בין שני גאונים

האולם העתיק של עיריית פירנצה הוא הגיבור האמיתי של ספרו של ג'ונתן ג'ונס, מבקר האמנות הנודע של ה"גרדיאן". שם התכנסה בשנת 1500 - שיא הרנסנס - העילית האינטלקטואלית, הפוליטית והאמנותית של אירופה.

שושלת מדיצ'י, שעשתה את הונה בעיקר מבנקאות, שלטה בפירנצה. ב־1494 גירשו האזרחים את הרודנים והכריזו על רפובליקה. הנכבדים, ובהם אשף התככים ניקולו מקיאוולי, חלמו על אולם מועצה שיפגין את עוצמתם וישכיח את העוצמה של שושלת מדיצ'י.

ב־1503 הוזמן לאונרדו דה וינצ'י לצייר על קיר האולם את קרב אנגיארי, שבו ניצחה פירנצה את מילאנו. לאונרדו, כדרכו, התמהמה בביצוע. פרויד טען שהסקרנות של לאונרדו חיבלה בכושרו להשלים את יצירותיו. מחקר מדעי העלה כי בטיוטותיו הראשונות לא חייכה המונה ליזה - לאונרדו הוסיף את החיוך המפורסם רק בשלבי הסיום, לאחר שלוש שנות עבודה שבהן חקר את מבנה שרירי השפתיים. מקיאוולי השנון הבין שאין טעם לתבוע מלאונרדו שיחזיר את המקדמות שקיבל. תחת זאת, הזמין את מיכלאנג'לו לצייר על הקיר שממול את קרב קשינה, שבו גברה פירנצה על פיזה. "הכישרונות הטובים ביותר של פירנצה צומחים על קרקע מדממת", הפטיר מקיאוולי. שני הציורים אבדו ונותרו רק סקיצות בודדות ועותקים שבוצעו בתקופות מאוחרות.

ג'ונס בונה בספרו מיקרוקוסמוס רנסנסי - שבו מככבים האולם, סיפור כתליו והעימות בין שני האמנים. לאונרדו ומיכלאנג'לו, שהיו שונים זה מזה בתכלית, הגיעו להישגים מופלגים כמעט בכל התחומים - מציור ופיסול ועד שירה, אדריכלות והנדסת ביצורים.

הספר מלמד על תקופת שיא בהיסטוריה, אך עושה זאת באמצעות דיוקנאות אנושיים נגישים ותפאורת רקע מדוקדקת. מדו־קרב הגאונים שהתרחש בפירנצה יצאה מנצחת אחת - האמנות. 

מאנגלית: שרה ריפין; כנרת זמורה ביתן, 383 עמ'