השואה בבריסל היתה אולי נוחה יותר, אבל המוות המתין לנער הזה. את היומן שלו כתב בעברית, וחלומו היה לעלות לישראל ולהיות מנהיג במדינת היהודים. כושר הביטוי שלו ונחישותו מעידים על כך שיכול היה לממש את חלומו, אלמלא נקטעו חייו בגיל 18.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בני משפחתו היו דתיים מאוד, חסידי גור, אמידים, שהתגוררו בהולנד: האב - איש עסקים, האם - עקרת בית, ושבעה ילדים. ב־1942, כאשר נראה היה שהשמדת יהודי הולנד קרובה, הם נמלטו לבלגיה וחיו בבריסל שנתיים, ללא סממנים יהודיים חיצוניים, מסתובבים ברחוב, הולכים לבתי קפה, נפגשים עם מכרים וחוגגים את חגי ישראל בביתם.
משה זאב בן אליעזר נח פלינקר נולד ב־9 באוקטובר 1926. נער כישרוני שדיבר הולנדית, עברית, יידיש, צרפתית, אנגלית, גרמנית, לטינית ויוונית, ולמד ערבית. האפשרות לחיות חיים כמעט נורמליים, בזמן שיהודי אירופה הובלו להשמדה, הטריפה את דעתו. כך, למשל, הוא כותב ביומנו ב־14 בדצמבר 1942 כי על בית הראינוע היה רשום "על פי פקודת הגרמנים, אסורה ליהודים הכניסה", אבל לפי התעודה אין הוא יהודי, והוא הלך עם אחותו לצפות בסרט התעמולה הנאצי, "היהודי זיס". לאחר הצפייה הוא זועק ביומנו: "אלוקי נקמות הופיע נא. נקום נקמת עבדיך וכבודך, וכבוד עמך שנטמא על ידי הגויים המכוערים והמגעילים ההם!"
בינואר 1943 הוא כותב: "אני רואה עצמי, בעיניי, כבוגד שברח מעמו בעת צרתו. ועוד יותר מזה - לפעמים נראה לי שרק אלה היהודים שסבלו, שנשאו את עול הגלות הכבדה והמרה, רק אלה יזכו בישועה, בגאולת עמנו. אבל אלה שנשארו כאן, שנחבאו, אלה יאבדו כמו היהודים האלה שאבדו בחושך במצרים... למרות כל הטוב שיש לנו ולי, איני מוצא בליבי כלל וכלל סיפוק לנפשי. בכל רגע ורגע אומר אני לעצמי: אתה כאן, ואחיך בצרה גדולה".
ההתלבטות הדתית שלו עוברת כחוט השני בכל תקופת כתיבתו בת השנתיים. כך, למשל, הוא כותב בנובמבר 1942: "בטוח אני שעל ידי הצרות שיבואו עוד, אף יהודי אחד לא יחזור בתשובה. להפך! יש לחשוב שבראותם הצרות הגדולות, יחשבו כי אין אלוקים בארץ, אחרת לא היה יכול לעשות זה לעמו, אשר בו בחר. זה כבר שמעתי מהרבה אנשים. ובאמת, למה יכול הקב"ה להתכוון בכל זה שקורה אותנו בעת הנוראה הזאת?". וכמה חודשים אחר כך הוא כותב: "בהתפללי, נדמה לי כאילו מתפלל אני אל הקיר".
"נקמתנו תהיה הקמת ארצנו"
בהמשך הוא עובר להתמקד בארץ ישראל: "עלתה פתאום בי המחשבה לעלות ארצה ישראל, להסתפח אליהם, אל אחי החביבים". משה מגיע לציונות מתוך ניתוח שהוא עורך, אשר על פיו, לאחר המלחמה תהיה התבוללות יהודית גדולה בעולם, מלבד בארץ ישראל. הוא אף מתחיל ללמוד ערבית לקראת אפשרות העלייה ומסביר: "מובן מאליו שנצטרך לחיות בשלום עם אחינו בני ישמעאל, שהם גם כן מצאצאי אברהם... חושב אני שלו למדו, לכל הפחות, מנהיגי ישראל, את השפה הערבית, יכלו לדבר איתם".
כשהוא נתקף ייאוש הוא כותב על נקמה, אבל חשוב לו להבהיר למה כוונתו ברעיון זה, ואין המדובר בהשבת מלחמה: "...נקמתנו תהיה הקמת ארצנו, ויישובה על ידי עמנו, והשבת עמנו החביב לארץ נחלתו. זאת תהיה הנקמה היותר גדולה שיש בידנו לנקום".
ב־9 במארס 1944 נתפסו בני המשפחה בביתם וזהותם נחשפה באמצעות מלשין יהודי. זה היה בערב פסח. הגסטפו מצא את המשפחה בהכנות לסדר. היו שם מצות ויין, והאם הבוכייה אמרה שאינם יהודים...יחד עימה היו משה ושתיים מאחיותיו. איפשרו להם לאסוף כמה מצרכים, וגם מצות, והעבירו אותם לנקודת האיסוף במאלין. האב היה בדרכו הביתה, אך שכנה בכניסה התריעה בפניו שיברח. הוא הצליח למצוא את ארבעת הילדים שלא היו בבית והחביאם בבית יתומים. הילדים ניצלו. האב נעצר לאחר שבועות אחדים. הוא הובל לאושוויץ, ממש כמו רעייתו ושלושת הילדים. ההורים ומשה מצאו שם את מותם. שתי האחיות שרדו וחזרו לבריסל, שם מצאו את אחיהם.
בבית גילו את יומנו של משה. ממש כפי שנמצא יומנה של אנה פרנק. היומן נשלח לאחיו של משה, שחי בישראל, והוא העביר אותו לידיו של הסופר ש"י עגנון. עגנון העביר אותו ליד ושם, שהוציא אותו כספר לפני יותר מ־50 שנה. אני קיבלתי את הספר מידידי דוד סיטבון. אתה חושב לעצמך כמה אנשים כאלה החמצנו, וחוזר ומצטמרר.