דיווה שאהבתי ממבט ראשון

חנה בעצם קבעה את גורלי בלי להכיר אותי. מאז ראיתי אותה ב"הוא הלך בשדות", החלטתי להיכנס לתחום המשחק

חנה מרון ולאורה ריבלין ב"קרובים קרובים", צילום: הטלוויזיה החינוכית הישראלית

צילום ועריכה: אליצור ראובני באדיבות התיאטרון הקאמרי

זו היתה אהבה ממבט ראשון. מאז ראיתי את חנה בפעם הראשונה ב"הוא הלך בשדות", אחרי הרבה התלבטויות, קיבלתי את ההחלטה להיכנס לתחום המשחק. בעצם היא קבעה את גורלי בלי להכיר אותי. מאותו היום עקבתי אחריה כמו מאהב שיש לו אהבה נסתרת.

ידעתי איפה המכונית שלה חונה ובאיזה בושם היא משתמשת. עברו 30 שנה עד שהגיע הרגע שבו הרגשתי שאני יכולה לדבר איתה בחופשיות. הרומן שלנו התחיל לפני "קרובים קרובים", כשהיא ביימה אותי בערבי שירה שהשתתפתי בהם, ונמשך עד יום שישי בערב. 

חנה בשבילי היא דמות מחוננת במהותה, גם בכישרון שלה וגם בחושניות. גם החלק האינטלקטואלי שבה לא היה מנותק ממשהו שהוא היה מאוד היא. היא אמרה את כל מה שהיא חשבה, לטוב ורע, והיא יכלה גם להיות לא נחמדה ולא סימפטית, אבל פרטנרית נחמדה ונפלאה בלי טיפת אגו. לא היה לה אכפת להיות עם הגב לקהל, ולמרות הכישרון הגדול היא היתה מבוהלת כמו ילדה קטנה.

ראיתי אותה בפעם האחרונה לפני עשרה ימים, והיא גילתה לי שעכשיו היא מפחדת. היא היתה ערנית ומלאת מחשבה, וסיפרה לי על מחזה חדש, צרפתי, שהיא רוצה לביים אותי בו. היה מעניין מאוד ומרתק, אבל כשנפגשים בגיל כזה אתה יודע שדברים קורים, ועברה בי המחשבה שאולי זו הפעם האחרונה שאני רואה אותה. מצד אחר, כשאנשים מגיעים לגיל 90 והם צלחו את ה־90, אז הם בעצם צריכים להמשיך הלאה בשבילנו. 

חנה היתה באמת דיווה ובחיים לא שיחקה תפקיד משני. היא היתה בן אדם חם מאוד, אבל ה"דיוואיות" לא היתה רק בגינונים - היא היתה חלק ממהותה. לפעמים היה בא לה לעשות חזרה ולפעמים לא. היו לה השיגעונות שלה והיא לא התביישה בהם כל כך. אתגעגע אליה.

*   *   *

"מוות? מעדיפה לחשוב על מה שנשאר לעשות"  

לפני תשעה חודשים ישבה חנה מרון לשיחה עם "שישבת" - ודיברה גם על הסוף • "בהלוויה ארצה שיספרו עלי, אפילו שישמיצו" • קטעים מהראיון הנרחב האחרון

"מה הטעם לחשוב מה עשיתי טוב או מה עשיתי לא טוב במהלך החיים שלי? מה שהיה היה. היתה קריירה מלאה שיאים ותפקידים נהדרים, היו חברים נהדרים מהתיאטרון. היה בעל נהדר, ויש לי שלושה ילדים ושלושה נכדים שאני משתדלת לראות בשבתות. אני לא בן אדם שמצטער על מה שעשה או לא עשה". כעת, לאחר לכתה של חנה מרון, המילים האלה שאמרה למוסף "שישבת" לפני תשעה חודשים נשמעות כמו מילות פרידה.

זה היה הראיון הנרחב האחרון שהעניקה השחקנית הדגולה בחייה. היא דיברה בו על הכל. גם על הסוף. "להגיד לך את האמת? אני משתדלת להתרחק ממחשבות שקשורות למוות", אמרה, "אני מעדיפה לחשוב על מה שעוד יש לי לעשות. הייתי רוצה שתהיה לי הלוויה יפה וחילונית, שיבואו לשיר סביבי שירים, שידקלמו טקסטים ושיספרו עלי. אפילו שישמיצו, לא אכפת לי. בגילי אני כבר מרגישה חסינה מהכל".

בראיון ההוא לכתב "שישבת" יובל אברמוביץ', מרון דיברה באומץ גם על המשפחה - זו שלה וזו שהקימה. "הדבר היחיד שיש לי קצת נקיפות מצפון לגביו", גילתה, "הוא אמא שלי, רוזה, שגמרה לא טוב. היא נפטרה מאלצהיימר, ובשנים האחרונות לחייה חשבה שאני אחותה. אמרתי לה: 'אמא, זאת אני, חנה, הבת שלך', אבל היא לא הבינה על מה אני מדברת. זה היה עצוב ונורא. היא היתה אישה נפלאה, מוכשרת, ציירת וחתיכה רצינית. היא גם זו שדחפה אותי כילדה להופיע בתיאטרון בברלין. אני לא יודעת אם הייתי מי שאני לולא היא".

עם הבת דפנה, שחקנית וזמרת, ניהלה מרון יחסים מורכבים ביותר. בראיון לערוץ 2 לפני כשנתיים אמרה רכטר דברים קשים על אמה. בין השאר, טענה שאמה זנחה אותה בילדותה לטובת הקריירה שלה, שכפתה עליה ללכת בעקבותיה בניגוד לרצונה ושלא ידעה לפרגן לה. למרון זה כאב מאוד. "זה לא היה יפה שזה נאמר בטלוויזיה, וזה גם לא היה פייר. כנראה היתה לדפנה תקופה בחיים שפתאום נראה לה שכדאי להשמיץ את אמא. לא נורא. היה לה צורך לבעוט, אז טוב שיש אמא לבעוט בה. בשביל מה יש אימהות, לא? גם לי היו טענות לאמא. תכתוב שאני לא אומרת את הדברים בכעס. אני אוהבת אותה מאוד, והיא נפלאה בעיניי".

"90 זה רק מספר"

כשנשאלה אם היא חושבת שהיא נתפסת לא רלוונטית בגלל גילה, למרות העבר המפואר, ענתה: "בינתיים לא. זה בסך הכל מספר, 90. הוא לא אומר לי כלום. כל זמן שאני מתפקדת והמוח עובד די טוב, אז מה הבעיה? נו, אז לפעמים אני שוכחת שמות. אף פעם לא זכרתי שמות של אנשים. ראיתי כל כך הרבה במהלך חיי. מהקאמרי לא שמעתי בזמן האחרון, אבל אני לא חושבת שזה קשור לגיל שלי. אבל כן, אני יודעת שאני נתפסת כמו דודה בת 90, ואני לא מתלוננת על כלום. כמו בפוליטיקה, גם בתיאטרון אין חברים".

אך למרות זאת, היא העידה שהשנים עושות את שלהן: "יש כאלה שחושבים שבשבע אני כבר במיטה ולא מתקשרים אלי. הטלפון די שקט רוב היום. תכתוב שאני לא מרירה. אין בי כעס על אף אחד. אלה החיים. העולם שייך לצעירים, והם עסוקים בשלהם. אני מקבלת את זה בהבנה מלאה. אני בריאה, מתפקדת וחיה לבד. זה הרבה בשביל מישהי בגילי".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר