בשבוע שעבר זעם שמואל וילנברג על ההולנדים. לתדהמתו, הוא גילה שעל עטיפת התרגום ההולנדי לאוטוביוגרפיה המרתקת שלו, "מרד בטרבלינקה", הוצמדה - אוי לבורות! - תמונת אסירים מאושוויץ דווקא. ככה זה כשהזיכרון ההיסטורי מתרחק ומתעמעם: השואה הופכת לעיסה, וכבר מתמעטים העדים שיודעים להסביר מי לבש מה ואיפה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
וילנברג לא נשאר אדיש לטעות. "זאת שערורייה, הצעירים הרי לומדים מזה. צילום כזה מסלף את ההיסטוריה. בטרבלינקה לא היו מדי פסים לאסירים". אלא שמההוצאה ההולנדית התעקשו שאף אחד לא יבחין בפרט השולי, ושהפסים יותר מושכי עין ויותר "מסחריים". "אני עדיין נאבק שיתקנו. אסור שייגמר לי הכוח", הוא אומר בשקט.
בגיל 91 וילנברג מבין היטב שהכוח לא יישאר איתו לנצח. בשנתיים האחרונות, מאז מותו של עוד ניצול מהשורדים את טרבלינקה, הוא נושא על כתפיו תואר כבד ומחייב מאוד: הוא הניצול החי האחרון שנותר ממרד הגבורה היהודי במחנה ההשמדה טרבלינקה שבמזרח פולין - אותו "בית חרושת למוות", שב־13 חודשי פעילותו (מיולי 1942 עד אוגוסט 1943) נרצחו בו בגז וביריות לא פחות מ־850 אלף יהודים.
וכאילו לא די באיומים המנשבים על דיוק ההנצחה, בא הגוף המזדקן ונתן תזכורת משלו: בחול המועד אושפז וילנברג בבית חולים, אחרי שחווה תשישות. הגבר הנחוש, שבסיפור חייו שזורה התופת הנוראה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, שכב במיטת חוליו וחיכה לרגע שבו יורשה לשוב הביתה. כשהשתחרר סוף סוף, ארז את מזוודותיו וטס עם אשתו עדה לפגישה עם נשיא פולין, ברוניסלב קומורובסקי, שהעניק לו מדליית כבוד מיוחדת. בהמשך כיבד בנוכחותו את הקרנת הבכורה הפולנית של סרט תיעודי חדש על חייו, השמיני במספר, ושוב סיפר את סיפורו מול קהל מחריש ומשתאה.
האנדרטה בטרבלינקה. שמואל: "אני מספר לכמה שיותר צעירים" // צילום: יוסי זליגר
עולם שלם בין חפצי האסירים
וילנברג נולד ב־1923 בעיר צ'נסטוחוב שבפולין לאב צייר ולאם אחות במקצועה, שנולדה ברוסיה כנוצרייה אדוקה והתגיירה. עם פרוץ המלחמה, כשהוא בן 16 וחצי, התנדב לצבא הפולני ונפצע בקרבות מרסיס בגבו ("הייתי כולי מוגלה"). זאת היתה פגישתו הראשונה מני רבות עם מלאך המוות: בהמשך ינהלו השניים משחק שחמט עתיר תהפוכות, ובכל פעם יזכה וילנברג להכריז ניצחון.
ב־1939, אחרי השתלטות הגרמנים על אזור צ'נסטוחוב, נקלע וילנברג לסידרה של בריחות נועזות, נדודים מפרכים וחילופי זהויות מסוכנים ("הסתובבתי עם תעודות מזויפות שקיבלתי מהכנסייה"). את הקשר עם בני משפחתו - אביו פרץ, אמו מניאפה ושתי אחיותיו איטה ותמרה - שהתפזרו לכל עבר בנסיבות המלחמה, איבד בשלב מוקדם. באוקטובר 1942, כשהתגורר בגטו אופטוב קילצקי, נשלח עם כ־6,500 יהודי העיירה למסע הרכבת הנוראי מזרחה - לטרבלינקה.
כבר בשערי המחנה אירע לו נס גדול: אחד האסירים שהועסקו במיון חפצי הקורבנות היה חבר ילדות שלו, אלפרד בהם: "אלפרד ניגש למסור לי חוט לקשור בו את הנעליים ולחש לי באוזן: 'תגיד שאתה MAURER, בנאי'. המשפט הזה הציל את חיי. אכן הצהרתי שאני בנאי - ולקחו אותי מייד הצידה. את כל השאר שלחו לתאי הגזים, איש לא שרד".
תחילה הצטרף לחוליית אסירים שטיפלה בחפצי היהודים אחרי שעברו סלקציה: גברים לצריף הגזים ימינה, נשים לצריף שמאלה, והזקנים, הילדים, החולים והנכים - לצריף שעליו השלט "לאזארט" ("בית חולים שדה"), שם חיכתה להם ירייה בעורף מול בור פתוח: "היה נורא לראות את ערימות הבגדים והחפצים, כל אחד מייצג עולם אישי מלא. מסביבנו השגיחו כל הזמן קציני אס.אס ושומרים אוקראינים".
שמואל, כשבועיים אחרי שברח // צילום: מתוך האוטוביוגרפיה
באחד מימי עבודתו במתחם הבגדים נתקל בחיזיון נורא, שמעלה דמעות כאב בעיניו גם 70 שנה אחרי. בין הערימות המסודרות ראה לפתע מעיל שלשרווליו נתפרה תוספת בצבע ירוק עז. הוא קפא במקומו: זה היה מעיל שתפרה אמו לאחותו הקטנה, תמרה, שהיתה אז בת 6. "למעיל חוברה בחוט חצאית של אחותי הבכורה, איטה, בת 24. מייד הבנתי ששתיהן הגיעו לטרבלינקה. הבגדים שלהן נשארו צמודים, כאילו שמרו על חיבוק אחיות אחרון. אני זוכר שבאותו ערב בכיתי".
כעבור חודש, שבמהלכו נדרש גם להשליך מסמכים של הנספים למדורת הגופות, כחומר בעירה, נשלח לעבודת כפייה חדשה: בניית גדרות העץ למחנה. בבוקר היה כורת עם אסירים נוספים עצי אורן ביערות הסמוכים, ואחר כך מצמיד אותם לגדרות, "צפוף צפוף, שאיש לא יציץ ולא יחשוב להימלט". באחד הימים התיישב לנוח לרגע עם חבריו על בול עץ, והעונש לא איחר לבוא. הקבוצה אולצה לרוץ שעות במעגלים, כשאנשי אס.אס מכים מסביב ללא רחם, פוקדים ליפול ולקום במהירות. אלה שגופם לא עמד במעמסה נשלחו מייד ל"לאזארט". וילנברג שרד: "קיבלתי 25 מכות, אבל הייתי חסון כי אכלתי מהאוכל שהקורבנות הביאו איתם, וגם הייתי לבוש היטב יחסית, מאותה סיבה".
אחרי ששלושה מדיירי הצריף שלו ניסו להימלט, הורו הגרמנים, כנקמה, לכל אסירי הבלוק לעמוד בשורות ארוכות בחצר: "חיכינו שיביאו מכונת ירייה ויהרגו את כולנו, אבל בסוף הם 'הסתפקו' ברצח של 20 חולים ותשושים. אני זוכר שהלב שלי דפק מרוב אימה. איש לא נשאר גיבור ברגעים כאלה".
לתוכנית המרד הסודית, שהיתה גלויה רק למעטים במחנה, וילנברג לא היה שותף. רק ביום ההתקוממות נודע לו שחברו הטוב אלפרד היה מהפעילים המרכזיים מתחת לאפם של הנאצים. לפני שעת השי"ן אירעה תקרית מסוכנת שהיתה עלולה לעלות בחיי כל המעורבים בהתארגנות המחתרתית: אחד המתכננים, עיתונאי יהודי שהגיע מלבוב, חלה בטיפוס, וכשקדח מחום וסבל מהזיות - פלט וידוי באוזני קצין גרמני.
"העיתונאי דידה בזיגזג לכיוון שער המחנה, ובדיוק אז עבר שם קצין אס.אס בשם מיטה, שהיה ידוע בכינוי 'מלאך המוות'. מיטה שאל אותו בלגלוג: 'אתה חולה?' והורה לו להתפשט בדרך למותו. בתגובה היהודי נשכב ונצמד לרגליו - מעשה טירוף מוחלט - והתחנן: 'תן לי לחיות, יש קונספירציה, אני אגלה לך הכל'. למרבה המזל, הקצין היה משוכנע שהוא השתגע - והורה לשומר אוקראיני לירות בו. כך הבנתי בעצמי שיש התארגנות סודית".
המתת חסד בלב המחנה
ביום המרד עצמו, 2 באוגוסט 1943, שהיה חם במיוחד, השתכשכו רבים משומרי המחנה בנהר בוק הסמוך. אנשי המחתרת ניצלו את שעת הכושר: אלפרד מסר לידי וילנברג רובה קרבין שנגנב ממחסן הנשק, אחרי שאסירים בעלי גישה למבנה הערימו על המפקדים ושיכפלו מפתח למנעול הברזל. מייד עם פרוץ ההתקוממות דאגו האסירים להעלות באש את צריפי העץ במחנה - תחת מטר יריות קטלני ממגדלי השמירה ומאקדחי הקצינים הנאצים.
"נוצר בלאגן גדול. הכל מסביב בער, והכדורים שרקו לנו באוזניים. בכל רגע מישהו אחר נפל, ודילגתי מעל הגוויות. ידעתי איך להשתמש ברובה מימי ההתנדבות שלי בצבא, ואני זוכר שפגעתי באחד השומרים. לא יודע אם הוא מת. בינתיים כולם ברחו לכיוון הגדרות, כשרבים נפגעים מקליעים ונופלים. בשלב זה ראיתי את חברי אלפרד, ששכב הרוג עם פצע בראש. לצערי, הוא לא זכה לברוח".
מאותם רגעים רודף את וילנברג עוד זיכרון נורא: בקשתו האחרונה של אסיר, שנפצע קשה בשעת ההימלטות, לסיים את חייו בירייה בראשו: "ראיתי בזה המתת חסד כי הוא התייסר מכאבים. הוא הביט במבט אחרון לעבר המחנה שבו נספתה כל משפחתו - ואני לחצתי על ההדק".
במערבולת האש והיריות נפצע וילנברג ברגלו: "עברתי את גדרות העץ ורצתי לכיוון מכשולי מתכת גדולים שהנאצים פיזרו מסביב. פתאום הרגשתי חבטה, והמגף שלי התמלא בדם. הייתי בטוח שנפגעתי מקליע, אבל אחרי המלחמה התברר שזה היה רסיס מתכת מאחד המכשולים הפיזיים. הרסיס תקוע ברגלי עד היום".
מעולם לא ביקשת שישלפו אותו?
"לא, רציתי שיישאר. הוא לא הפריע לי בתפקוד. אפשר לומר שעד היום אני נושא בתוכי חלקיק מטרבלינקה. מילולית".
אחרי שיצא מטווח האש רץ עם כ־200 ניצולים נוספים (מהם שרדו עד סוף המלחמה 68) לעבר כפר סמוך, ושם שוב התגייסה לטובתו אלת המזל. בעוד שאר הנמלטים רצו בשתי קבוצות - זו לימין וזו לשמאל - וילנברג בחר להמשיך ישר לבדו. פעולה זו שמרה על חייו. "הנאצים רדפו אחרינו ושאלו את המקומיים לאן היהודים ברחו. כולם שלחו אותם בכיוון הקבוצות, ואיש לא שם לב אלי. אף אחד לא חיפש אותי. אני זוכר שרצתי פצוע עשרה קילומטרים, וכשהגעתי לאזור מרוחק הסתכלתי אחורה וצעקתי בכל כוחי: 'שרפנו את הגיהינום!'"
במשך ימים חצה יערות, התחמק ממלשינים ונעזר בעוברי אורח. לאחר תלאות רבות, הצליח לעלות על עקבות אביו ואמו, ששרדו אחרי שהתחזו לפולנים נוצרים. "אני זוכר את הפגישה המרגשת עם אבא, ואיך אחר כך פתחתי את הדלת לאמא. לא סיפרתי להם מה שידעתי על אחיותיי", הוא מספר ועיניו דומעות שוב.
בוורשה הנפיק לעצמו תעודות מזויפות, עבורן שילם בשטר של מאה דולר שקיבל במחנה מ - ניחשתם נכון - אלפרד בהם: "הכסף נמצא בין חפצי הקורבנות, ואלפרד דחף לי אותו ליד. גם בזה הוא הציל אותי". באוגוסט 1944 הצטרף וילנברג לפולנים שלחמו בנאצים במסגרת המרד הגדול בוורשה (שהתקיים שנה אחרי מרד הגטו היהודי המפורסם).
"אמשיך - עד שיגידו לי די"
ב־1950 עלה לישראל, ובמשך ארבעה עשורים עבד כממונה הארצי למדידות במשרד השיכון. הוא נשוי כבר 65 שנה לעדה, ניצולת שואה ילידת ורשה, ועימה הביא לעולם בת יחידה, אורית וילנברג־גלעדי, אדריכלית שתיכננה ברבות השנים את מבנה שגרירות ישראל בברלין (שנחנך ב־2001). כיום מתגוררים בני הזוג בבניין מטופח בלב תל אביב, סבים גאים לשלושה נכדים.
עם יציאתו לגמלאות התפנה וילנברג לממש תחביב נושן, פיסול וציור, "על פי הגנים שירשתי מאבא". בימים אלה מוצגים 15 פסלי ברונזה שלו במוזיאון בית לוחמי הגטאות, אחרי שהוצגו גם בגרמניה ובפולין. בתערוכה, "העד האחרון מטרבלינקה", מתועדים אימי המחנה: הירידה מהקרון, הפקודה לחלוץ נעליים, נערה גלוחת ראש בדרך לתא הגזים, אסיר בבגדי חזן שהופקד על ניקיון השירותים ועוד. באחד הפסלים מונצחת דמותו של החבר הטוב אלפרד, שרוע על עגלת מתים. "אני חושב עליו הרבה", מתוודה וילנברג בעצב, "לפעמים אני, שהייתי בתוך כל הזוועה, לא מאמין שהדברים קרו - אז מה יגידו בני הדור הצעיר?"
אחד מפסליו של שמואל. תיעוד אמנותי של האימה // צילום: באדיבות מוזיאון לוחמי הגטאות
כל חבריך ששרדו את המרד הלכו ברבות השנים לעולמם. נשארת למעשה האחרון לספר.
"אני מלווה ללא הפסקה קבוצות נוער שנוסעות לפולין, ומספר לכמה שיותר צעירים את סיפורי - כל עוד אני יכול. חשוב לי שיידעו מה עלול לקרות לעם בלי מולדת. אני חולם שבטרבלינקה יוקם מרכז הדרכה לבני נוער. אני אמנם לא אזכה לראות אותו נפתח, אבל עדה ואני מימנו מכיסנו את אבן הפינה להקמתו, שהוצבה באנדרטה שם בשנה שעברה, במלאות 70 שנה לפרוץ המרד. אני גם מי שצייר את טרבלינקה כפי שנראה לפני שנשרף, את התרשימים מסרתי לארכיון יד ושם".
מה דעתך על היחס לניצולי השואה שחיים בישראל?
"אני ואשתי מסודרים מבחינה כלכלית, תודה לאל, אז בנו זה לא פגע, אבל אני כואב מאוד את ההשפלות שעוברים הניצולים בארץ. אחרי כל מה שהם סבלו, לא מגיע להם יחס כזה מהמדינה".
בסיום הראיון אני שואל את וילנברג אם הוא לא חושש לטוס לפולין, יממה אחת אחרי שהשתחרר מבית החולים. בתגובה הוא מזדקף על מקלו ופוסק בנחישות: "אני לא מפחד מכלום. תמיד פעלתי בדרכים משוגעות, וזה מה שהשאיר אותי עד היום בחיים. ככה אמשיך - עד שיגידו לי די".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו