גבירותיי ורבותיי, מהפך

איפה טבעת הנישואים שלה, הירהרתי כשפגשתי אותה חצי שנה אחרי. אולי בעקבות הניתוח, ולאחריו ההתנתקות מארבעים קילוגרם, החליטה להתגרש?

"הטבעת פשוט נפלה ממני", מחייכת מרגנית ברנדל (33), "העברתי אותה מהקמיצה לאצבע, וגם משם היא נפלה. שלחתי אותה לתיקון".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

ולא רק בקמיצה היא רזתה. בפעם הקודמת שפגשתי אותה, שקלה 122 ק"ג ("פיל קטן וחמוד"). היום היא שוקלת 75 ק"ג. "ירדתי יותר משליש, כמו ניכוי שליש ממאסר". בדרך עברה ניתוח לקיצור קיבה, ואיפשרה לנו ללוות אותה לאורך התהליך: לפני, תוך כדי ואחרי.

ברנדל, טיפוס מלא חיים, מלא שמחה ומלא צבע ("תכתבי טיפוס מלא וזהו") היא בחורה רהוטה ומצחיקה. אחת עם קול גדול ולב מחבק. אמא לאיתן (7.5), נווה (6) ונדב (2.5). גרה במושב הדתי הזורעים, לא רחוק מטבריה, עובדת כרכזת נוער במושב ובמשרה חלקית במשרד הכלכלה, וגם עושה תואר ראשון בלימודי גיאוגרפיה.

"כל לידה השאירה צמיגים. התוצאה: פנצ'רייה. קחי שלוש לידות, תוסיפי אוכל טוב ואת העובדה שאני אוהבת לבשל, וקיבלת 122 ק"ג.

לפני, "כל לידה השאירה צמיגים. התוצאה: פנצ'רייה" // צילום: יהושע יוסף

"חרשתי את כל הדיאטות הקיימות בעולם. דיאטת תה ודיאטת כרוב ודיאטת חלבונים ושומרי משקל. שילמתי הרבה מאוד כסף. שום דבר לא עבד. הייתי יורדת ועולה בחזרה, מדרגות נעות. במצטבר, ירדתי ועליתי טונה וחצי. ניסיתי גם סגולות: פתחתי באיגרות הקודש, עשיתי הפרשת חלה, הלכתי לקבר של רבי מאיר בעל הנס, לרמב"ם. כל הצדיקים, המתים והחיים, אמרו לי: את חייבת לעשות משהו. נקודת הייאוש היתה כשראיתי את עצמי בתמונה עם חברה רזה, ואז קלטתי את מצבי. החלטתי שאני מוכנה שיחתכו לי את הבטן כדי לתפוס טרמפ ליעד. שאתחיל מנקודת אפס הוגנת".

השאיפה להפחית משקל יכולה להיות חלק מקרוסלת דימויים מעוותת, אבל יכולה גם להיות עניין של חיים ומוות. ברנדל שאפה לרזות, לפני הכל, בשביל הבריאות. אבל כן, גם הדימוי העצמי והאהבה העצמית היו חלק מהעניין. גם אלו יכולים להיות חיים ומוות. לא בחרנו ללוות מישהי שהפכה למקל דקיק, עור ועצמות, אלא מי שהפחיתה ממשקלה עד לרמה המאוזנת הנדרשת לבריאותה.

עם בעלה לפני הניתוח. "אם ירים אותי הוא יחטוף קילה" // צילום: יהושע יוסף

יולי 2013: הניתוח

היא מחכה לי בכניסה לבית החולים "אסותא" בחיפה, מלווה בבעלה, בהוריה ובהמון חששות.

"זה ניתוח. יש מצב שאני יוצאת משם לחדר קירור. אני מפחדת מההרדמה, מפחדת מסיבוכים, מפחדת שיבוא לי סופלה ואני לא אוכל לאכול אותו".

בעלה, נתנאל: "צריך הרבה תפילות. אתה יודע לאן אתה נכנס ולא יודע איך תצא. זה ניתוח לכל דבר: אפשר לא לקום מההרדמה, יש סיכונים. אני גם מפחד שהיא תשתנה לי. שתהיה פחות שמחה. שהיחס שלה אלי ישתנה. שהיא לא תרצה אותי".

יהושע הצלם מבקש מנתנאל לשאת את מרגנית על ידיו, כמו שעשו כשיצאו מאולם החתונה שלהם. "השתגעת?" היא צוחקת־צועקת, "אני אהיה בניתוח שרוול והוא ישכב חדר לידי בניתוח קילה. כשהתחתנו הייתי שמונים ק"ג".

השמנת יתר מוגדרת כמחלה כרונית הפוגעת במערכות גוף רבות, מגבירה את הסיכון לחלות במחלות קשות, מקצרת את תוחלת החיים ופוגעת קשות באיכותם. במשרד הבריאות, כמו גם בארגון הבריאות העולמי, רואים בניתוח דרך טיפול אפקטיבית במחלה.

ניתוח קיצור קיבה הוא ניתוח לקיצור תהליכים. הוא מתבצע באמצעות חתכים מזעריים בעור, בסיוע מצלמה (ניתוח לפרוסקופי); 75 אחוזים מנפח הקיבה נחתכים, ואיתם כמויות המזון שיכולות להיכנס לבטן. הקיבה החדשה, שצורתה כשרוול דק, תוכל להכיל 50 מיליליטר בלבד (רבע מתכולת בקבוק של תינוק!). היא עוד תימתח מעט בהמשך, אבל תישאר בממדים קטנים, מה שאומר ארוחות זעירות והשלה מהירה של כ־70 אחוזים מעודף המשקל.

מחקרים מעידים כי בעקבות הניתוח יורדת זמנית גם רמת הורמון הרעב, שמקורו בקיבה. היעדר התיאבון נשמר עד שנה אחרי הניתוח.

על פי נתוני משרד הבריאות, בשנת 2006 בוצעו בישראל 28 ניתוחים כאלה. בשנת 2012 בוצעו לא פחות מ־6,093 ניתוחים לקיצור קיבה. הנתונים לגבי 2013 עוד לא פורסמו, אבל ברור שהמגמה נמשכת: אלפי ישראלים נשכבים על שולחן הניתוחים - תוך כדי לקיחת סיכון לא פשוט - ומשאירים שם מאגרי שומן עודף, תסכולים ואת המירוץ הבלתי נגמר אל הדיאטה הבאה.

"ניתוח שרוול" מוכר בסל הבריאות עבור מי שעומד ברף מסוים של מדד מסת גוף (BMI), מדד המחושב באמצעות נתוני הגובה והמשקל. מי שה־BMI שלו גבוה מ־40 זכאי לקבל מימון של קופת חולים לניתוח. במקרה של מחלות נלוות, דוגמת יתר לחץ דם או דום נשימה בשינה, מנתחים גם עם BMI גבוה מ־35. אם יש למטופל רקע של מחלת סוכרת, הוא יזכה למימון של הניתוח כבר עם BMI של 30.

"כולם יודעים איך למתוח את ה־BMI עד הגבול", אומרת מרגנית כשאנחנו פוסעות אל תוך בית החולים. "זה לא סוד. הולכים לבדיקה עם בגדים כבדים, כמה שיותר שכבות. לפני השקילה אוכלים הרבה, שותים הרבה מים ולא הולכים לשירותים. ואם אני חושבת רגע, גם אצלי יש מצב שכדי להגיע לניתוח - השמנתי".

המזכירה מגישה לה טפסים לחתימה. "אני מרגישה כמו בת הים הקטנה שהלכה לאורסולה וביקשה ממנה לקחת לה את הרגליים", היא אומרת וחותמת על המסמכים. 

הוריה, מירה ואיציק ברק ממושב חיספין שבגולן, הם אנשים רזים. יחד הם שוקלים קצת יותר ממשקל בתם. הם מימנו את דמי ההשתתפות העצמית בעלות הניתוח, 1,500 שקלים.

"אין לי כמיהה לראות ילדה סקסית ורזה, אלא ילדה בריאה", מדגישה מירה. "יש אצלנו גנטיקה של בעיות לב, יתר לחץ דם. אני לא רוצה לקבור בת".

האב דווקא לא מרוצה: "ניתוח הוא הפתרון הקל. בריחה. זה מתאים למי שיש לו בעיה עם כוח הרצון".

"זה לא ניתוח בקיבה, אלא בראש", לוחשת לי דליה המזכירה, מסמנת לעבר המצח. "מי שרוצה לרזות חייב לעשות שינוי חשיבה, שינוי של דפוסי האכילה. כשהמנותחים מגיעים לכאן לביקורת, אחרי כמה חודשים, אנחנו לא מזהים אותם".

לפני הניתוח // צילום: יהושע יוסף

"אני המכנה המשותף הרחב"

מרגנית מקבלת חדר, שבו תשהה במהלך ההכנות לניתוח והאשפוז. "אני המכנה המשותף הרחב", היא אומרת לאחות שבודקת לה לחץ דם וחום גוף. "אני הקהל הרחב". האחות לא מזיזה שריר בפניה, ומרגנית ממשיכה. "מה אני יכולה לעשות? זה או לרזות או לצחוק. אני בסרטים מהניתוח, אבל ההורים שלי אומרים לי שזה קטן עלי. מה אני אגיד לך, בממדים האלה, הכל קטן עלי".

לוקח לי זמן לאפס אותה כדי שתענה ברצינות. על כף המאזניים, איך לומר, עומדת סוגיה כבדת משקל. 

"אני פה גם בגלל תרבות המייק־אפ, שדורשת אדם מושלם, עם חיוך מושלם ושיניים צחורות, ומי שלא צועד בסך הוא שונה, מושך אש. אני פה בשביל הביטחון העצמי שלי ובשביל השמחה שלי. אני אישה בת 30, וקשה לי ללכת. אני מורה לשחייה, ואני לא מצליחה לעשות בריכה. אני מגיעה לראיון עבודה ולא עומדת בקריטריון של 'מראה ייצוגי'. זה תוקע אותי.

"אני רוצה לפתוח דלת לעולם קליל יותר. להיוולד מחדש, מתאימה יותר לעולם שאנחנו חיים בו. החלום שלי הוא להיכנס ל'זארה', ושהמוכרת תגיד: 'זה נופל ממך, את צריכה מידה יותר קטנה'. בדרך כלל, כבר בדלת של החנות שולחים אותי לחנויות למידות גדולות".

ושווה לך בשביל זה לחתוך את הגוף שלך? לקחת את הסיכון הזה?

"אין לי תוכניות להגיע למידה 36 כדי לנצח רף שמישהו אחר קבע. אני רוצה להוריד 40 ק"ג כדי לחיות בריא. עם כל הצחוקים, אין שום דבר מצחיק באמא לילדים קטנים שנושאת משקל תלת־ספרתי".

מצד שני, את חולמת להיראות טוב, לא רק שיהיה לך כולסטרול נמוך בדם.

"אני חולמת על שניהם, ושניהם משליכים על הכל. רזון מתקשר עם הצלחה. אישה רזה היא אישה שהצליחה, הצליחה לשלוט בגוף שלה. אישה רזה תצליח יותר במקומות עבודה. היא תקבל יחס אחר במקומות ציבוריים. יש עולם שלם של חוויות שרק אנשים שמנים מבינים. ללכת עם האחיות שלי לקניון, כשהן נכנסות לחנויות ואני יכולה רק להסתכל. להיכנס לראיון עבודה ולדמיין מה חושבים עלייך. ללכת לבריכה ולשים חולצת טריקו על בגד הים, בגלל הבושה.

"אז זה הכל יחד. אסתטיקה, ביטחון עצמי, תוחלת חיים. במסגרת הלימודים שלי בתואר ראשון בגיאוגרפיה, עלינו על מבצר סַרְטָבָּה שליד בקעת הירדן. הגעתי למצב שלא יכולתי לנשום. אמרתי למרצה שלי שמבחינתי שיביאו מסוק או גמל, אני לא ממשיכה ללכת. ביקשתי חילוץ.

"בעוד חצי שנה אני אוכל לעשות את הסרטבה. אוכל להיכנס לחנות בגדים בגב זקוף, אוכל להצטלם בלי להסתתר מאחורי כיסא או מקרר".

"אני רעבה!" היא צועקת פתאום, שואלת את האחות אם מותר לה לאכול משהו. "מאתמול אני בצום. אם תציעי לי פיצה עכשיו, אני גומרת שני מגשים".

זה לא ישוב עוד.

"כן, החיים שלי הולכים להשתנות. בשבוע האחרון אני ניזונה מגלידות, שוקולדים ושוקו, כאילו אין מחר. ובאמת אין מחר. אכול ושתֹה, כי מחר יש ניתוח. אתמול אכלתי פסטה פטוצ'יני ברוטב שמנת ופטריות, ארוחת פרידה. אני נפרדת מחלקים גדולים מעצמי, לא רק במובן של קילוגרמים.

"בשבת האחרונה היינו אצל אמא שלי. אמרתי לה, 'תכיני כל מה שאפשר'. בלסתי עוגת מרנג עם קצפת, פשטידות, עוגות שמרים, חלות תוצרת בית".

 

עם הוריה ובעלה, "צריך הרבה תפילות", אומר בעלה נתנאל // צילום: יהושע יוסף

"אולי אוותר על זה?"

האחות מבקשת ממנה להחליף את בגדיה לחלוק בית חולים. אני יוצאת מהחדר ומחליפה כמה מילים עם נתנאל. הוא במשקל ממוצע, עובד כמורה למחשבים.

"עם כל החינוך שקיבלנו, על תורה ודרך ארץ, ולקבל את אשתך כמו שהיא, ושדברים חיצוניים לא חשובים - הרגליים שלנו נטועות בתוך תרבות המערב, עם האידיאל השכיח של צעירה, רזה ויפה", הוא אומר בגילוי לב. "נוצר מצב שלמרות הערכיוּת, הרוח וכל זה, היא לא מרוצה ואני לא מרוצה. יש לה דימוי גוף נמוך, היא לא מקבלת את עצמה ולא אוהבת את עצמה.

"אחרי כל לידה היא אמרה לעצמה, 'בעוד שבוע נלך לשחות, בעוד יומיים נתחיל כושר', ובסוף נשארה מול הגלידה והפסטה. באיזשהו שלב היא ויתרה לעצמה. גם אם היא שמנה - היא נשואה, יש מי שאוהב אותה, אז מה אכפת לה. הסוף הוא שהגענו לבית חולים".

המנתח, ד"ר ניסים גֵרוֹן, מנהל המחלקה הכירורגית בבית החולים פוריה, מגיע לבדוק אותה לפני הניתוח. פניה של מרגנית הופכות ירוקות. "הסכין באוויר, החלטתי לסגת", היא לוחשת לי, ואז פונה לדוקטור: "אני לא ממש שמנה. אולי אוותר על זה? למה אני צריכה את זה?" 

הוא מזכיר לה שנלחמה, שהתחננה בוועדות של משרד הבריאות שיאשרו לה את הניתוח. "כן, אבל אני רועדת מפחד", היא משיבה לו. "בחיים לא פחדתי ככה. יש לך משהו להרגיע אותי?" 

גֵרוֹן, בתגובה, מפרט באוזניה את הסיכונים: דימום, תסחיף ריאתי, דלף, מוות. היא חותמת על ההסכמה לניתוח ביד אחת, ובאחרת מחזיקה באגרוף הדוק ספר תהילים.

זה הניתוח הרביעי של גֵרון היום. הוא מבצע 200 כאלה בשנה. יותר נשים מגברים. חתך הגילאים: ממתבגרים ועד בני 70. הסיכון הסטטיסטי למות עקב הניתוח וסיבוכיו הוא פחות מחצי אחוז, סיכון שנחשב לנמוך בניתוחים בהרדמה מלאה.

"מגיעות אלי בנות שמבקשות ניתוח והן לא עומדות ב־BMI שקבע משרד הבריאות. הן מוכנות לשלם לי כל סכום לניתוח פרטי, אבל אני לא אעשה את זה".

חולים הסובלים ממחלות רקע נוספות נמצאים בסיכון גבוה לסבול מסיבוכים כתוצאה מהניתוח. בנובמבר האחרון נפטר מהתקף לב גבר בן 50, כמה ימים לאחר שעבר ניתוח לקיצור קיבה. חודש וחצי לאחר מכן נפטר גבר בן 41, שבועיים לאחר ניתוח שרוול, בעקבות סיבוך בקנה הנשימה. שני המקרים התרחשו בבית החולים איכילוב.

בית החולים מסר אז כי "מדובר בחולים קשים מאוד שסבלו ממחלות רקע רבות, והוסברו להם הסיכונים הכרוכים בניתוח זה, כולל סכנת חיים".

מרגנית מובלת אל חדר הניתוח הסטרילי, ואני והצלם בעקבותיה, לבושים במדי מנתחים, עם כיסוי לשיער, לפה ולנעליים. "במחשבה שנייה, לא חושבת שאני שמנה, אפשר לרדת מהסיפור הזה", מרגנית מדברת ללא הרף. היא שוכבת על מיטה, ומסביב אחיות ורופאים עסוקים. אחרי שכבר חתמה על ההסכמה לניתוח, לדברים האלה אין שום טעם.

"תעזבו, היה נחמד להכיר, אני הולכת הביתה, זה מיותר, למה שתעבדו קשה", היא ממשיכה למלמל גם אחרי שמסיכה עם גז מטשטש מולבשת על פניה. "אני? שמנה? אין צורך, קחו אותי הביתה". זה הופך להיות מצחיק מאוד כשהמלמול נמשך גם אחרי שההרדמה מוזרקת לוורידיה, וגם כמה רגעים אחר כך: הגוף כבר רדום, התודעה כבויה, אבל הלשון של מרגנית נעה ללא הרף, ממלמלת משהו לא ברור על פריכיות אורז.

שבוע אחר כך היא לא תזכור כלום מהסיטואציה. "אני? ביקשתי לסגת מהניתוח? לא זוכרת כלום. מהרגע ששמו לי את המסיכה ישנתי. אני זוכרת כיף, סַטלה, תחושת ריחוף".

אחרי.  "נהייתי בנאדם רגוע. גיליתי שהייתי עצבנית כי הייתי שמנה" // צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני

נוזלים בלבד

כשהתאוששה מהניתוח ביקשה קודם כל מראה. "אני מסתכלת במראה ורואה אותה פרה, אותם שומנים. שום דבר לא השתנה", היא משחזרת כשאנחנו משוחחות בטלפון, שבוע אחרי. "ואז באה האחות וקראה לי לשבת לאכול. טעמתי ביס מהג'לי, ולא יכולתי יותר להכניס כלום. הרגשתי שאני הולכת להקיא מרוב שאני שבעה. ביאס אותי שמצד אחד אני לא יכולה ליהנות מהדבר שאני הכי אוהבת בעולם, וזה לאכול, ומצד שני לא קמתי רזה. אני עדיין עם חלוק יולדות ששמים לי שניים משני הכיוונים, כי אחד לא נסגר".

התזונה בשלב הזה כוללת נוזלים בלבד. "ירדתי שישה ק"ג בשבעה ימים, והקטע המדהים הוא שלראשונה בחיי, אני לא מרגישה רעב. כשסיפרתי את זה לחברות שלי התגובה היתה צפויה: 'אנחנו שונאות אותך. תמותי'. תראי לי אישה שחיה בתרבות שלנו היום ולא רוצה לרדת קילו־שניים־עשרה.

"הבן שלי, בכיתה ב', אמר לי: 'אמא, אני יודע שיש לך תינוק'. הכחשתי, והוא אמר: 'אז למה את מקיאה כל הזמן? ומה עשו לך בבית חולים עם הבטן?' הסברתי לו את התהליך, בקווים כלליים". 

שבועיים אחרי, מרגנית מורשית לאכול מזון טחון. "בדיוק כשחשבתי שסיימנו עם הגֶרבֶּר של נדב, הבן הקטן שלנו, ועברנו סוף סוף למזון מוצק - שוב הלכנו לקנות גרבר, רק שהפעם זה בשבילי. פעם הייתי טוחנת עוגות וחלות, עכשיו אני טוחנת מרק ירקות בבלנדר".

היא אצל אמא שלה בגולן, מתאוששת. שבת ראשונה עם המשפחה מאז הניתוח. "אתה בא לאמא להתפנק, ובמה יש לי להתפנק עכשיו? אפילו כוס מים אני לא יכולה לשתות כמו בנאדם, רק בלגימות קטנות של אוגר. אמא שלי הכינה חלות, סלטים ביתיים, עוגות, קינוחים - ואני ישבתי ושתיתי מרק צח עם קשית. 

"אמרו לי שלא יהיה לי רצון לאכול, אבל זה בולשיט, כי בראש אתה עדיין רוצה לאכול. כשאתה חושב כמו שמן, הכל סובב סביב אוכל. אם אתה מבואס, אתה דופק שווארמה. אם אתה רוצה נחמה, תתנחם בשוקובו. ועכשיו אין נחמות. צריך להתחיל לחשוב איך ממלאים חללים בנפש, ולא באמצעות אוכל".

אחרי חופשת מחלה בת שבועיים, היא חוזרת לעבודה ("אמרו לי שרואים על הפנים שלי שרזיתי"). "אם אני מתפרעת, אני אשב על חצי קציצה מעוכה עם כפית פירה. וזה באמת משביע אותי. ארוחת בוקר יכולה להיות ג'לי, צהריים גיל או אשל, וערב - לפתן. מה אני אגיד לך, תפריט כלכלה רכה במחלקה הגריאטרית".

אחרי הניתוח, "מישהי שאלה אותי אם אני אחות של מרגנית" // צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני

סוף סוף קרקר

שלושה שבועות אחרי. "כולם אומרים שרזיתי, שהקילוגרמים נופלים ממני, אבל אני לא רואה את זה. יש לי מספיק ריפודים עד שיראו את זה ממש. אין לי כבר סבלנות לחכות.

"קיבלתי אישור לאכול משהו קשה. התרגשתי מאוד, עשיתי מזה טקס שלם. הכנתי לי ארוחה מטורפת - קרקר עם קוטג'. שמתי ביס בקרקר - ושבעתי. בארוחות שבת אני שותה מהיין של הקידוש ולא יכולה לטעום אחר כך כלום, נסתמת משני שלוקים.

"נהייתי בנאדם רגוע. גיליתי שהייתי עצבנית כי הייתי שמנה. עיצבן אותי לעטוף את עצמי במלא שאלים ובגדים, להסתתר. עכשיו אני יכולה לנשום. גיליתי שהייתי נטולת צוואר. היום מצאתי את הצוואר שלי".

חודשיים אחרי, היא מספרת שלצאת איתה למסעדה הפך לעסק משתלם. "חברות חגגו לי יום הולדת, התפרעתי עם מים מינרליים בבקבוק זכוכית.

"הייתי חולה על מגנום. הייתי רוצחת בשביל זה. שוקולד בכל צורה. היום, שום דבר מזה לא עושה לי את זה. אני יושבת בבית קפה ושותה מים".

אוקטובר 2013, שלושה חודשים אחרי. מרגנית כבר קרובה ל־100 ק"ג. "מדדתי מגפיים בחנות, והריצ'רץ' נסגר, בפעם הראשונה. חלאס עם כפכפי גומי. לא יכולה ללכת היום עם קרוקס, זה מגעיל אותי.

"אני מבינה ששנאתי את עצמי. הייתי יוצאת מהבית מוזנחת, בגדים עם כתמי אקונומיקה. זה מדכא, בגד הוא חלק מהאישיות. היום הפכתי ליותר מטופחת: מצאתי את החור שלי באוזן, וקניתי עגילים.

"אני אוהבת לשיר. תמיד חלמתי ללכת לתחרויות שירה, אבל אמרתי לעצמי שאם אלך ל'דה וויס', הם לא יראו אותי, רק את רגלי ההר. עכשיו אני אירשם. היה שווה לי לחתוך את עצמי. יש שמנים שטוב להם, אבל אני לא גירסה של הקמפיין. לי לא היה טוב. הייתי בבאסה.

"מאז הניתוח לא נגעתי בבורקס, בפיצה, במלאווח. אין לי חשק לאכול אותם. אורז וחביתה אני לא יכולה לאכול, הם לא יורדים לי בקיבה בגלל מגבלה פיזית שהניתוח יוצר. כל מה שיש בו שמן לא מצליח להיכנס לי לגוף מאז הניתוח. אבל יש דברים שטכנית אני יכולה לאכול, כמו ופלים, עוגיות ועוגות שמרים - הם נכנסים יופי לגוף, מחליקים. ושם המלחמה האמיתית.

"זה לא קסם. זה תהליך. נתנו לי פוש רציני, אבל אם לא אקפיד, אעלה את הכל בחזרה. אני חברה בקבוצת פייסבוק בשם 'השרוול שחיבר בינינו'. יש שם אנשים שעברו את הניתוח, רזו המון, ואחר כך עלו הכל בחזרה. זה מפחיד. אני חייבת להקפיד.

"אני רואה ופל. הוא מסתכל עלי ואני עליו, ושנינו יודעים מה אני חושבת. ואז אני נזכרת בחדר הניתוח ואומרת לו: אתה לא שווה לי את זה, לך חפש מישהו אחר. הבנתי שאני צריכה לוותר על אחד מתענוגות החיים ופשוט לסתום את הפה. להפסיק להסתכל על אוכל כאמצעי פיצוי. הכיף שלי זה לבשל לאחרים, לראות אחרים אוכלים ומשמינים.

"גיליתי שאני יכולה ללבוש גרביונים בלי להיאבק איתם. פעם כדי להשתחל לגרביונים הייתי נופלת על המיטה, צועקת 'עכשיו אף אחד לא נכנס, אמא שמה גרביונים'. עכשיו אני מודדת בגדים מהארון שלי והם נופלים לי. אני צועקת לנתנאל 'אין לי מה ללבוש', ובפעם הראשונה בחיים שלי, זה מהצד של הרזות. שכנה שלי מהמושב שנכנסה לשליש האחרון של ההריון ביקשה ממני את הבגדים הגדולים שלי, לסוף ההריון שלה. את מבינה? אני מַלווה למישהי אחרת בגדים שגדולים עלי".

"חנות למוצרי עור"

ינואר 2013. "נכנסתי לניתוח עם צמיגים בולטים ונשפכים, אז היום נשאר לי המון עודף של עור. חנות למוצרי עור. 

"הלכתי לקנות בגדים לחתונה של גיסי. באופן אוטומטי נכנסתי לרשת למידות גדולות, שאני רגילה לקנות בה, ולמרבה ההפתעה לא מצאתי שם. בגדים ליום יום אני עוד לא קונה. בכל פעם שאני מודדת משהו בחנות, אני מהרהרת באפשרות שבעוד חודש אהיה רזה יותר, וחבל לי להוציא כסף עכשיו.

"הביטחון העצמי שלי עלה. אני יותר שמחה, יותר קלילה. פתחתי עסק עצמאי ל'מברק מזמר': אם למישהי יש יום הולדת, אני באה אליה לעבודה באמצע היום ושרה לה שיר שבעלה מקדיש לה. אם חמותה של אישה שילדה רוצה לשלוח לה ברכת מזל טוב לבית החולים, היא שולחת אותי עם שיר שאני מבצעת מולה בלייב. לפני חצי שנה לא היה לי אומץ להרים עסק כזה.

"זוכרת שסיפרתי לך שהרגע המכונן היה בסרטבה, כשלא הצלחתי לטפס את ההר וביקשתי שיחלצו אותי? נרשמתי עכשיו לסיור לסרטבה. אני הולכת לעשות לעצמי חוויה מתקנת. התחלתי ליהנות מטיולים. איפה שיש עליות - אני שם. נרשמתי גם לזומבה.

"הגעתי למשקל היעד שלי ושל הרופאים. הייתי 122 ק"ג, 50-48 במידות, והיום אני 75 ק"ג, מידה 42. אני לא רוצה להיות גל גדות, אלא להיות בריאה ושמחה. 47 ק"ג פחות, אני כבר נהנית להצטלם, לצאת מהבית, לקנות בגדים. הרגשה כללית של ירח דבש. לפי הפרמטרים המעוּותים של עולם הפרסום אני עדיין שמנה, אבל טוב לי. אני לא בתחרות עם נשים ששוקלות חמישים ק"ג.

"אני מרגישה שמסתכלים עלי אחרת. בכל מקום אני מקבלת מחמאות. מישהי שאלה אותי אם אני אחות של מרגנית. 'אַת קופי מרגנית, רק יותר רזה'. נתתי לה להאמין שאני אחותי, והמשכתי במשחק - 'כן, איזה שמנה מרגנית'. לקח לה זמן עד שהיא קלטה שזו אני. 

"אומרים לנתנאל שהוא צריך להתחיל לדאוג כי אשתו נהייתה חתיכה. זה מצב חדש גם לי וגם לו: אני יותר רזה ממה שהייתי בחתונה שלנו. קיבלתי ביטחון, חיוּת. התחלתי להשקיע בהופעה שלי, באיפור. מדי פעם אני מציצה במראה ואומרת לעצמי, 'וואו, זו באמת אני'".  

emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו