הימים - ימי האינתיפאדה השנייה, ומדינת ישראל מצויה בעיצומו של אחד מגלי הטרור הקשים שידעה. בגדה המערבית וברצועת עזה פועלים כוחות צה"ל ביתר שאת כדי למנוע מעוד ועוד מחבלים לצאת לתחומי ישראל ולבצע פיגועי התאבדות. ב־14 בפברואר 2002, במסגרת פעילות בציר קרני־נצרים שבגבול רצועת עזה, עלה טנק של גדוד 53 בחטיבה 188 על מטען גחון ושלושה מחברי צוות הטנק נהרגו - רון לביא, משה פלד ואשר זגורי. חודש בדיוק לאחר מכן שוב היכה המוות באותה פלוגה, כאשר צוות הטנק שבו היו מתן בידרמן, עלאא כבישי ורותם שני עלה על מטען שהכיל עשרות ק"ג של חומר נפץ, בדיוק באותה הנקודה שבה נהרגו שלושת חבריהם. מפקד הצוות, סמ"ר חיליק גוטמן, ניצל אך נפגע באורח קשה מאוד.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
על שמם של ששת הלוחמים, שבחודש אחד קיפחו את חייהם, קרוי כביש קרני־נצרים בגבול ישראל־עזה "ציר השישה". ארבעה מבין ההרוגים - בידרמן, שני, לביא וכבישי - הם בני אותו מחזור גיוס, ואותה חבורה כללה גם את סמ"ר גוטמן ואת סא"ל דביר אדרי, שבעת האירועים היה בעיצומו של קורס קצינים בבה"ד 1. לפני כמה חודשים, לאחר שקיבל את דרגות הסגן אלוף, הוא סגר מעגל והתמנה למפקד גדוד 53 בחטיבה 188.
12 שנים אחרי אותם שני אסונות, נזכר סא"ל אדרי כיצד התגבשה הפלוגה לכדי חבורת שריונרים קשוחים שנשאו על גבם את מראות הפיגועים הקשים כנגד חיילי צה"ל ברצועת עזה. יותר מכל זוכר אדרי את התמונות הנוראיות של לוחמי צה"ל כורעים על ארבע ומחפשים אחר חלקי גופות של חבריהם שעלו על המטענים. "התגייסנו פחות או יותר כולנו יחדיו", הוא מספר, "יחד עשינו טירונות ואח"כ מסלול ויחד היינו כולנו בקורסים מבצעיים. במהלך המסלול והקורסים היה בין כולנו חיבור. אני הייתי השקט יותר בחבורה ומתן בידרמן היה הדעתן, היה לו ידע כללי עצום. לא היה דבר שלא היה לו מה לומר או להעיר ולאו דווקא באופן שלילי. פעמים רבות הוא פקח את עינינו לדברים שלא ידענו. אחרי המסלול והקורסים התפזרנו לפלוגות ולגדודים שונים אבל נשארנו כולנו בחטיבה 188 ונותרנו מגובשים באופן מדהים".
המכתב של מתן. צילום: מישל דוט קום
הידיעה על הפיגוע הראשון, ב־14 בפברואר, תפסה את בידרמן ואת חברו לצוות, עלאא כבישי, בעת שהיו בחופשה בביתם. מתן, שנולד בקריית מוצקין וגדל בכרמיאל, התקשר לעלאא שהתגורר לא הרחק משם, בכפר ג'וליס, וכבר באותו הלילה הם עשו את כל הדרך מהצפון לבסיס בנצרים כדי להיות עם החברים, לתת כתף ולסייע להם להתמודד עם האובדן. "איש מהם לא תיאר לעצמו שחודש מאוחר יותר גם הם יקפחו את חייהם", אומרת אריאלה בידרמן, כשעל פניה נסוך חיוך נבוך של חוסר השלמה עם השכול, גם היום: "מתן היה מזועזע מכך שהוא איבד את חבריו אבל הוא לא חשף את רגשותיו ואת זעזועו מאובדן חבריו ולא הראה סימן כלשהו לחששות או לפחדים. הוא הקרין כלפינו וכלפי חבריו ומפקדיו בפלוגה ביטחון. הוא חזר מהר מאוד לשגרה ונראה כאילו הוא מתגבר. מאוחר יותר התברר לנו שהוא ויתר חבריו לפלוגה ממש חוו טראומה קשה".
"רון, חבל שלא הצקתי לך יותר"
בידרמן, שכאב מאוד את מותו של חברו הטוב, רון לביא, ניסה להתמודד עם השכול באמצעות מכתב אישי שכתב לו. את המכתב תיכנן לתת לבני משפחתו של רון עם סיום 30 ימי האבל. במכתב הפרידה האישי כתב בידרמן: "לכתוב על רון בלשון עבר זה כל כך מוזר. קשה בכלל להאמין שאני בסיטואציה כזו. יושב על 'סליפר' במשטח שעליו גרפיטי שרון ריסס ומרגיש שאני בעולם אחר, וזה אכן כך - האווירה בלי רון היא פשוט לא הגיונית. שגרת היומיום והפעילות משכיחות את הכאב והמחנק בגרון מופיע לעתיום יותר רחוקות, אבל אי אפשר להימנע מהרגעים בהם הזיכרונות משתלטים על הכל. במשמרת במארב עולה החיוך שלו והמבט הכנוע התמידי שלו. אני לא חושב שרון היה כל כך ביישן בגלל חוסר ביטחון עצמי - פשוט היתה בו צניעות שלא ראיתי כמוה. כולנו חברים טובים אבל אף אחד מאיתנו לא היה מוכן להעניק לאחרים כמו רון, מחשבותיו מעולם לא עסקו בעצמו אלא תמיד בנו.
ציר קרני־נצרים. צילום: אי.פי
"בבוקר, כשאני הולך לישון, אני מקפיד להגיד לרון לילה טוב ותמיד קופצת לי התמונה של רון מכורבל בשמיכה שלו בזמן שאני מציק לו כדי שיקום וייתן לי קצת 'זמן רון'. רון, עייף ממארב או סופ"ש ארוך, לא היה מתייחס אלי. חבל שלא הצקתי לך יותר.
"בדרך כלל אנו שואפים להידמות לחברים בולטים, בעלי ביטחון עצמי, ובזה רון היה שונה. למרות שהיה כל כך שקט כולנו כל כך אהבנו אותו ונמשכנו לקרבתו. שני חברים שלי נהרגו באותו הלילה אך המוות של רון תמיד יישאר בעיניי עלום ולא מובן. אני ממש אהבתי אותו. יהי זכרם ברוך. מתן".
אבל מתן לא זכה לתת למשפחתו של רון את המכתב. ביום ה־30 למותו של רון ושל שני חבריו לצוות, ארבעה חודשים לפני שחרורו מהצבא, נהרג גם הוא באירוע כמעט זהה. הצוות, שהגיע לטנק לחלץ את הגופות ממפלצת הפלדה שהתעוותה מעוצמת הפיצוץ ועלתה באש, מצא בין חפציו של בידרמן את המכתב המקופל. המכתב הושב למשפחתו של בידרמן והוריו איציק ואריאלה החליטו להנציח אותו בספר זיכרון שבו פרסמו לראשונה את תוכנו.
הניצול היחידי מהתופת בציר קרני-נצרים, חיליק גוטמן, הקים עם השנים משפחה וכיום הוא נשוי עם ארבעה ילדים. לבן הראשון קרא ישי־עמר, משום ש"עמר" מורכב מהאותיות הראשונות של שמות חייליו שנהרגו בטנק: עלאא, מתן, רתם. לדבריו, לכל אחד מילדיו יש חיבור לחיילים שלו ולשני האירועים הקשים ההם. "מה שמדהים הוא שהבן הקטן שלי, טל, נולד ב־14 במארס 2014, בדיוק 12 שנה אחרי אותו לילה טראגי בנצרים", אומר גוטמן, "הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר להורים של החיילים שלי ובעיקר לאיציק ולאריאלה, ההורים של מתן ז"ל, שעבורי הם כמו משפחה, ולבשר להם באיזה תאריך סמלי נולד הבן שלי. זה מדגיש יותר מהכל את האחיזה שלנו בחיים".
גוטמן אומר כי נפילתו של בידרמן היתה עבורו כמו לאבד אח, ובכלל - כשהוא מדבר על מותם של השישה אפשר להבין עד כמה החבורה היתה מגובשת וכמה תוכניות משותפות נגדעו: "באנו מרקעים הפוכים לגמרי. אני דוס ימני ומתנחל והוא היה ימני שעשה הסבה חדה לשמאל עם כל המשתמע מכך. היו לנו דיונים כמעט על כל דבר אבל הכל היה באהבה ובהסכמה, ואחרי כל הוויכוחים תמיד נותרנו חברים טובים. כשחזרתי מעט להכרה אחרי הפיגוע, גיליתי שבעצם כל החברים שלי נהרגו ונותרתי לבד. מאוד כאב לי שהטיול שתיכננו כל החבורה למדבר יהודה לא יצא לפועל כי אף אחד לא נותר בחיים".
מתן בידרמן (מימין) ורון לביא בעת שירותם המשותף. צילום: באדיבות המשפחה
לאחר נפילתו של מתן ובעקבות מורשת ההתנדבות והנתינה שהותיר אחריו החליטו הוריו ושני אחיו - עם הנהלת בית הספר אורט "כרמים" בכרמיאל שבו למד - להנהיג לזכרו מסורת, שבמסגרתה תוענק בכל שנה בסמוך ליום הזיכרון מלגה כספית מהמשפחה לבוגר בית הספר על הצטיינות בפעילות ערכית וחברתית. אריאלה מספרת כי מתן, שהיה בחור צנוע והעדיף להשקיע בהתנדבות ועשייה למען הזולת, אפילו לא הספיק לבקר בחו"ל טרם מותו: "הוא היה כל כך צעיר ולא הספיק לעשות דבר. הוא השקיע את כולו בהתנדבות ואחר כך בצבא. הוא לא דיבר על הודו ולא על דרום אמריקה".
האם השכולה מציגה בסוף הראיון פיסת נייר שנמצאה בארנקו של מתן, שבה כתובות שורות שכתב ככל הנראה זמן קצר לפני שנפל ואשר מאפיינות כל כך את אישיותו: "אם תלמד לתת כפי שאתה לוקח / אם תלמד להקשיב לפני שתתווכח / אם תשקול שנית בטרם תתרתח / אם לעתים תוותר ותהיה זה שסולח / אם תשתדל גם אחרים לשמח / אם תזכור שסבלנות עוזרת לנצח / אז תדע סוף סוף, ויידעו כולם / שגדלת באמת ובגרת, בן אדם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו