לא הולכות עם העדר

כמו כל מי שעובד ברפת, גם אורנה חיים (56) מקיבוץ גבעת חיים מאוחד מסיימת את היום במקלחת ארוכה שנועדה להסיר את המזכרות מהעבודה. אבל נדמה כי יש דבר אחד שקשה להסיר גם בקרצופים יסודיים מאוד: הסטריאוטיפים המגדריים. "כשרואים אותי נוסעת על הטרקטור בכביש הראשי שליד הקיבוץ זה גורם לפקקים של נהגים שפשוט 'נתקע להם המבט'", מספרת אורנה, "תמיד נראה להם קצת מוזר שאישה נוהגת על טרקטור גדול".

אורנה היא בהחלט לא היחידה שזוכה ליחס הזה. כשאפק רפפורט (22) מקיבוץ כיסופים היתה בכיתה ח' ונדרשה להתנדב לעבודה בקיבוץ יום בשבוע, שיבצו אותה כמו את "כל הבנות", לדבריה, לעבודה בגן הילדים ובאורחן. מהר מאוד היא גילתה כי המסלול שאליו היא הופנתה באקט קלאסי של "הסללה" (הפניה לדרך מסוימת) רק בשל מינה, לא תואם את העדפותיה. "לא הסתדרתי בגן הילדים, והחלטתי לנסות את מזלי ברפת", מספרת רפפורט. כיום, לאחר שהשתחררה מהצבא ויכלה להחליט על דרכה, היא רפתנית במשרה מלאה. כאלו הן גם ענבל סיבוני (30) מתל עדשים שמנהלת את הרפת המשפחתית זה שש שנים, ושולה קראוזה (52) שעובדת ברפת של קיבוץ דביר כבר 21 שנים. 

צילום: חגי אהרון

יש דעה רווחת כי רפתנות היא תחום גברי.

שולה: "אני לא מסכימה. זהו תחום שנשים משתלבות בו יפה. נכון שיש עבודות פיזיות, אבל יש לא מעט תחומים כאלו. עוד כשהייתי צעירה היו המון נשים בתחום, אנחנו אולי לא מהוות חצי מאוכלוסיית הרפתנים, אבל כמעט בכל רפת יש כמה בנות, בערך 20 אחוזים מהענף". 

מנגד, אורנה דווקא מוכנה להודות שיש דברים בגו. "בואו לא נהיה תמימים", היא אומרת, "יש בתחום הזה קצת מהגבריות. אבל אני תמיד מגיעה מטופחת, אמנם עם בגדי הרפתנית, אבל נראית ומריחה טוב. הנשים שעובדות ברפת לא חייבות להיראות כמו גבר, זה תלוי בנו. אני מאוד נשית, אמנם אין לי לק על הציפורניים כי זה לא עובד בתנאי הרפת, אבל חוץ מזה, אני מחליטה איך אני איראה. יש רפתניות שנראות ומתנהגות כמו גבר, אבל אני בהחלט לא אחת מהן".

ענבל מדגישה כי הסטריאוטיפים בדבר חלוקה מקובעת למקצועות גבריים ונשיים עברו מזמן מהעולם, וכי בימינו אף אחת לא צריכה לנסות להידמות לגבר כדי לעבוד ברפת. "כל מי שרואה אותי לא מאמין שאני עובדת ברפת", היא מציינת, "אני תמיד מאופרת, נקייה ומריחה טוב. גם ברפת אשמור על הנשיות. זו עבודה לכל דבר". שולה: "חשוב לי לשמור על המשרד נקי. אלי למשרד לא נכנסים עם מגפיים, אלא רק עם נעליים או עם כפכפים, בלי הריח של הזבל". 

אפק מצידה מציינת כי התחרות היא דווקא לא פעם בין הנשים לבין עצמן: "באזור שלנו יש יחסית לא מעט רפתניות. את צריכה להוכיח את עצמך יותר כאישה". היא מסבירה כי דווקא בשל כך היא לא מוכנה לוותר לעצמה בשום סיטואציה בעבודה: "זו עבודה פיזית, החל מהדבר הכי 'קטן' שהוא להרים עגל בן יומו ששוקל 40-30 קילו. כמו כן, יש עבודה פיזית דוגמת להרים שערים בהעברות של הפרות".

בשום שלב אפק לא נותנת לעצמה הנחות בשל המגדר: "אני לא מוכנה שיגידו: 'היא אישה, היא לא יכולה לעשות דברים כאלה'. אפשר להיות הכי אישה בעולם במקצוע הזה. מתפלאים לשמוע שאני רפתנית. צריך לזכור שזו עבודה לכל דבר, ומחוצה לה יש לי את החיים שלי. זה לא שאני יוצאת לבלות עם בגדי העבודה. גם כשהייתי לוחמת בצבא נתקלתי בסטיגמות הללו, שלוחמות הן לא נשיות. זה שטויות".

ובכל זאת, גם בתוך הברנז'ה של העוסקים במקצוע עדיין המראה של אישה רפתנית רחוק מלהיות נפוץ. "זה משעשע אותי שתמיד מרימים גבה כששומעים שאני רפתנית", מציינת אורנה, "וכששומעים שאני מנהלת רפת, מרימים שתי גבות. בכל הכנסים שבהם אני משתתפת יש מעט מאוד נשים. על כל מאה גברים יש אישה אחת. זה גורם לי להיות מוכרת יותר".

"רוצה שבנותיי ימשיכו ברפת"

ואם יש שאלה אחת שנשים פמיניסטיות תמיד מתרעמות על כך שהיא מופנית רק לנשים וכמעט אף פעם לא גברים - הרי זוהי התהייה על היכולת לשלב בין העבודה לחיי המשפחה. אז לפני שהבנות עונות על השאלה המעט סטריאוטיפית הזו, אנחנו מדגישים שהיינו מפנים אותה גם לגברים. "היום כבר אין לי כל כך בעיה כי הבנות שלי גדולות, אבל בזמנו, כשהן היו קטנות, זה היה קשה", עונה שולה, שלאחר ההריון הראשון שלה מתוך שלושה עזבה את המקצוע למשך עשר שנים. היא מסבירה כי "העבודה ברפת והטיפול בפרות הם ללא הפסקה, ממש 24/7. לא פעם הייתי צריכה לעזוב הכל בארוחה משפחתית או בשבת כי יש בעיה עם אחת הפרות, או המלטה או שברחו פרות". כיום המצב כבר שונה. "כעת אני מנהלת, אז פיזית אני לא עובדת או חולבת, אלא מפקחת לרוב, ומתעסקת בעיקר בנושאים הכלכליים של הרפת. אז האחריות אמנם גדולה, אבל אני כבר לא מתעוררת בשלוש לפנות בוקר, אלא בחמש וחצי ובודקת שהכל בסדר". 

אורנה גידלה ארבעה בנים בזמן שעבדה ברפת, וענבל, כשהיתה בהריון, חלבה עד החודש השמיני והצליחה לנווט בין העבודה למשפחה בעזרת בעלה: "בכל פעם שבעלי היה מחליף אותי בבית, הייתי הולכת לרפת".

אורנה חיים. תמיד מגיעה מטופחת לרפת

וכמו כל אמא, גם הרפתניות לוקחות מדי פעם את הילדים לעבודה, והן מקוות לראות אותם ממשיכים בדרכן. במקרה של ענבל סיבוני, דור רביעי למשפחת רפתנים, זה בולט במיוחד. "יש לי שתי בנות", מבהירה ענבל, "בגילי שנתיים ושלוש, ואני לחלוטין רואה אותן ממשיכות את המסורת. הן גדלות ברפת - באות לחליבה, והגדולה מאכילה את העגלים".

השקט שמושך 

ואחרי שמתגברים על כל המכשולים של המגדר, נשאר בכל זאת להבין מה כל כך מושך בעצם בעבודה גרידא. על פניו מדובר במשרה שלא בדיוק תואמת את החלום הישראלי הקלאסי שתקף הן לגברים והן לנשים - עבודת צווארון לבן במשרד - חלום שיש שיגדירו אותו כסטריאוטיפי ומקובע כשלעצמו. 

אבל לבנות יש לכך תשובות ברורות מאוד: השקט, והאהבה לבעלי החיים. "זו עבודה מעניינת, כל יום הוא שונה מקודמו. היום יכול להתחיל בשקט ואז פתאום יש המון עבודה עם העגלים והפרות", מסבירה אפק, "אני באופן אישי לא יכולה לעבוד בעבודה שגרתית. השעות הן לא שעות. החליבות הן לפעמים בשתיים בבוקר, לא כל בן אדם יכול לעשות את זה. אלו שעות ממש הפוכות מכל העולם, אבל אני מאוד אוהבת את זה. לפעמים זה לא כיף, בעיקר כאשר חברים רוצים לצאת ואני לא יכולה בגלל השעות, אבל מסתדרים. אפשר לומר באותה הנשימה שעבודה בערים הגדולות, עם הפקקים, שבה יוצאים בשש בבוקר וחוזרים בחמש אחה"צ, גם בה השעות לא קלות".

את ענבל משכה בעיקר האהבה לבעלי החיים והשלווה המיוחדת: "יש שקט. רק אתה ובעלי החיים. יש רוגע בלקום מוקדם, בלי ההמולה של האנשים מסביב". גם עבור אורנה זהו היתרון הבולט: "העבודה עם בעלי החיים והאהבה אליהם משכה אותי לתפקיד. זה נכון, העבודה היא שונה, השעות לא שגרתיות, מתחילים לעבוד בארבע בבוקר, ויש גם חליבות לילה, אבל העבודה מהנה, אלו שעות השקט של העולם, זה מאוד כיף".

אבל כדי לדעת עד כמה העבודה הזו כיפית, הנשים היו צריכות קודם כל להיחשף אליה, ואת זה אפשר לעשות בישראל בעיקר דרך הקיבוצים. שולה, למשל, גדלה בראשון לציון, ובגיל 17 הגיעה לקיבוץ דביר עם גרעין נח"ל. משם הדרך אל הרפת כבר היתה קצרה. "ידעתי מההתחלה שהעבודה ברפת זה מה שאני רוצה לעשות", היא מספרת.

אורנה התחילה גם היא את דרכה במרכז הארץ - בתל אביב: "אחרי שהשתחררתי מהצבא הייתי סקרנית ורציתי לדעת מה זה קיבוץ, והחלטתי לגור בקיבוץ ייטב. שם פגשתי את שימי, שכיום הוא בעלי. הוא במקור מקיבוץ גבעת חיים מאוחד והגעתי יחד איתו לקיבוץ שלו, שבו אני גרה עד היום. כשהגעתי לייטב ידעתי שארצה לעבוד ברפת, ולא רציתי לשמוע על שום דבר אחר. אהבתי בעלי חיים ומשך אותי לעבוד עם הפרות". כיום אורנה, בוגרת לימודי הנדסאות בע"ח במכללת רופין, מנהלת את הרפת ומשמשת גם יו"ר האגודה של הקיבוץ. 

הצעירה שבחבורה, אפק, עבדה ברפת של קיבוץ כיסופים כנערה וביקשה להמשיך בכך גם לאחר שהשתחררה מהצבא כלוחמת. לדבריה, אף שלא היה תקן עבור המשרה, "המנהל החזיר אותי כחסד על השנים הרבות שבהן עבדתי ברפת. אחרי שלושה חודשים אחראי הבריאות עזב את הרפת ואני החלפתי אותו, זאת על אף היותי צעירה מאוד לתפקיד". 

אפק רפפורט. "ברפת כבר מכיתה ח'"

עבור ענבל סיבוני מדובר בלא פחות ממורשת משפחתית מפוארת: "אני עוסקת ברפת מאז שאני זוכרת את עצמי. זו רפת של נשים שעברה בין אמא לבת. זה התחיל עם סבתא של סבתא שלי, עבר לסבתא של אמא שלי אחר כך סבא וסבתא שלי, אמא שלי, ואלי. הסלוגן שלנו ברפת הוא בהתאם: 'רפת סיבוני, כי הבנות שלנו יודעות את העבודה'. הסלוגן כמובן מתייחס גם לרפתניות וגם לפרות".

בשש השנים האחרונות, לאחר שאביה נפטר, ענבל מנהלת את הרפת המשפחתית: "לפני כן עבדתי איתו יחד ברפת. אפשר לומר שפשוט גדלתי לתוך המקום, לא ידעתי משהו אחר".

"הפכו אותנו למתעללים"

הרפתניות והרפתנים של הדור החדש נאלצים כיום להתמודד עם נושא שבעבר כמעט לא היה קיים - האידיאולוגיה הטבעונית שהולכת וצוברת פופולריות, והטענות הרבות שעולות נגדם אגב כך. יש לא מעט אקטיביסטים שטוענים שמי שבאמת אוהב בעלי חיים לא יכול לכלוא אותם ברפת ולהשתמש במיני אמצעים משונים כדי להגביר את תפוקת החלב שלהם. הדעות הללו זכו לתהודה גדולה בעיקר בשל הרצאותיו של גארי יורופסקי, ולאחר מכן בעזרת הרשתות החברתיות שהתמלאו דיונים ועימותים בין אקטיביסטים טבעונים, שדורשים להפסיק את ההתעללות לכאורה בבעלי החיים, לבין אוכלי הבשר. 

ההתנגשויות הללו הגיעו גם לתוכנית עתירת הרייטינג "האח הגדול" המשודרת בערוץ 2. כך, למשל, בעונה הנוכחית של התוכנית יש כמה דיירים טבעונים, ואחת מדיירות הבית מציגה את עצמה כפעילה למען זכויות בעלי החיים. עקב כך מי שהפכו לאויבי הטבעונות וסופגים את האש הם בעלי הלולים, וכמובן הרפתנים. שאלנו את הרפתניות כיצד הן מתמודדות עם ההאשמות היומיומיות הללו. 

"אין ספק שהפרה לא חיה בטבע. אנחנו לא תמימים, אבל אנחנו מתנהגים בצורה הומנית. חשוב לנו שהפרה לא תסבול", אומרת שולה, "יש הרבה מאוד הסתה נגדנו הרפתנים. הפכו אותנו למתעללים בחיות, אומרים עלינו שאנחנו לוקחים את העגל מהפרה ומאלצים את הפרה לייצר הרבה יותר חלב ממה שהיא צריכה. הפכנו לרעים שבחבורה. אבל חשוב לזכור, אנחנו מפרנסים. אנחנו לא מתעללים בחיות, ומשתמשים בשוקר רק כאשר ממש אין לנו ברירה, וזה כדי שהפרה תתאושש ובהחלט לא בצורה אכזרית וברוטלית". 

שולה משיבה גם לטענות בדבר שימוש בחומרים שונים כגון אנטיביוטיקה: "בנוגע לאלו שטוענים שהחלב מיוצר עם חומרי אנטיביוטיקה או מוגלה של הפרות, זהו פשוט 'עליהום'. יש לנו מערכת ניטור וכל פרה שמקבלת אנטיביוטיקה מסומנת. לעולם לא נשלח חלב עם אנטיביוטיקה ואנחנו מקפידים על הוראות היצרן. תבינו, יש יותר מדי שטויות שנזרקות לאוויר על ידי אנשים שאינם יודעים מה קורה פה, טבעונים בעיקר. להם זה לא משנה מה אנחנו באמת עושים, כי הם באווירת 'עליהום' חד־צדדית. רווחת הפרה חשובה לנו מאוד וכדאי שיזכרו את זה". 

אורנה מדגישה כי הטענות הללו נובעות מבורות: "מי שאומר את הדברים האלו הם אנשים שמעולם לא הגיעו לרפת ולא ראו איך אנחנו עובדים. ההפך הוא הנכון. אנחנו דואגים לרווחת הפרה. זו אחת המטרות ששמנו לנו. יש לנו וטרינרים שדואגים ונציגי ההתאחדות למגדלי הבקר מפקחים. כל הזמן יש כנסים, כתבות ודאגה לכך שברפת נשמור על הכללים. רפתן שמאמין במה שהוא עושה, דואג לפרה ולא מתעלל בה".

הפיקוח הזה כולל גם בדיקות קפדניות של החלב. "מבחינת החלב, אין לנו אפשרות לשלוח חלב עם אנטיביוטיקה או מוגלה, כי יש בדיקות בכל משלוח", מסבירה אורנה, "אם מוצאים משהו לא תקין בחלב, לא שולחים אותו, שכן אחרת אנחנו מקבלים קנס. כל מי שטוען כנגדנו, מוזמן להגיע לרפת. היא יפה, מטופחת, נקייה ויש נוף נפלא. הרפתות בישראל ידועות כטובות בעולם כולו, ולכן רבים מגיעים לכאן מאירופה, מהמזרח הרחוק ובמיוחד מסין ומווייטנאם לסיורי למידה". 

הילדה של הרפת

נוסף על ההסברים המפורטים הללו שמעלות הרפתניות כתגובה לטענות של הטבעונים, הן לא יכולות שלא להדגיש את הערך המוסף שמביאות נשים, ובמיוחד האימהות, לעבודה. ענבל: "לדעתי טיפול ביונקים, והמקום שבו מגדלים את העגלים הקטנים, מצריכים רגש של אישה. כל טיפול בעגל הוא כמו טיפול בילד שלך. אני נקשרת אליהם ונותנת להם יחס אישי והמון רגש".

עבור שולה הרגש האימהי הגיע לידי ביטוי ברגע אחד שהיא זוכרת במיוחד: "היתה לנו עגלה שנולדה קטנה מהרגיל, במשקל 15 קילו (הממוצע הוא 40 קילו), והחלטנו שאנחנו חייבים להציל אותה. לרוב עגלים כאלה קטנים לא שורדים. קראנו לה התינוקת שלנו, טיפחנו אותה, והיא גדלה והפכה לפרה. לאורך הזמן גם היא נקשרה אלינו, היא היתה פרה מיוחדת, ממש הילדה של הרפת". 

שולה קראוזה. "אלי למשרד לא נכנסים עם נעליים מהרפת"  //  צילום: דודו גרינשפן

וכאשר מדברים על תקופת הילדות שבה מתעצבת לראשונה התודעה המגדרית, הרי נדמה כי לפחות לגבי אפק ניתן למצוא שם את המפתח לעיסוקה הנוכחי: "בקיבוץ שלי יש 'שנת בר מצווה', שבה עושים 13 משימות. אחת המשימות היא חליבת בוקר ברפת. במהלך המשימה נגעלתי לחלוטין מהרפת ואז המנהל, שרצה ללמד אותי לקח, שם לי זבל ביד. הוא אמר לי מייד: 'בחיים לא תהיי רפתנית'. כעבור שנים, כשהוא סיים לעבוד ברפת, אני התחלתי לעבוד בה, והיה שווה לחכות כל השנים הללו כדי לראות את הפנים שלו באותו רגע".