"אני יהודייה, ונלחמתי על זה"

אמרו לה ללכת להתחתן בחו"ל. לשלם סכומי עתק לעורכי דין שאולי, אם בכלל, יצליחו להגיע למישהו שמכיר את משפחתה. אמרו לה לוותר על ההיסטוריה המשפחתית, ושאם כל כך חשוב לה להיות יהודייה - שתתגייר. אבל אנה ספיבק אזימוב, שעלתה לארץ לפני 20 שנה מבריה"מ, לא הסכימה לוותר על המורשת היהודית שלה, ובמשך כעשר שנים חיפשה בכל מקום אפשרי דרך להוכיח את היותה יהודייה. 

רק לפני כחצי שנה, אחרי שנים שגם אמה, אחיותה וסבתה חיפשו בעצי המשפחה ובארכיונים, הן זכו להוכחה המיוחלת. בעיניים דומעות מהתרגשות הן יצאו מבית הדין הרבני בירושלים - אנה, אמה לודמילה וסבתה אנה - אוחזות באישור המורשת היהודית שלהן. כל זאת בזכות אגף שורשים בארגון רבני צהר, המטפל בבירור יהדות. בימים שבהם הכותרות מדברות על עלייה באנטישמיות ועל ספקות בנוגע לצורך במוסד הרבנות, מתגאה אגף זה בהוכחת יהדות של רבים שהסתירו את יהדותם במהלך השואה. ובמקרה של משפחת ספיבק, אנשי הארגון הצליחו למצוא בארכיונים בחו"ל הוכחה שאנה הסבתא, שגדלה בבית יתומים באוקראינה בזמן השואה וזהותה טושטשה, היא יהודייה, ולכן גם בנות משפחתה. 

"אחרי כל כך הרבה שנים שאת נלחמת על הצדק הזה, הנה הוא הגיע", אומרת הנכדה אנה (27) בדמעות של התרגשות. "אני מכירה כל כך הרבה ישראלים יהודים שאמרו לי לעזוב, שאין לי סיבה להתעקש. אבל לי זה היה כל כך חשוב כי זה מי שאני, זה מי שהמשפחה שלי. בני משפחה שלי נרצחו בשואה כי היו יהודים, ודווקא כשהניצולים הגיעו לישראל לא מכירים בהם כיהודים, וזה מאוד הציק לי. עכשיו זו ממש סגירת מעגל". 

לקח לה הרבה זמן, לאנה, למצוא את הזהות שלה. כילדה בבריה"מ קראו לה יהודייה בצירוף שמות גנאי. קיללו אותה ואת משפחתה רק בשל היותם יהודים. כשהגיעה לארץ, בגיל 7, המשיכו שמות הגנאי - הפעם קראו לה רוסייה. "שמות המשפחה שלנו, אזימוב וספיבק, הם שמות יהודיים. אז ברוסיה קיללו אותי כי אני יהודייה ופה, במדינת היהודים, לא האמינו לי שאני יהודייה. אפילו בצבא הזמינו אותי לקורס נתיב, שזה קורס לחסרי דת שמלמדים בו את מי שאינו יהודי על החגים היהודיים ועל המורשת. אבל אני גדלתי על המורשת הזו, ועיצבן אותי שאף אחד לא מכיר בזה. כשאני ובן זוגי דיברנו על חתונה הציעו לי להתגייר, אבל למה שאתגייר אם אני כבר יהודייה?" 

אחרי 30 שנה

הסיפור המשפחתי של אנה מתחיל באוקראינה של שנות ה־30 במאה הקודמת, רגע לפני פריצת מלחמת העולם השנייה. סבתהּ, אנה ספיבק, היתה אז בת 4 כשאמה מסרה אותה לבית היתומים באודסה. "היה רעב כבד והיא לא יכלה להאכיל אותי", מספרת סבתא אנה ברוסית. "אבי עזב אותי ואת אמי לטובת אישה אחרת בגיל צעיר, ולקח איתו את אחי הבכור סמיון, שהיה גדול ממני בארבע שנים. נשארתי לבד".

כשהתחילה מלחמת העולם השנייה, בית היתומים שבו גדלה אנה פונה לעיר אחרת באזור אודסה, אננייב, ובשלב מאוחר יותר לסטוורפול, לכפר פטרובסקיה. מכיוון שהזהות היהודית היתה גזר דין מוות באותם ימים, בבית היתומים לא ציינו את הדת שאליה משתייכת אנה. בגיל 16 עברה לכפר ועבדה כמטפלת. "מצאו לי עבודה בכפר קגול אצל אישה נוצרייה עם תינוק. עבדתי אצלה עד שהגיעו הנאצים והשתלטו על האזור. למרות שלא היה לי כל מסמך המעיד על היותי יהודייה, כולם עדיין כינו אותי כך בגלל המראה החיצוני שלי, והאישה הזו הסכימה להחביא אותי אצלה. אחרי שהנאצים עזבו, התחלתי לעבוד בחברת רכבות בכיוונון כיווני נסיעת רכבות. לא היו לי שום מסמכים. בגיל 18, כשהוצאתי דרכון, הנפיקו לי תעודה במשרד הפנים שלפיה אני רוסייה. ככה היה נהוג באותה תקופה, זה לא היה נראה לי מוזר. היינו חייבים להינצל מהנאצים". 

בנות משפחת ספיבק־אזימוב. ההמתנה השתלמה 

כשהיתה בת 30 התחתנה עם ולדימיר ספיבק, בחור יהודי הצעיר ממנה בשמונה שנים שעבד איתה בתחנת הרכבת. שלוש הבנות שלהם - לודמילה (54), נליה (51) ולריסה (49) - נולדו באוקראינה וגדלו כיהודיות. אנה חשבה שכל משפחתה נעלמה בשואה, ושנים של חיפושים אחרי קרובי משפחה העלו חרס. 

אבל בשנת 1975 הפציעה נקודה של אור בחייה של סבתא אנה כאשר לודמילה, בתה הבכורה, האזינה ברדיו לתוכנית לרגל 30 שנה למלחמת העולם השנייה. "היא שמעה שמקריאים שמות של אנשים שהשתתפו במלחמה, וחשבה שקלטה שלמישהו קוראים אזימוב, שזה שם המשפחה של סבתא לפני הנישואים", מספרת אנה הנכדה. "הם נסעו לתחנת הרדיו כי חשבו שאולי ימצאו קרובי משפחה, ומסתבר שאמא שלי שמעה לא נכון". 

מכיוון שכבר הגיעו, החליטו לעזור להם ולבדוק אם יש מישהו העונה לשם אזימוב, ובין כל אלו שנשאו את שם המשפחה הזה, היה גם סמיון אזימוב. "סמיון היה דוד של סבתא שלי, אח של אמא שלה. היא לא מצאה את אמא שלה אחרי המלחמה, וזה היה הקרוב הראשון שהיא מצאה מהצד של אמא. סבתא כל כך התרגשה ליצור איתו קשר טלפוני, והוא סיפר לה שיש להם הרבה בני משפחה שעדיין גרים באודסה, ואפילו אבא שלה ואחיה, שגם שמו סמיון, עדיין בחיים". 

אנה הסבתא החליטה לנסוע לפגוש את אביה, שבינתיים התחתן מחדש ונולדו לו עוד ארבעה ילדים. סמיון האח, שכבר גדל, עבר לגור בקשניוב במולדובה. היא נסעה עם בעלה אל הדוד סמיון, שהביא אותה עד לפתח הדלת של אבא שלה. היא היתה אז כבר בת 48, אישה בוגרת, אבל הילדה שבה עדיין לא שכחה שהופרדה מהוריה. 

עיניה של הסבתא קורנות מהתרגשות כשהיא מספרת איך היא באה לבית של אביה, יפים, שישב במרפסת ושיחק דומינו. איך הדוד שאל אם הוא זוכר שהיתה לו בת בשם אנה, ויפים ענה שכן, שחיפש אותה הרבה זמן וכבר חשב שהיא נהרגה במלחמה ואיבד את התקווה. איך התרגש כשאמרו לו שהאישה הבוגרת שעומדת מולו, כאן בחצר ביתו באודסה, היא אותה בת אבודה מהשנים שלפני המלחמה. איך התרגשה כשסיפר לה שאחיה סמיון חי כיום במולדובה, וסביר להניח שישמח לשמוע ממנה. 

"כשהתקשרתי לאחי סמיון ואמרתי לו שזו אני, הוא הפיל את השפופרת מרוב התרגשות", מספרת אנה הסבתא. "כולם חשבו שנהרגתי במלחמה, אף אחד לא ידע איפה הייתי. ופתאום אנחנו מגלים שיש כל כך הרבה קרובי משפחה באודסה, ומרוב התרגשות כבר נהייתי צרודה ולא יכולתי לדבר".

זהות יהודית ללא אישור

בשנות ה־90 החליטו בני הזוג ספיבק לעלות לישראל. שתיים מבנותיהם, נליה ולריסה, החליטו לעלות גם הן. "חיפשתי את תעודת הלידה המקורית שלי שמראה שאני יהודייה ולא מצאתי אותה", מספרת סבתא אנה. "נסעתי עם בתי נליה לנובורסייסק להוציא תעודת לידה חדשה, שם הנפיקו לי תעודת לידה תקנית שבה רשום שאני יהודייה. כאשר התכוננו לעלייה לארץ, נסענו לקייב לקבל אישורים, אבל שם לא קיבלו את התעודה החדשה ולא האמינו לי שאני יהודייה בגלל שהתעודה לא היתה מקורית". כשנה לפני שעלו לישראל, ולדימיר נפטר מדום לב בעת שנתו ברכבת, בגיל 59. אשתו הצליחה לעלות לישראל עם שלוש בנותיה מתוקף חוק השבות ונישואיה ליהודי, אבל לאורך השנים לא הצליחה להוכיח שהיא יהודייה בעצמה.

"זו היתה תקופה שאנשים נהגו לזייף מסמכים כדי לעלות לארץ, ואת כולנו רשמו כחסרי דת", מספרת אנה הנכדה. "כשאני הוצאתי תעודת זהות בגיל 16 לא רשמו לאום, אז לא רשום אצלי כלום. אבל גם אין לי תאריך לידה עברי, כמו שיש למי שמוגדר כיהודי". 

אנה לומדת באוניברסיטת בר־אילן, וכדי להוציא פטור מקורסי יהדות חיפשה אישורים ממרשם האוכלוסין במשרד הפנים המעידים שהיא יהודייה. "אבל שם היה כתוב שאני חסרת דת. שם גם הציעו לי להתגייר. נפלנו כולנו לחסדי הביורוקרטיה, במדינה שאמורה להכיר בנו כיהודים מהרגע הראשון".

לפני כשנה וחצי אנה שמעה על אגף שורשים בצהר, בשיתוף המשרד לשירותי דת ובסיוע קרן טריגובוף וקרן פרידברג, אשר מטרתו לברר יהדות. לדבריו של שלום נורמן, יו"ר שורשים ומנכ"ל מכון הארי אוסקר טריגובוף (אחד התורמים לאגף), שורשים הוקם מתוך הבנה שבעשרות השנים האחרונות יש יהודים שמוכרים כחסרי מעמד בישראל, ולכן הרבנות הראשית לא מכירה בהם. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר כשהעולים מעוניינים להתחתן.

בשורשים הבינו את החשיבות של גישה למקורות מוסמכים גם בחו"ל, ובעזרת מתנדבים הם הקימו מרכזי סיוע במוסקבה ובקייב. "האנשים שלנו בקייב ובמוסקבה יכולים להגיע לארכיונים שהרשויות הממלכתיות בישראל לא יגיעו אליהם לעולם מחוסר זמן או חוסר בכוח אדם", אומר נורמן, "ובסיפורים כמו של משפחת ספיבק צריך לחפור הרבה". 

שלום נורמן, יו"ר אגף שורשים

אנה הנכדה, ששמעה על המיזם, החליטה לנסות להרים את הכפפה. "סיפרו במחלקה בצהר שיש עשרות אלפי מקרים כמו שלנו, של יהודים שגדלו בבתי יתומים בחו"ל בזמן המלחמה והמסמכים נעלמו או נשרפו, והרבנים לא מאמינים לזה שהם יהודים כי המסמכים לא מקוריים. ישר חשבתי עלינו. תמיד רציתי להוכיח שאני יהודייה, זה הפריע לי מאוד. לא כי אני דתייה, ולא כי רציתי פטורים מלימודי דת או בצבא, אלא בגלל שזו הזהות שלי, ואני לא צריכה להתגייר כדי להתאים את הזהות שלי למה שהיא". 

אנה לא ויתרה. היא פנתה לארגון רבני צהר וקבעה פגישה לה, לאמה ולסבתה. "סיפרנו שם את כל הסיפור והוצמדנו לרב אברהם פלקס, האחראי לבירור יהדות. הוא היה קשוב מאוד, עשה רושם שהוא יודע איך להתמודד עם מקרים כאלו. הבאנו את כל המסמכים שיכולנו לאסוף, והרב בנה עץ משפחתי כדי לראות איך אפשר לפצח את ההוכחה דרך הקשר המשפחתי. הוא היה מקסים איתנו, ליווה אותנו לאורך כל הדרך". 

בין המסמכים שאנה ומשפחתה הצליחו לאסוף היו גם מסמכים של בת דודה של סבתה, המוכיחים שהיא יהודייה לפי האם - אחותה של סבתא אנה. גם המסמכים של פאבל, בן אחיה של הסבתא, הראו שהוא יהודי. "ההיגיון אומר שאם הבן של סמיון הוא יהודי, ולסבתא ולסמיון יש אותה אמא, שניהם יהיו יהודים", אומרת אנה בכעס. "אבל אפילו בצהר אמרו לנו שזה לא מספיק נתונים כדי להוכיח שאנחנו יהודים. שהרבנות חוששת מאוד מזיופים, כי נתקלו בהרבה מקרים שאנשים ניסו לזייף מסמכים המעידים שהם יהודים כדי לחיות בארץ. אבל בארגון אמרו שיחפשו במסמכים בחו"ל כדי למצוא חוט שמקשר בין כל בני המשפחה והמקור היהודי". 

כששואלים אותה למה, בעצם, התעקשה כל כך, היא מסבירה שזו הזהות שלה. יהודייה בארץ ישראל, ולא עולה חדשה שהתגיירה. אנה היתה מוכנה "לצאת למלחמה", כהגדרתה, על הזהות היהודית שלה ולנבור איפה שצריך כדי לספק סגירת מעגל למשפחתה ולדעת שהיא קיבלה את המורשת שלה. גם הזוגיות עם יוסי טל (28), הנמשכת מאז התיכון כבר כעשר שנים, זירזה את התהליך. "חשוב לנו להתחתן כדת וכדין פה בארץ", היא מודה. "הוא ישראלי יהודי, אני עליתי לארץ בגיל צעיר וגדלתי כיהודייה. עוד כשהכרנו היה לי קשה לספר לו שאני רשומה כחסרת דת, אבל להבטיח שאני יהודייה. זה לא הפריע לנו מאוד עד שהתחלנו לדבר על חתונה, ושנינו רוצים חתונה יהודית ולהיות מוכרים במדינה. אז למה שאיזה מוסד ימנע מאיתנו להתחתן?" היא שואלת ולא מחכה לתשובה.

אחרי חודשים ארוכים של המתנה ושל ניסיונות לא מוצלחים למצוא מסמכים, הגיעה שיחת הטלפון משורשים. אנשי הארגון הצליחו למצוא מסמכים של הצלב האדום, הנוגעים לפינוי של בית היתומים שסבתא אנה היתה בו. "מעבר לציון שמות ההורים והאח סמיון, היה שם תיאור של סבתא ובין השאר נכתב שיש לה צלקת בצד השמאלי של הראש", מספרת אנה, "לא ידעתי בכלל שהיתה לה צלקת כזו,  אבל זה היה סימן שייחד אותה. זה היה הבסיס לתיק שלנו, כי אם יש תיאור שלה ושל אחיה, המוכר כיהודי, ותיעוד שההורים יהודים, המשמעות היא שגם היא יהודייה לפי האם".

במשך כמה חודשים נוספים עמלו בעמותה על בניית התיק להוכחת היהדות של משפחת ספיבק, כשאנה מחכה מדי חודש לשמוע אם יש משהו חדש. בדצמבר האחרון הבקשה לאשר למשפחת ספיבק שהם יהודים יצאה לדרך. אנשי שורשים העבירו לבית הדין הרבני את התיק עם כל המסמכים הדרושים, וטענו שמבחינתם אין ספק שמדובר במשפחה של יהודים גם מצד האם. 

במהרה נקבעה להן פגישה בבית הדין הרבני. נרגשות ומלאות תקווה הן עלו במדרגות הרבנות בירושלים - אנה, אמה וסבתה, בליווי הרב אברהם שליווה אותן לאורך כל הדרך. "הייתי מאוד נרגשת, פחדתי שפתאום משהו לא יסתדר, אבל אמא שלי וסבתא שלי היו מאוד רגועות. הן ידעו שיש לנו את הכל", מספרת אנה, "הדיין שאל את סבתא שלי כמה שאלות, ראה את התמונות והמסמכים, וחייך מאוד כשאמר 'מזל טוב, אנה ספיבק היא אכן יהודייה לפי האם'. הוא התכוון לסבתא שלי. אני הייתי כבר עם דמעות בעיניים, הרגשתי סוג של ניצחון אישי וסגירת מעגל מאוד גדולה בשביל סבתא שלי. חיכינו לצאת משם כדי לספר לכולם, וכמובן הרמנו לחיים בארוחה משפחתית גדולה שערכנו עם כל המשפחה כמה ימים אחרי". 

אנה שוב נרגשת. מרגישה שכל המהות שלה טמונה באישור החתום הזה, הטומן בחובו את כל ההיסטוריה המשפחתית שלה. "קיבלנו את מה ששלנו - עכשיו יש את כל ההוכחות שאנחנו יהודיות כמו כולם. זה סוג של הגדרה עצמית, לא רק בתעודת הזהות ובמרשם האוכלוסין. אמנם אנחנו חילונים, אבל חוגגים חגים יהודיים כמו כולם. סבתא שלי, למשל, לא יודעת יידיש ואת המסורת כי לא היתה לה משפחה, הרי היא גדלה בבית יתומים, אבל היה לנו את הבסיס היהודי. זה מי שאנחנו. עכשיו אנחנו מול ביורוקרטיה חדשה של מסמכי משרד הפנים, אבל את המשוכה של הרבנות כבר עברנו ואני בטוחה שגם זה יעבור. נשאר רק להתחתן, בשביל זה אנחנו רק צריכים להחליט מתי נעשה את זה, עם רב, טבעת ושבירת כוס, כמובן".