. זו בדיוק הסיבה שלא מעט ירקות ופירות באזור פשוט מושמדים. שדה הפלפלים הצהובים של "נטורזה" לבדו הכיל לפחות 20 טונות של ירק מעולה, שנרקב כולו.

ואם המדינה כה מקשה בהיבט המקצועי, אולי היא מקלה את חייהם האישיים של התושבים? אז זהו, שלא. תושבי האזור מקבלים הטבת מס של 13% בגלל המגורים ביישובי ספר, אלא שבימים אלה נאבקת המדינה לבטל להם גם אותה.

בכלל, גם המרחק האדיר עושה את שלו. כאן כל נסיעה לרופא השיניים עם הילדים נמשכת לפחות שעה וחצי לכל כיוון. הסעה של הילד לחוג פירושה לפחות שעה נסיעה, וקפיצה לקניות בסופרמרקט - חצי שעה. בהתחשב במחירי הדלק, ההשלכות התקציביות ברורות. ועוד לא התחלנו לדבר על מסי היישוב ועל שאר ההוצאות שכולנו מכירים היטב. בניגוד גמור לדעה הרווחת, החיים בדרום ממש לא זולים, להפך.

בתקופה האחרונה החקלאים מאסו במצב הנוכחי. בין שמדובר בצעד מחאה ובין שמדובר בגישת שיווק חדשה, חלקם החלו לשווק את תוצרתם בשיווק ישיר. והשיטה מוכיחה את עצמה: רק לפני כחודש הצליח חקלאי מהאזור למכור כטונה פלפלים, בעזרת מכרים ומתנדבים שאסף ברשת. התוצרת שלו ביצעה חניה בפרדס חנה, וכל מי שהזמין ישירות - קיבל את הסחורה שלו. במצב הזה נדמה שכולם מרוויחים: החקלאי מקבל את הסכום המקסימלי, ללא כל תשלומים נוספים בדרך, והאזרח מקבל תוצרת באיכות מעולה. אין צל של ספק, טעם הפלפל שאוכלים סמוך למועד הקטיף טוב מזה של הפלפלים הנמכרים ברשתות השיווק.

בסופו של יום, גם כאן אפשר לראות את שני הצדדים של המטבע. מצד אחד, אם שקלתם להפוך את השדה למקום עבודתכם כדאי לקחת בחשבון שלא תמיד הדרך אל הפלפל המושלם קלה. מצד שני, החיים הפשוטים והשמחים האלה, והאנשים הטובים, בהחלט עשויים להטות את הכף לטובת הסבה לחקלאות.