מיכאלה ברקו חוגגת קאמבק

בחופשת הקיץ, אחרי שנה א' בחוג ללשון עברית באוניברסיטת תל אביב, החליטה חברתי דאז לספסל הלימודים, דנה, להפגיש אותי עם חברה טובה שלה. "את מזכירה אותה שאין דברים כאלה", אמרה לי. "שתיכן בנות 22, שתיכן גבוהות עמלקיות, שתיכן מתפרנסות מדוגמנות, וזה מפחיד איך אתן נשמעות אותו דבר בטלפון, מדברות אותו דבר עם הידיים, אתן תתאהבו, זה ברור לי, היא חוזרת לארץ לחופשה באוגוסט ונלך אליה, אני בטוחה שיהיה לנו ערב בנות כיפי".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

וכך, בשלהי אוגוסט 1992, מצאתי את עצמי נוסעת עם דנה לשכונת נווה שרת בתל אביב, להכיר את חברה שלה. עלינו במעלית לקומה השישית, ולפני שהצלחתי לקלוט שעל הדלת כתוב "ברקו", היא ניצבה שם בפתח, אמזונה עם רעמת שיער בלונדיני וחיוך ענק שזרח מתוך שפתיים בשרניות, הושיטה את ידה ואמרה: "נעים מאוד, מיכאלה!"

אני זוכרת היטב את הבית שלה, את הסיגריות בשרשרת שעישנה במרפסת, את ארוחת הערב שאמא שלה הגישה לנו, של "דוגמניות שהרזון לא בא להן בקלות", שכללה ביצים קשות, גבינת קוטג' וירקות חתוכים, ואיך מיכאלה חיקתה אותה כשאמה יצאה מהחדר, חוזרת אחרי המבטא ההונגרי שלה בדיוק מופלא ומתפוצצת מצחוק, שאי אפשר שלא להידבק בו.

היא כבר היתה אז ארבע שנים אחרי השער המפורסם ההוא מ"ווג", אחרי שהכתירו אותה כאחת מעשר הדוגמניות הכי טובות בעולם, אחרי קמפיינים לרוב, אחרי השתתפות מיני־סנסציונית בסרט עטור הפרסים של קופולה "דרקולה". ואני הייתי דוגמנית המסלול שחורת השיער מחולון, שטסה עם מכון הייצוא הישראלי ברחבי אירופה אבל לא ממש מכירים את השם שלה, והיא מחלטרת לרוב בתצוגות קניונים מביכות כדי להצליח לממן בעצמה את הלימודים האקדמיים. העיקר שדנה חשבה שאנחנו דומות, מזכירות אחת את השנייה, "אבל ממש".

והיה ערב בנות כיפי. מיכאלה היתה פמיליארית ולבבית, חמה ומצחיקה מאוד, ובעיקר גדולה מהחיים. כזו שנוכחותה גדולה יותר מסך כל גובהה ומידותיה. היא מאוד התעניינה במה שאני לומדת, ויחד עם דנה דיברנו על מה אנחנו רוצות להיות כשנהיה גדולות. לי היה ברור שלימודי הייעוץ החינוכי והלשון העברית יכניסו אותי בשערי בית ספר כזה או אחר, והיא אמרה: "אני רוצה להיות אמא. אמא לארבעה ילדים. אני רוצה מלא ילדים. הספיק לי להיות בת יחידה. לילדים שלי יהיו מלא אחים".

לפני שנפרדנו היא הוציאה מהתיק שלה חוט אדום קצר, ולחשה על אוזני ברומנית שוטפת: "תקשרי אותו בתחתונים שלך, את השרוך, לפני שאת הולכת לאודישנים חשובים. זה לא יזיק לך". ומאז, לפני כל אודישן, החוט האדום היה שם, נותן לי את ברכת ההצלחה ממי שעשתה את זה ביג טיים.

חודש אחרי שנפגשנו היא כבר חזרה למקום מושבה בניו יורק, נסעה לכבוש עוד שערים ומסלולי תצוגות, ואני לא שמעתי ממנה מאז, רק הבנתי מדנה שהיא התחתנה והיא מאושרת, שהיא עשתה את זה, הגשימה את ייעודה כאמא ויש לה ארבעה ילדים. גם לי. לקטנה שלי קראתי מיכאלה.

חמסה, חמסה, שומבצל

22 שנים חלפו, ואנחנו נפגשות שוב בביתה רחב הידיים והמטופח בשכונת צהלה היוקרתית. בית של ארבעה ילדים הולכים ובאים, באים והולכים, לא כולל את החברים שבאים אבל לא הולכים, כי הם נשארים לישון הערב. וככה היא אוהבת, ככה היא חלמה שיהיה לה, ככה היא רצתה מתוך בדידות של בת יחידה. יש לה שלושה בנים ובת, שדומה לה עד מאוד, ותוך כדי ראיון ולמרות שהיא לא מכירה אותי, היא מזמינה אותנו לסלון, בטוחה בעצמה וזקופה, ופוצחת בריקוד מודרני, מתרגלת את המבחן הקרוב שצפוי לה בחוג למחול.

אני מספרת למיכאלה שכל הדרך עד לפה היא חייכה אלי משלטי החוצות באיילון, מהקמפיין המוצלח שעשתה ל"עונות". והיא שוב מחייכת את חיוכה הגדול. "את קולטת מה זה? מי היה מאמין שאחרי 22 שנים ילהקו אותי לכזה קמפיין, מי? התרגשתי מעצם הפנייה שלהם. אני נוסעת באיילון, ואני צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שזו אני. לא, זה קטע מטורף העניין הזה, נותן יופי של בוסט לאגו. ואני לא מצטנעת או משהו. זה באמת מפתיע אותי.

"כן, אני אוהבת להיות דוגמנית, אהבתי להיות דוגמנית, אני מרגישה נפלא על הסט, כל האקשן שם עושה לי מצב רוח נהדר. וזה כיף לקבל טלפון מהבן שלי שמסתובב בקניון ואומר לי: 'אמא, מה זה? את בכל מקום!' רק שאחר כך הוא יחזור הביתה ויצטרך לקבל ממני את כל מה שאמא צריכה להעניק לבן שלה, לילדים שלה. זה לא שיש לי הנחות בגלל ש'אני בכל מקום', אני גם לא מעוניינת בהן. זה משמח שנשים ניגשות אלי להחמיא לי, ושהטכנאי של הכבלים אומר לי, 'תמונות יפות יש לך'".

"אני אוהבת להיות דוגמנית ומרגישה נפלא על הסט. האקשן עושה לי מצב רוח נהדר". צילום: רונן אקרמן

גם אחרי 22 שנים מיכאלה ברקו נותרה אמזונה בלונדינית פמיליארית ונעימה, וארוחת הערב שהיא מגישה לשתינו כוללת ביצים קשות, גבינת קוטג' וירקות חתוכים, בדיוק כמו אז, איך לא התקדמנו עם העניין הזה לשום מקום. המשקל, המשקל, מה יהיה עם המאבק התמידי איתו, ודי כבר עם התירוץ ששתינו כל כך אוהבות לנפנף בו, "ארבע לידות".

היא כבר לא מעשנת בשרשרת, לא מזמן היתה אצל מישהו שמטפל באנרגיות והפסיקה לעשן למשך חודש תמים, צלחה את חופשת הפסח בלי אף סיגריה וכבר היתה בטוחה שהנה היא עושה את זה. דווקא בימים האחרונים היא מפשלת. מתביישת מהגדולים שלה, הם כל כך לא אוהבים שהיא מעשנת, אז היא גונבת סיגריה פה, סיגריה שם. ההתמכרות הזאת שלה היא אחת ההתמודדויות הקשות שלה בחיים.

הצחוק המתגלגל שלה נותר עדיין מידבק, אי אפשר שלא לצחוק אחריה ואיתה, וגם האמונה בכוחם המאגי של חוטים אדומים, חמסות ושומבצל לא התערערה עם השנים. מבחינתה, שיהיו שם, וכמה שיותר, בטוח שלא יזיקו. קירות הבית מעוטרים בציורים של אמנים שמישהו מבין עניין ובעל ממון ליקט ורכש. "זה רון", היא מפרגנת לבעלה, איש העסקים רון צוקרמן (57), "הוא כזה מוכשר, ויש לו טעם מצוין באמנות".

אבל דווקא קיר קטן במטבח, שעמוס בחמסות מכל הגדלים והסוגים, ברכות הבית למיניהן, תמונות של ראשי שום והמון טורקיז נגד עין הרע, מספר את סיפורה של בעלת הבית. "אני הכי עמך. מי שמכיר אותי היטב יוכל להעיד על זה. אני מתחברת לכנות, לפשטות, לדברים האמיתיים של החיים, שלא קשורים לכסף או לקריירה או למה שעשית בחיים. הם קשורים למי שאתה. האם אתה בן אדם טוב? האם אתה מכבד את הזולת? וכן, רון יודע שלא משנה איפה נגור - בכפר שמריהו, בפאריס, בלוס אנג'לס או בצהלה, ולא משנה כמה מפואר יהיה הבית שלנו - לי תמיד יהיה קיר אחד עם אוסף החמסות הגדול שלי ואוסף ברכות הבית. היו לי הרבה יותר חמסות, אבל במעברים בין הבתים נשברו לי כמה".

תעבירי את זה הלאה

כבר שנתיים וחצי מיכאלה ברקו מתגוררת בישראל, אחרי שחזרה עם המשפחה משהות בת שלוש שנים בלוס אנג'לס, שם עבד רון. רק בשנה האחרונה היא מרגישה שסוף סוף היא יכולה להרשות לעצמה להיות יותר נינוחה. להרגיע.

הרוגע הזה, שנחת על האמא הטוטאלית (דניאל בן 16, בן בן 14, טליה בת 11 ואיתי בן 10), קשור בלימודי האימון ההוליסטי שסיימה לאחרונה, ושהיא נמצאת כרגע בשלב הפרקטיקה שלו. יש לה כמה "מתאמנים" משלה והיא עובדת איתם קשה מאוד כדי להאיר אצלם את נקודות החוזק שלהם, להזכיר להם שהם יכולים. היא יודעת שהקואוצ'ינג כבר הפך לטרנד שחוק, שיש יותר מדי אנשים שעוסקים בו ושיש כאלה שמקטרגים עליו, אבל היא מאוד מתחברת לעניין, "זה מתיישב לי בול לחיבור הגדול שהיה לי מאז ומתמיד לאנשים.

"חזרנו אחרי שלוש שנים בלוס אנג'לס, ואחרי געגועים מאוד גדולים לישראל, שלנו ושל הילדים. כמה שלא ניסינו לחגוג שם את יום העצמאות, אפילו הבשר על הברביקיו הרגיש אחרת. לחזור לפה אחרי שלוש שנים זה די להתחיל מהתחלה, ובחוויה שלי, היתה חזרה לא פשוטה. זה לא שאת באה לחופשה וכל החברים עומדים לכבודך דום, וכל מה שמעניין אותם זה רק שתבלו ושתחוו את ישראל. זה אחרת. אלה החיים האמיתיים. את פה כדי להישאר, ועכשיו צריך להתרגל לכל מההתחלה.

"ימים שלמים לא יצאתי מהטרנינג, כי רק ככה היה לי נוח לרוץ מסידור לסידור. אנשים היו בטוחים שאני כל היום עושה ספורט, אבל אני כל היום הייתי בסידורים: לסדר את הבית, לסדר את הילדים בבתי ספר, בחוגים, ובדרך למות מדאגה, כי השעה 1 בלילה והגדול עדיין לא חזר מהמסיבה, ואז להיזכר שבעצם ככה זה פה בארץ, בני נוער מבלים עד השעות הקטנות של הלילה, הולכים לבד לפה, לשם. בלוס אנג'לס הם לא יכולים להסתובב בקניון בחבורות של יותר מחמישה ילדים, זה על פי חוק. אין דבר כזה התגודדויות של יותר מחמישה, אחרת שוטר בא ומפריד, וב־11 בלילה - נגמר, חייבים לחזור הביתה, כי ככה".

תוך כדי ההיקלטות החדשה בארץ היא הקימה אתר משלה, "מיכאלה מעבירה הלאה", שבו היא ממליצה על דברים שווים שנשים ואימהות זקוקות להם. "תמיד הייתי זו שמייעצת לחברות: תעשי ככה, תלכי לַהוא, והחלטתי להתעדכן ולהקים אתר כיפי כזה לעצות ולטיפים. ובכל זאת, הרגשתי שסוג של עצבות משתלט עלי. לא דיכאון של ממש, אבל חוסר שביעות רצון, שלא היה לי נוח איתו. הרגשתי שאני חייבת למלא את עצמי, צריכה לעשות משהו בשבילי, לנשמה שלי.

"החלטתי להתמודד סוף סוף עם המלחמה האינסופית שלי במשקל וללמוד תזונה. במקרה, ואולי לא במקרה, נחשפתי לתכנים של לימודי האימון ההוליסטי, והחלטתי שזה זה. יש לי תואר שני בדרמה־תרפיה, אבל האימון ההוליסטי נתן לי שפה חדשה וחשיבה אחרת, זאת מתנה מאוד משמעותית לחיים שלי".

ביקורת עצמית חסמה אותי

הטלפון שלה מתריע על הודעות חדשות ולייקים כמעט כל דקה, אפילו ש־22:30 בלילה. לייקים מעמוד הפייסבוק שלה ולייקים מדף האינסטגרם, שדרכו חזרה להיות בקשר עם צלמים וסטייליסטים מעברה. על כל תמונה שהיא מעלה היא מקבלת הרבה תגובות ומקפידה לענות לכל אחת מהן, לא מפספסת אף תגובה, שולטת באייקונים שמציעה מקלדת האימוג'י הצבעונית.

הבנים שלה כבר טרחו להעיר לה שהיא לא אמורה לענות לכל מי שאומר לה שהיא מהממת, היא אמורה להיות קולית, אבל "מה זאת אומרת לא להתייחס לאנשים שמגיבים ומחמיאים? זה לא יפה. אני חייבת להודות להם ואני רוצה להודות להם, וגם לחזור לכל מי שמתקשר. אם אני לא חוזרת לחברה שחיפשה אותי, היא מתקשרת בדאגה לשאול אם הכל בסדר איתי, כי היא יודעת שאצלי אין דבר כזה".

מגיעות כמה הודעות ווטסאפ מקבוצה יקרה לה במיוחד, "ו' 2 צהלה", ומיכאלה מתפוצצת מצחוק, מספרת לי על המורה מזי פרידמן, המחנכת שלה בכיתות ד'-ו' בבית הספר צהלה. בפייסבוק קיבצה המורה במסירות את כל 40 תלמידיה וערכה מפגש מחזור מרגש במיוחד, ומאז הם מקפידים להיות בקשר ולהיפגש.

ברקו. "אני רוצה הרבה, ואני מתרגשת מזה שיש עוד הרבה לפניי". צילום: רונן אקרמן

"נו, אני שואלת אותך, נראה לך שבארה"ב זה יכול לקרות? רק פה החבר'ה מכיתה ד' יכולים לעשות מפגש מחזור ולהתרפק על מה שהיה לפני 36 שנה. המפגש עם בני הכיתה שלי מהיסודי תמיד מרגיש לי כמו לחזור הביתה, לאמת שלך, בלי מסיכות ובלי מחיצות, אנחנו הרי מכירים מכיתה ד'. זה כל כך מסקרן ומרגש לראות אילו אנשים הפכנו להיות".

ודווקא השנה, יותר מכל השנים שבמהלכן הרתה וילדה והרתה וילדה וטסה לחו"ל וחזרה מחו"ל, היא מרגישה התפתחות משמעותית. כברת דרך שעשתה עם עצמה. "אני לא אותה מיכאלה שהייתי לפני כמה שנים. למדתי מה מתאים לי, מהם הרצונות שלי, למדתי להגיד גם לא, ואני מגלה להפתעתי שלא קורה כלום גם אם אני אומרת לא, ובמקרים מסוימים זה אפילו פועל לטובתי ולטובת כולם.

"הייתי כל כך ביקורתית כלפי עצמי, אבל הביקורת הזאת לא הניעה אותי, היא רק חסמה אותי וכיבתה אותי, הפכה אותי לבן אדם נרגן. היום אני הרבה יותר מדייקת, והפסקתי להלקות ולהאשים את עצמי, הבנתי שזה לא יוביל אותי לשום מקום טוב.

"אני כל הזמן מנסה לחנך את הילדים שלי להכלה ולקבלה עצמית, והדוגמה האישית שלי לעניין לקתה בחסר. אז אני מדייקת עם עצמי מה אני באמת רוצה לעשות, מה חשוב לי לעשות, ואני בעיקר מקבלת את עצמי, על החוזקות ועל החולשות, וזה מעצים ומאיר ומשמח, וזה מה שאני עושה עם המאומנים שלי, משתדלת לעזור להם לדייק את החיים שלהם".

חופרת ומשלמת, בכיף

יש לה חולשות, למיכאלה, ואין לה שום בעיה לדבר עליהן, פשוט כי היא מדברת כל הזמן. זה הדבר שהיא הכי אוהבת לעשות, והיא מודה בו בכנות כובשת ומתגלגלת מצחוק. רק תנו לה לדבר. לדבר בטלפון, לדבר עם חברה על קפה, לדבר מול פסיכולוג, לדבר. הילדים שלה אומרים שהיא "חופרת", הבעל שלה תמיד באמצע משהו כשהיא מתקשרת. והיא מספיק רגישה כדי להבין שאין לו כוח עכשיו לחפירות שלה. לא עכשיו.

"הגעתי למצב שלא נעים לי מעצמי בגלל חשבונות הטלפון שאני עושה. החברים שלי צוחקים עלי שאני צריכה לקבל פסלון זהב בצורת טלפון לאות הצטיינות על מספר השעות שאני מדברת".

עם מי את מדברת כל היום?

"עם מי שרק מוכן לשמוע. היום, עם היכולת שלי להסתכל על עצמי מבחוץ, וגם עם תהליך הקבלה העצמית, אני מבינה שהיו חברות שניפנפו אותי. גם בגלל שאני פטפטנית, וגם בגלל שאני ישירה מדי. גדלתי כבת יחידה, אז את כל החברות שלי אני מייד מספחת להיות אחיותיי, וזה חונק ומעיק.

"אני יודעת שאני מעיקה לפעמים. בגלל זה אני אוהבת ללכת למטפלים ולפסיכולוגים, כי שם אני משלמת ויכולה לדבר כמה שאני רוצה, לא לסתום את הפה, לשפוך ככה הכל בלי פילטרים, להגיד תודה וללכת הביתה. לא תמיד אני נותנת למי שמקשיב לי להכניס מילה, אבל אין ספק שיש משהו מאוד משחרר בלדבר. לפחות עבורי".

היא יודעת שהיא מצחיקה, ואל שטף דיבורה נוסף פן תיאטרלי, שחידדה כשעשתה תואר שני בדרמה־תרפיה. כשהיא מדברת, כל הגוף שלה והפנים מדברים איתה, מתאימים עצמם לתוכן, יוצרים סוג של מיני־סטנדאפ. ובאמת, הלהט הוא זה שמגדיר אותה. השיער הלוהט שלה, השפתיים הלוהטות, האופן שבו היא צוחקת. גם האופן שבו היא מתעצבנת, תשאלו את הקרובים.

עכשיו היא מגבשת את כל מה שעושה לה טוב על הלב - אנשים, דיבור ואימון הוליסטי - להרצאות וסדנאות מול נשים, אומרת להן שהן יכולות להמציא את עצמן מחדש בכל גיל, והן מתמסרות אליה, אוהבות את הפתיחות הבלתי אמצעית, מקשיבות לניסיון חייה, מתייעצות וחולקות.

"אני אוהבת לעמוד מול קהל. מבחינתי הייתי עומדת ושרה, אבל אני זייפנית צמרת".

אז, לפני 22 שנה, כשהיינו הרבה יותר רזות, אמרת לי שכשתגדלי, תרצי להיות אמא.

"נכון, ועשיתי את זה. האימהוּת תופסת חלק מאוד משמעותי מחיי. זה היה החלום הכי גדול שלי, אני מצטערת שאין לי עוד עשרים ילדים. ב־24 שעות שיש לי - קודם כל הם. אני חיה, נושמת, מתנהלת, ישנה - או בעצם, לא ישנה - לפי מה שקורה איתם. אני לא יודעת אם זה כזה חכם מצידי, אבל זאת אני. והילדים שלי יודעים שגם אמא טועה, והם משמשים לי מורים מצוינים לכל דבר ועניין. הרבה פעמים הם יודעים הרבה יותר ממני, אני פשוט יותר מנוסה מהם, זה הכל.

"עכשיו, כשהם גדלו, אני יכולה להתפנות ולחשוב מה אני רוצה לעשות עכשיו, כשאני עוד יותר גדולה", היא אומרת תוך כדי בדיקת מספר הלייקים על התמונה שהעלתה מאימון הבוקר, שאליו יצאה ברבע לשש וממנו חזרה בשבע. "אפילו את הספורט, שכל כך תיעבתי בעבר, למדתי לאהוב במסגרת השינוי שעשיתי".

אז מה את רוצה לעשות?

"אני רוצה הרבה, ואני מתרגשת מזה שיש עוד הרבה לפניי. אני רוצה שהאתר שלי ישרת עוד ועוד נשים וישפר את חייהן. אני רוצה לצאת למסעות מאתגרים עם המאומנים שלי, וזה ברור לי שברגע שהתנאים יבשילו, אני גם אקים עמותה שתוכל להעניק לאנשים הזדמנות להגשים את עצמם, גם אם הם נולדו למציאות שלא מאפשרת להם לפרוץ את הגבולות ולהתקדם.

"התנדבתי במהלך שנה תמימה בבית ספר שקלט נוער שוליים, והם כבשו אותי. גם להם מגיע להגשים חלומות, לא רק לילדי השכנים שלי. ולכן זה ברור לי שזה יקרה, העמותה הזאת, אני לא יודעת עוד איך ואיפה. ועד אז, אני משתדלת לדאוג פחות. כי לדאוג זה למלא את הזמן בשטויות". 

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו