הדבר הכי מוזר במצבי מצוקה וחירום זה המחשבות המטומטמות שעוברות לבנאדם בראש. נוכחתי בתכונה האנושית האידיוטית הזאת כשמצאתי את עצמי לפני כמה ימים ניצבת פנים מול פנים מול פורץ במטבח. המשפט האחרון הוא לא דימוי ולא מטאפורה. פורץ אמיתי שנכנס הביתה בשעות הבוקר המאוחרות בעודי יושבת וכותבת לבדי בבית, ושנתקלתי בו שטופת אימה פנים אל פנים בכניסה למטבח. ואני חשבתי שהמחזה הכי מבעית שייצא לי לראות בחלק הזה של הבית היא קופסת בן אנד ג'ריס אחרי שגמרתי אותה.
כמה דקות לפני המפגש עם הגנב התחלתי לשמוע ברקע רעשים משונים אבל לקח קצת זמן עד שהם הצליחו ללכוד את תשומת ליבי. מין רחשי חיטוט ורשרוש עמומים שקשה לפענח אם הם מגיעים מתוך הבית או שאולי השכנה מלמעלה החליטה דווקא הבוקר לעשות חורף־קיץ. כשהרעשים לא פסקו אחרי שלושה או ארבעה רגעים קמתי בהיסח הדעת לבדוק מה קורה עד שבכניסה למטבח נתקלתי בו חזיתית. גבר זר בבגדי ספורט לבנים, כובע מצחייה ומשקפי שמש כהים - נראה, עכשיו כשאני חושבת על זה, קצת כמו הטניסאים סוכני המוסד במצלמות האבטחה במלון בדובאי - כורע על רצפת המטבח ומחטט בתיק שהשארתי שם כשביד אחת הוא מחזיק את הארנק שלי וביד השנייה ממשיך לחפש אלוהים יודע מה, אולי את המפתחות של המכונית. כבר מהתיאור הזה אפשר להסיק בוודאות שמדובר בגבר זר. אף אחד שמכיר אותי לא מעלה על דעתו לחטט לי בתיק.
והנה המחשבה הראשונה שעברה לי בראש, בשניות הבודדות האלה של אימה שנמשכו באמת כמו נצח, עד שהגבר הלא מזוהה שחדר הביתה השליך את הארנק שלי מהיד ונמלט בריצה מאותו מקום שדרכו נכנס, דלת המרפסת שהשארנו בטמטומנו פתוחה: "אולי זה השליח מהסופר". ניסיון חיים מצטבר של עשרות שנים. הורים, מחנכים ומורי דרך מזדמנים שכל תפקידם, בסיכומו של דבר, להכשיר אותי לקראת התמודדות עם משבר ממשי אם וכאשר יתרחש וכל מה שהצלחתי להגות ברגע האמת זה את המחשבה המטומטמת "אולי זה השליח מהסופר". שזו אכן אפשרות הגיונית אם מתעלמים מהעובדה הוודאית שלא פתחתי לו את הדלת וגם לא הזמנתי משלוח מהסופר. טוב שלא ביקשתי מהפורץ את הארנק שלי כדי לתת לו עשרה שקלים טיפ.
זה כנראה לא חריג שהמוח האנושי יוצא לחופשתו השנתית בדיוק ברגע שאתם הכי זקוקים לו. קחו למשל חברה קרובה שלי שלפני שנתיים, כנראה בעקבות תרופה שהתחילה לקחת, פיתחה קריש דם שהוביל להתקף לב חמור. שעה או שעתיים לפני האירוע מסכן החיים הזה - האישה עברה החייאה על רצפת חדר המיון - היא הרגישה שמשהו לא בסדר, החליטה להזעיק אמבולנס, הרימה את הטלפון וחייגה 103 לחברת חשמל. הבחורה יכלה למות על רצפת הסלון והיו מגיעים לקרוא לה מונה. טוב שהיא לא חייגה בטעות 106 לעיריית תל אביב, היו באים וגוררים את הגופה שלה לחניון ליד הדולפינריום.
כלי הנשק הקטלני ביותר שהצלחתי לגייס: פטיש לשניצלים // איור: יעל בר
תגובתו של הפורץ לתאונה החזיתית בינינו במטבח היתה לא פחות מדהימה. בהבזק הרגע הראשון הזה, ששום תחושת זמן רגילה לא חלה עליו, בשנייה הראשונה שבה הוא הרים את מבטו מהתיק ונתקל בפרצופי ההמום חמק ממנו - קטן אבל כזה שאי אפשר לטעות בו - "אוף!". פשוט "אוף!". עכשיו תהיו איתי רגע בזמן שאני מנסה לפענח את זה. הבנאדם פרץ אלי הביתה אבל אני ביאסתי אותו. זו בכלל אני שהרסתי לו את היום. עברו כבר כמה ימים מאז הפריצה ולנקודה הזאת אני לא מצליחה להתרגל. אתם מבינים - גם לו יש צד בסיפור הזה. אפשר באופן תיאורטי לראות את הדברים מנקודת המבט שלו. הוא בטח קיטר עלי בערב לאשתו כשהיא שאלה אותו איך היה היום בעבודה. מי יודע, אולי השודד עם הפרספקטיבה מדבר עלי ממש ברגע זה בטיפול הפסיכולוגי שלו. אני לא מצליח לממש את הפוטנציאל שלי. אני מרגיש שאני כישלון.
שיבה להכרה ממחוזות כאלה של ערפול נעשית בהדרגה וגם הזיכרון קצת חמקמק. אני עומדת עוד רגע או שניים קפואה במקום כמו תקלה ב־VOD, חוזרת בהדרגה לנשום ואז בפרץ מופרך של אומץ לב יוצאת לסיבוב ברחבי הבית לוודא שהשטח נקי לפני שאני מגיפה דלתות וחלונות כשאני מצוידת - אני רצינית לגמרי - בכלי הנשק הקטלני ביותר שהצלחתי לגייס במטבח: פטיש לשניצלים. חבל. יכולתי להבריח את השודד המסוכן בעזרת תרסיס שמן קנולה. טלפון מבוהל לעופר, אין דבר יותר מרגיע מלהבהיל מישהו אחר. חזרה לדופק פחות או יותר סביר. טלפון למשטרה.
על השוטרים במקרה הזה אני יכולה להגיד רק מילים טובות. לא שהיה להם הרבה מה לעשות אבל בצד השני של הקו ענתה שוטרת שהגיבה לסיפור במידה סבירה של בהילות ודאגה, הבטיחה שהם שולחים ניידת לסרוק את האזור - לא עצרו אף אחד - ושיגרה לכתובתי שני שוטרי מז"פ אדיבים שסרקו כל פינה בבית, פיזרו אבקה כהה פה ושם, חיפשו טביעות אצבעות והגיעו למסקנה הנחרצת שאני צריכה לפטר את העוזרת.
בזה הסתכמה מעורבות המשטרה מלבד עוד טלפון או שניים מאז הפריצה עם שאלות ספציפיות, כנראה מנסים להצליב מידע. "האם הפורץ נראה נרקומן", "האם הוא נראה בן מיעוטים" והשאלה המועדפת עלי עד עכשיו - "האם היה לפורץ זקנקן צרפתי". טוב, בזה אני בטוחה שלא. אם לפורץ היה זקנקן צרפתי הייתי מציעה לו קפה.
דבר אחד בטוח, כמו שכולם אומרים - רגע מחריד, אירוע מבהיל אבל תודה לאל שזה נגמר ככה. בזה בלי ספק כולם צודקים. אני מפחדת לחשוב בכלל מה היה עלול לקרות. אלוהים אדירים, אם הוא היה לוקח את הארנק הייתי צריכה ללכת למשרד הפנים.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו