נלחמים להמשיך לרוץ

בריצה למרחקים מגיע השלב שבו כמעט בלתי אפשרי לנשום. הריאות משוועות לכל לגימת אוויר והרץ משנן לו כמנטרה: "לשאוף מהאף, לנשוף מהפה". כשמביטים מטה, אל כפות הרגליים, רושמים צעד ועוד צעד ונראה כאילו אין לזה סוף. בשלב הזה מתחילות גם המחשבות לרוץ: "בשביל מה אני צריך את כל זה בעצם? לא עדיף לזרוק את נעלי הספורט הצידה, להתיישב על הספה ולפתוח איזו בירה קרה?" צעד רודף צעד והקילומטרים מתווספים. הייאוש מתגבר וסטייה קטנה ימינה מהמסלול - כלומר ממנו והלאה אל הבירה הקרה - נראית כמו אפשרות מבטיחה בהחלט.

"כשקשה אני סופר צעדים, אומר לעצמי שתכף נגמר המסלול וכמה קצת ממנו נשאר לי. החשוב זה שבשום פנים ואופן לא עוצרים באמצע", מציע דני ליאני, 55, המכונה ה"עיוור". והכינוי לא בכדי - ליאני, נשוי לסוניה ואב לארבעה, איבד את מאוד עיניו במלחמת לבנון הראשונה.

ליאני הוא מאותם אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לוותר, וכך גם חבריו לקבוצת הריצה המיוחדת. אותם חברים, כולם נכי צה"ל, החליטו לרוץ לא למרות הכל - אלא דווקא בגלל הכל.

הכל התחיל בגלל איחור

זה התחיל מירושלמי אחד נכה צה"ל, שבסך הכל ביקש לקיים חוג ריצה בבית הלוחם בעיר הבירה. לפני כשנה בתו של יורם דאר (53), המכונה "התימני", הגיעה למקום החמישי בריצת 10 ק"מ במרתון ירושלים. כשהתקשרה אליו בכעס על שהבריז מטקס קבלת הגביע הוא כבר היה באחת הירידות התלולות של צור הדסה בדרכו לירושלים.

"אמרתי לה: 'את יודעת מה, את הירידה שאני יורד עכשיו אעשה בריצה, וגם את העלייה'. היא צחקה, אבל אני לקחתי את זה ברצינות. התקשרתי לאיציק אבן רם, חבר המכונה 'המנטור', שרץ כבר אולטרה (100 ק"מ), והוא אמר לי: 'אם אתה רציני, בוא נאריך ב־2 ק"מ ונתחיל לרוץ'. חשבתי שהוא מטורף, אבל זרמתי איתו. אחרי כחודש התחלנו לרוץ יחד. בהתחלה עם כל צעד וצעד כמעט נפחתי את נשמתי, אבל לא ויתרתי".

דאר, שבכלל רצה להתמקד באימוני טריאתלון, החליט לפנות להנהלת בית הלוחם לפתוח חוג ריצה. הוא גייס את המאמן גונן הרפז ובמקביל החל ללמוד קורס מאמני ריצה - "היה לי חשוב ללמוד טוב את המקצוע", הוא אומר - ומאז התקבצו עוד חברים. כיום הם נפגשים ארבע פעמים בשבוע לריצה באולמות סגורים לצד ריצה בפארק המסילה וריצת טבע בשבת, בהר איתן, בוואדי סטף ובנחל שורק.

אחרי כארבעה חודשים אינטנסיביים של השקעה הם הגיעו לחצי מרתון (21 ק"מ) במסגרת מרתון ירושלים במארס האחרון. "התעקשנו על מרתון ירושלים, בגלל שהוא מאוד קשה", מסביר דאר, "גם יש לנו גאווה ואהבה גדולה לעיר שבה אנחנו גרים, כך שהיה חשוב לנו שכקבוצה המירוץ הראשון לא יתקיים בטבריה או בתל אביב, למשל".

עכשיו, אחרי שכבשו את מסלול מרתון ירושלים וחלקם את מרתון תל אביב, ורגע לפני שהם חוזרים על ההצלחה במירוץ השליחים "הארץ המובטחת קק"ל מים לי־ם" (ראו מסגרת), הם חולמים גבוה יותר. בשנה הבאה מתכוונת החבורה, שבה עיוורים הרצים עם מלוויהם, נכי גפיים ובעלי כוויות קשות, לייצג את בית הלוחם במרתון בחו"ל. בשביל החבורה הזאת, גם השמיים הם לא הגבול.

"ידעתי: אני חייב לחיות"

מול נוף פראי של פריחת האביב מתכנסת החבורה בשכונת יפה נוף בירושלים - 16 גברים למודי קרבות שסוף סוף מקבלים את הבירה הקרה שלהם. "מתכננים על האש, וכולם פה יודעים שעל האש זה התחום שלי", אומר בהרבה הומור עצמי שמעון נבון, המארח שמכונה בפי חבריו "השרוף".

שמעון נבון (מימין), איציק אבן רם ויורם דאר.

נבון הוא נכה צה"ל 100%, אחד הפצועים הקשים של האינתיפאדה הראשונה. פניו הושחתו כמעט כליל מכוויות בדרגה שלישית, וכוויות קשות בכל גופו. ידיו נקטעו מהפציעה. אבל חבריו לא מרחמים עליו לרגע: "שלא ירשים אותך. אני השרוף האסלי. נשרפתי כשנולדתי. שמעון שרוף רק מאז המלחמה", מכריז דאר "התימני".

"השרוף" (50) הוא יוצא סיירת גולני. כשהתגייס למילואים ביוני 1988, והוא בן 26, הוצב בחטיבת ירושלים כסמ"פ בגדוד 8. ביום האחרון למילואים, שעות ספורות לפני שהיה אמור לצאת הביתה, התברר שהמ"פ איחר להגיע והוא נאלץ להחליפו בסיור אחרון במשימת אבטחה של שיירה שיצאה מירושלים לחברון.

"זה היה בפאתי הכפר הפלשתיני בית עומאר, סמוך לגוש עציון. המ"פ שלי התעקש לבקר מ"פ בגיזרה המערבית, ולמרות שניסיתי לשכנע אותו שזה מסכן את כולנו הוא המשיך בשלו", מספר נבון, "הכפר היה עוין ובקשתי מכולם להיות דרוכים. לפתע זיהיתי שזורקים לעברנו שני בקבוקי תבערה. שניהם נחתו על הג'יפ שלנו. היינו שישה ואני ישבתי ליד נהג המ"פ. רגע לפני עוד שמעתי את עצמי צורח: 'בקבוק תבערה, לקפוץ מהג'יפ!'. ראיתי חיילים קופצים, ושנייה אחרי הרגשתי שכולי בוער. אינסטינקטיבית ניסיתי לפתוח את הדלת, אבל היא היתה חסומה. כולם התרכזו במ"פ, חשבו שאני איכשהו אסתדר לבד".

נבון ממשיך לשחזר: "אחרי כמה שניות ארוכות של מאבק שנראו לי כנצח הרגשתי שאין לי אוויר לנשימה. ראיתי את המוות מול העיניים. בשארית כוחותיי צרחתי: 'אני חייב לחיות!', ורק אז החבר'ה קלטו שאני מאחור בג'יפ. הם חילצו אותי, זרקו עלי שמיכות, ושפכו עלי מים. שמעתי את ההיסטריה מסביב, אבל נרגעתי מכך שלא איבדתי את הראייה. אחר כך הזעיקו את כל המשפחה שלי כדי לראות אותי ברגעים האחרונים שלי, אבל לי היו תוכניות אחרות, ומשם התחיל הקרב על חיי. אחרי שנה ושלושה חודשים של שיקום התחתנתי עם מירי חברתי, לא לפני שווידאתי שזה לא מרחמים".

כיום, אחרי יותר מ־80 ניתוחים פלסטיים שעבר בהרדמה מלאה ולאחר שקיבל החלטה ש"מה שבפנים הוא החשוב", למירי אהבת חייו ולו יש שלוש בנות.

בזה אחר זה מגיעים החברים לביתו של נבון, ונושא השיחה המרכזי, איך לא, הוא הריצה. דאר "התימני", יוזם הרעיון, מספר: "ברגע שאני רץ למרחקים ארוכים אני מרגיש שליו. זה כמו מדיטציה בשבילי".

דאר, שהיה מפקד פלוגה בגדוד 202 של הצנחנים, נפצע קשה בשנת 1984 בצידון, כאשר בעיצומה של תקיפה משולשת נזרק מטען לעבר פלוגתו. "שמענו פיצוץ עז במזח בצידון ויצאנו לחלץ פצועים מפלוגה אחרת. המשכתי לחלץ חיילים גם בפיצוץ השני, ובשלישי - כבר נאלצו לחלץ אותי. נפצעו 11 חיילים, ואני הייתי הפצוע הכי קשה. לידי נהרג הסמל שלי, גבי גקמן, שהגיע איתי לחילוץ. אחרי כל השנים האלה עדיין לא עובר יום בלי שאני רואה אותו מול עיניי, עף באוויר מהפיצוץ. שנינו עפנו יחד, רק שאני שרדתי את המלחמה הזו. אמא שלי אומרת שכשהתעוררתי בחדר טיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם כשכל הפנים שלי מרוטשות שאלתי: 'איפה גבי?' זו היתה תקופה קשה. לשמחתי, רותי שהיתה אז חברתי לא ויתרה ונשארה צמודה אלי".

כיום דאר מתגורר בצור הדסה עם אשתו רותי ושתי בנותיו. על הריצה הוא מדבר עם ברק בעיניים: "בכל בוקר כשאני רץ אני בהחלט מרגיש כמו יציאת המצרים הפרטית שלי".

אבל דאר לא יצא מעבדות לחירות לבדו. לצידו, כמעט מהרגע הראשון, רץ איציק אבן רם, "המנטור", שחקן חוץ בקבוצה שמהר מאוד הפך להיות אחד מהם. "אני גאה בחבר'ה האלה", הוא אומר .

השניים מכירים כבר כעשור, עוד מהתקופה שבה עבדו יחד במשרד החוץ בוושינגטון. דאר היה סמנכ"ל כספים ו"המנטור" עסק אז בהסברה. כשדאר קרא לו להתייצב למשימה, היה ברור לו שהוא מסכים. "גויסתי לא רק לעזור לחבר שלי, אלא גם ל'שרוף', שבגלל האצבעות הקטועות לא יכול לחטט באף ומבקש ממני באמצע ריצה לחטט בשבילו. נשמע לך הגיוני?", צוחק "המנטור". נבון "השרוף" לא נשאר חייב ומכריז: "יש גם יתרונות. באבן נייר ומספרים אני תמיד מנצח. הנה לך, אני היחיד שכל האצבעות שלו חסרות".

נכנס באיחור דוד בן גיגי (37), המכונה בפי החברים "משגיח הכשרות", על היותו חובש כיפה סרוגה. הוא היה מסתערב בבית לחם בשנת 2004 כשחטף כדור שהותיר אותו עם פציעה קשה. ליאני "העיוור" לא מוותר על הרגע לעקוץ את חברו: "הוא למשל נפצע קשה מפינה של מיטה בזמן שהגן על המולדת. שלא יעבדו עליך פה שכולם קרביים".

"אין נכות בריצה"

החבר'ה, כמו שאפשר להבין, כבר למדו עם השנים לצחוק על עצמם. כשדני ליאני "העיוור" מצטרף לעל האש החגיגי, מציק לו נבון "השרוף" באהבה חברית שרק גברים כמוהם יכולים לתת. הוא מלטף אותו ואומר: "אפילו בהטרדה מינית אי אפשר להאשים אותי. הכל ניתוחים, איך יגידו ששלחתי ידיים?"

ליאני נפצע במלחמת לבנון הראשונה מפגיעה ישירה של פגז ליד ביירות. "היינו בכפר סיל, לא רחוק מנמל התעופה של ביירות. היינו שלושה בתוך השוחה, ושניים נהרגו. בהתקפה הזו תשעה חברים נהרגו. המצחיק הוא שקירבת השוחה שלי לשוחת מפקד הפלוגה נטעה בי את האשליה ששום דבר רע לא יקרה לי, ופתאום נפל הפגז ביני לבין החבר שהיה לצידי. הוא ועוד חבר ספגו את רוב הרסיסים של הפגיעה. אני התעוורתי מהפגיעה, אבל חיי ניצלו".

החבורה במהלך מירוץ. "לא רק כל אחד למען עצמו, אלא גם אחד למען השני"

"אין נכות בריצה", ממשיך ליאני, "אני רץ יד ליד או עם גומי שמחובר ביני לבין רץ לצידי. באחת הפעמים שיורם "התימני" ואני רצנו את מרתון תל אביב הוא רץ לפניי ופילס לי את הדרך כשהוא צועק: 'נא לפנות, עיוור עיוור'. כולם צחקו על יורם". אבל "התימני" דווקא מוצא את זה מאתגר: "לי יש חלום לרוץ בעיניים עצומות עם דני. אני מת לדעת מה הוא מרגיש כשהוא רץ".

"אני רץ גם לבד, אבל זו לא חוכמה לרוץ לבד. החוויה הקבוצתית זה משהו אדיר. אני מרגיש שווה בין שווים", ממשיך "התימני", "מדובר בקבוצה שבה עצם הריצה היא הישג בפני עצמו. זה לא מובן מאליו. זה דורש הרבה כוחות נפשיים וגופניים. מעבר לתהליך השיקומי בזה, יש הרבה הגשמה אישית וקבוצתית בדרך".

חברי הקבוצה אינם אנשים שמוותרים לעצמם. כמו כל רץ למרחקים ארוכים, הם קמים בשעות הבוקר המוקדמות כמה פעמים בשבוע, תולשים את עצמם מהמיטה החמימה ויוצאים אל המסלול. "זו המחויבות לקבוצה שלך, ולזה אין ספק שאתה חייב התמדה, כוח רצון ונחישות. אבל יש הרבה הנאה בתוך כל זה", אומר נבון "השרוף".

הוא מסביר כי קבוצת הריצה שיפרה הרבה דברים בחיים: "תמיד רצתי טוב כי הרי אני מגולני. אבל כקטע שיקומי, בהתחלה, לא אהבתי לרוץ. עם זאת, התחברתי לקטע הקבוצתי שהוא מאוד חשוב כחלק מהשיקום וההתמודדות עם המגבלות. למדתי איך לעמוד ביעדים - בכל זאת, אתה גומא מרחקים שאתה לא רגיל - והסיפוק בתמורה היה גדול מאוד. להגיע ליעד של 21 ק"מ בתהליך מובנה ולהגיע לתחרות ולשפר את התוצאה, אלה דברים שלא חוויתי קודם. עם כל קילומטר הרגשתי סוג של תרפיה, שעבורי המפגש איתה היה מאוד מדהים".

"כשהחבר'ה צריכים לקום בחורף בשעה 4 או 5 בבוקר הם בהחלט בייאוש ואז מתחילים לקלל אותי. אבל אני לא נעלב, בטח לא כשגם אני קם", אומר איציק ומוסיף בנימה רצינית: "יש פעמים שאנשים מתעוררים אל בקרים קשים, אבל הם עושים את כל המאמצים בגלל הקבוצתיות. בדרך כלל בבוקרי שבת אנחנו עושים את הריצות הארוכות, שזה 3 שעות וחצי של ריצה. אנשים לא יכולים לעמוד בזה אם היו מוותרים או עושים הנחות לעצמם". לדבריו, הוא לא מרשה לעצמו לוותר לאיש בגלל הנכות שלו: "יש בהם סוג של נחישות מעוררת קנאה. גם אם אני הייתי מוותר, הם לא היו מוותרים לעצמם".

אחוות לוחמים

לא לחינם "השרוף" התגאה ביכולותיו להרים על האש רציני. כשהחברים מתחילים לעכל, מצטרף לשיחה בנצי פיליפסון (42), שנפצע בעזה בשנת 2006 כשהיה חובש פלוגתי בצנחנים. בנצי, נשוי לשרית ולהם שלוש בנות, עוסק היום באבטחה במשרד האוצר ומשמש סגן ראש אגף בסייבר חירום וביטחון. "כשאני בריצה אני לא חושב על כלום. האמת, הרבה שנים לא יכולתי לרוץ. כשכבר התחלתי בספורט זה היה ברכיבה על אופנים, אבל כש'השרוף' קורא לי לבוא, אני לא שואל הרבה שאלות", אומר פיליפסון.

איציק ה"מנטור" מנצל את ההזדמנות שהמארח עסוק בהגשת סלט פירות ומתוודה: "רצתי בקבוצות אחרות בעבר, אבל זה לא מתקרב למה שקורה בקבוצה הזו. פה זה אחרת, עם נשמה. כל אחד לא רץ רק לעצמו, אלא גם אחד למען השני, כאשר לכל אחד מהם יש אחריות כלפי השני. הם מחכים אחד לשני. תומכים. זה מרגיש אחרת. מין אחוות לוחמים".

המנטור מכריז שהוא מעז לחלום על הכל, אפילו על האולימפיאדה, ונבון "השרוף" מוסיף: "מבחינתנו כבר הגשמנו את החלום. עם כל הצחוקים פה זה לא פשוט לחבורה כמונו, כל אחד עם מגבלותיו הפיזיות, לרוץ מרתון. תראו אותי, איך אני, 'השרוף', חי את החיים - זה כבר ניצחון הרוח על כל המגבלות. עכשיו השאיפה של 'המנטור' שנרוץ את 144 הק"מ במירוץ הקרוב 'מים אל י־ם', ובאמצע מאי 220 ק"מ במירוץ אחר, וכולנו נעמוד בזה. אחד למען השני. כולנו למען כולם".

ברגע נוסטלגי משהו "המנטור" מתחיל להקריא את ההודעה המעודדת - אך הארוכה - ששלח לחבר'ה לפני המירוץ האחרון בירושלים, והם מזהירים אותו שלא ישלח דבר כזה שוב. "הוא קרא לזה 'עידוד' אבל זה היה בתכל'ס זיבולי שכל. 'ייאוש' היה לקבל את זה לפני המרתון. תוך כדי ריצה חשבתי: 'רגע, הוא כתב את זה בעצמו'?" אומר נבון. "המנטור" צוחק אף הוא: "זה היופי פה. כולנו חבורת אינפנטילים שצוחקים על עצמנו והאחד על השני".

דאר "התימני" מנצל את הרגע כדי להוסיף אמירה מהלב: "המיוחד אצלנו הוא שכל אחד מנצח, לא משנה מה התוצאה. יש בינינו הרבה פרגון הדדי. תראו אותנו, משוגעים אבל אוהבים אחד את השני".

למרות שחבריו התחננו שלא יעשה זאת, מוסיף איציק "המנטור" כמה מילות עידוד: "עדיין אסור לשכוח שהריצה היא חלק מתהליך השיקום, והעניין של לקחת את הדברים ברצינות זה חלק מהעניין".

"ניצחונות קטנים"

לערב הבנים מציצות שתי דמויות נשיות - מירי, אשתו של שמעון נבון "השרוף", מלווה בבת הזקונים ניצן, מעריצה מספר 1 של אבא. "בהתחלה לא ממש הבנתי מה המשמעות של הקבוצה שנראתה לי די מוזרה", הודתה מירי בחיוך, "שאלתי את שמעון: 'לאן אתה רץ כל הזמן?', והוא ענה: 'אני פורסט גאמפ'. רק במרתון, כשהלכתי לעודד הבנתי לראשונה את עוצמת החברות, את האנרגיה הקבוצתית, את העוצמות המושקעות. זה היה מדהים. האתגר הבסיסי שחיבר ביניהם מלכתחילה, שקישר בין דתיים לחילונים, בין בריאים לפצועים היה כל כך יפה, וייצג בעיניי את רוח האדם וחברות אמיתית מגובה העיניים ללא כל ריח של פטרוניות האחד על האחר".

התמיכה האדירה, שנותנת להם את הכוח להמשיך ולהתאמן בלי הפסקה למרות המגבלות, מגיעה לא רק מחברי הקבוצה ומהמשפחות, אלא מכל מי שרואה את הגברים האמיצים הללו קורעים את מסלול הריצה. "במרתון תל אביב כולם פינו לנו את הדרך מהזינוק של ההתחלה ועד לגמר. מחאו לנו כפיים וקראו לנו בקריאות עידוד, ועוד הגענו לתוצאה ביחד", אומר דאר "התימני".

"המנטור" מוסיף: "תמיד מחאו לנו כפיים. בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו יש הערכה". כדי לחזק את חבריו, מספר ליאני "העיוור": "רצתי במירוץ למען ישראל בניו יורק עם חולצה של בית הלוחם. אנשים קלטו אותנו ומייד מחאו כפיים, עודדו אותנו. אנשים מעריכים ואוהבים את צה"ל. מעבר לעובדה שחלקנו נפצענו כשהקרבנו עצמנו למען המולדת, אנשים מזדהים גם עם המאבק שלנו לחיים. בסופו של דבר, היומיום שלנו עשוי מניצחונות קטנים שהם ענקיים עבורנו".

"כשנפצעתי במלחמת לבנון הראשונה אמרתי לעצמי שהחיים שלי נגמרו", ממשיך ליאני, "אחר כך אמרתי לעצמי שאין לי מה לבכות על פציעה קשה כשאנשים לידי נפלו מתים ואני נשארתי בחיים. השאלה איך ממשיכים הלאה".

אבל לא תמיד מדובר בניצחונות ובחיבוק אוהב. בתוך בליל של שיחות שנשמעות במהלך הערב, דאר "התימני" מנדב אנקדוטה מקו לבנון־ארה"ב. "למדתי עם הבן של אבו עלא באוניברסיטה בארה"ב. כשהוא ראה את השקיעה פה", הוא מצביע לגומחה הצלקתית בגרונו, שחלק מהחברים נושאים אותה בגאווה ומסבירים כי מדובר בטרכאוסטומיה - חיתוך לעיקוף דרכי הנשימה העליונות המאפשר נשימה ישירה דרך הקנה - "הוא מייד הבין ששירתי בלבנון, התנפל עלי וצרח לעברי 'רוצח פלשתינים'. סטודנטים אחרים נאלצו לקפוץ עליו והפרידו בינינו".

בזמן שהחברים מחסלים את שאריות הארוחה, נבון "השרוף" מסביר: "הריצה בפני עצמה היא מטרה לנכי צה"ל, כי אנשים רואים אותנו ומקבלים הרבה כוח. אנחנו אנשים שמדברים הרבה ומרצים בפני תלמידים וסטודנטים על המלחמה, על הפציעה, על הקשיים ועל ההתמודדות שאחרי. זה מחייב. חוץ מזה, אנחנו צריכים להביא עוד אנשים לקבוצה".

ואכן, נבון "השרוף" מחויב כולו להרחבת הקבוצה. "רציתי אופניים ולא ריצה, אבל שמעון ("השרוף") לא ויתר לי. גם כשהתחלתי זה היה על המסלול בחדר כושר. היתה לי טראומה מלרוץ בחוץ, אבל גם פה הוא לא ויתר לי וזרמתי עם זה. אני פה בזכותו", מצהיר ליאני "העיוור".

נבון מחייך ומשיב בקריצה: "את יודעת למה הוא החבר הכי טוב שלי? כי הוא לא רואה כלום. ואצלי זה בהחלט קריטי".

דאר "התימני" זורק לחלל: "צריכים לעשות עליכם סרט", ונבון "השרוף" משיב בחיוך ענק: "חבל. הפילם יישרף".