"זאת הדרך להרגיש ציונית"

הנה לכם סיפור על אהבת ישראל. זה 20 שנה עמותת שלומית עוסקת בגיוס מתנדבות ומתנדבים לטובת שירות לאומי־אזרחי. בשנת 1996 עירערה העמותה לבג"ץ נגד החוק לגייס לשירות לאומי רק בנות יהודיות ודתיות שלמדו בבתי ספר דתיים. העתירה, שהוגשה באמצעות האגודה לזכויות האזרח, התקבלה, ומאז התאפשר השירות הלאומי לכלל אזרחי מדינת ישראל. במסגרת ההישג יכולים כלל המשרתים ליהנות מזכויות של חיילים משוחררים בתום שנתיים של שירות לאומי.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

כמו כן, זה שלוש שנים מקיימת העמותה פרויקט לשילוב עולות חדשות מצרפת בחברה הישראלית במסגרות שונות של שירות לאומי. בשנה שעברה השתתפו בפרויקט עשר בנות, ואילו השנה משתתפות בו כבר 30 צעירות בגילי 19-18, שעלו ארצה מצרפת לבדן למען מטרה משותפת - התנדבות לשירות לאומי בישראל. 

"לתת להן קרקע יציבה"

"מדובר בבנות דתיות שעלו ארצה דרך הסוכנות היהודית והשאירו את משפחתן מאחור", אומרת מנכ"ל העמותה חיה שמואל, "הבנות נרגשות מאוד מהמעמד, אך בעיקר חוששות מנושא הפטור הצבאי ומהעובדה שהן יהיו רחוקות מהמשפחות שלהן. אנחנו מתכוונים להעניק לצעירות קרקע יציבה ותומכת ככל שניתן".

העמותה, העוסקת בהפעלת מתנדבות ומתנדבים בשירות לאומי, קיימה לאחרונה מפגש מרגש בהשתתפות המתנדבות.

אחת מהן, ג'ואנה בן חמו (18), סוגרת כבר שנה בישראל ונמצאת לפני לימודים אקדמיים בירושלים. היא מספרת שהדרך לישראל לא היתה פשוטה. כבת ראשונה אחרי שני בנים, להוריה היה קשה מאוד עם המחשבה שבתם תעזוב את צרפת.

"עם זאת", היא מספרת, "מגיל צעיר חונכתי על ברכי היהדות והציונות ותמיד ידעתי שאני רוצה לתרום את חלקי כאישה יהודייה וציונית. היום ההורים שלי מבינים שזו הבחירה שלי וכל שנשאר להם לעשות הוא לתמוך ולפרגן על החלטתי". 

חברים שלך בצרפת כבר יתחילו בקריירה, כשאת רק תתחילי את הלימודים.

"יש לי כבר חברים בצרפת שנמצאים בשנה השנייה באוניברסיטה. הם אומרים שזה לא מפתיע אותם, כי מאז שאני ילדה קטנה הם שמעו ממני שאני רוצה לחיות בישראל. עם זאת, אני רואה שקשה להם להבין את זה".

אז הם מבינים ולא מבינים, אני צוחקת איתה, והיא משיבה בצחוק גדול, "כן. זה הכי מדויק. מבינים ולא מבינים, אבל הם שמחים בשבילי. למרות הקושי שיש לפעמים". 

לדבריה, אין סיכוי שבעתיד הקרוב היא תתאחד עם משפחתה בישראל, "ההורים בקריירות שלהם, שניהם רואי חשבון ולא יכולים לעבוד מרחוק או להגיע לישראל ולמצוא פה עבודה. האחים שלי עובדים כבר בצרפת. הם רוצים לבוא, ואולי אם הם היו עולים זה היה גורם להורים שלי גם לעלות לארץ. אבל גם הם עסוקים בעבודה, אז אני מסתפקת בשלוש פעמים בשנה שבהן אנחנו מתראים. זה קשה, אבל הטכנולוגיה עוזרת לנו".

ענהאל בן עמרם (19), שמתנדבת בגן ילדים לאוכלוסייה מיוחדת בירושלים, מספרת כי למרות ההתלהבות מהמעבר לישראל, שנבע מתוך להט יהודי וציוניות, שהביאה אותה לישראל לפני כשנה וחצי, חשוב לה להקים בית עם בחור צרפתי. "יש לי חברות ישראליות, אבל כשאני איתן אני לא תמיד מבינה על מה הן צוחקות או למה בדיוק הן מתכוונות כי לא גדלנו באותה המסגרת. כך גם הן לעולם לא יבינו מה זה באמת להיות עולה שרחוקה מהמשפחה ואת ההקרבה האמיתית שבאה עם זה. אני מרגישה שאף פעם לא אוכל להיות 'ישראלית אמיתית'". 

פרגון עמוק מההורים

למרות הקשיים ענהאל רחוקה מלוותר. "העלייה לישראל והשירות הלאומי הם הדרך שלי להרגיש יהודייה וציונית", היא אומרת, "אז נכון שאנחנו רחוקות מההורים ומהחברים בצרפת, אבל הישראלים מאוד חמים, ומייד כשהם שומעים שאנחנו פה לבד הם מזמינים אותנו להתארח אצלם בשבת, ועושים הכל כדי שנרגיש חלק ממשהו גדול".

 היא מספרת כי בצרפת גרה 18 שנים באותו בניין בן 8 קומות, עם 32 משפחות שכנות, "ולא הכרתי אף אחת מהן. פה בישראל היופי הוא שבעברם של אנשים רבים קיים סיפור של עלייה, כולם הגיעו ממקום אחר. אם לא הם, אז הוריהם, אם לא הוריהם אז הסבא והסבתא שלהם. הם מבינים כמה חשוב החיבוק הזה. בצרפת זה לא ככה. יש ניכור מחריד". 

עמותת שלומית היא העמותה הראשונה שקלטה לשירות לאומי בנות יהודיות חילוניות, בנים ובני מיעוטים. השנה מפעילה העמותה יותר מ־3,000 מתנדבים, בעלי פטור מצה"ל, בני 24-18 מכלל המגזרים בארץ ובהם יהודים, ערבים, דתיים, חילונים, בעלי מוגבלויות, עולים חדשים ועוד.

הסיפור של סיון ומלאני ברודש (19) הוא ההוכחה הניצחת להצלחת התוכנית. מדובר בתאומות שעם עלייתן לישראל שובצו במערך של בית החולים הדסה עין כרם שבירושלים. סיון שובצה בפנימית ב', ומלאני באונקולוגית ילדים. השתיים, שכמו ג'ואנה, סוגרות שנה בישראל, מספרות כי הן עלו לישראל אחרי "תוכנית מסע תקווה" של הסוכנות היהודית, כשההורים מגבים ומפרגנים להן. לדבריהן, הפרגון כה עמוק עד כדי כך שהוריהן עתידים להצטרף אליהן, "אך היעד עדיין לא ידוע", צוחקות שתי האחיות.

"האמת היא שעליתי לישראל כי לא יכולתי להישאר בצרפת בלי אחותי", מודה סיון, "היא בהחלט זו שרצתה הרבה יותר חזק ממני להיות פה. כשהיא סיפרה לי, לא הייתי בטוחה אבל אמרתי לה מייד, 'אני באה איתך'. לא יכולתי לראות את עצמי רחוקה ממנה. עכשיו אני יותר חזקה ממנה", היא צוחקת, ולידה מלאני מהנהנת בהסכמה.

סיון מוצאת בשירות ערך מיוחד. "זה מעניין להיות רחוק מהבית ולגלות את עצמך", היא אומרת, "למשל, היום אני הרבה יותר עצמאית. בעבר הייתי יותר תלויה באחותי. היא היתה העצמאית מבין שתינו, ואני כל הזמן רציתי להיות איתה. בשירות בבית החולים אני רואה הרבה דברים לא קלים שלא הייתי מאמינה לעולם שאעמוד בהם - ומפתיעה את עצמי". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו