עד לא מזמן, כשסא"ל מג'די מזאריב היה נכנס לקניון, לסופר או לקופת חולים, הוא היה מלוּוה במבטי הערכה. עיני הנוכחים היו מטיילות על דרגותיו, ומשם אל מדיו הירוקים והנעליים הכבדות, והוא היה זוכה להנהוני הכרת תודה. "כאילו הם אמרו, 'הנה קצין שמקריב עבור המדינה ובטח בקושי רואה את הבית שלו'. אבל זה כבר לא ככה. היום אני כבר לא חש את זה. אני גשש, אני יודע לקרוא מבטים, לקלוט את האווירה ולנתח את שפת הגוף. קרה משהו בציבור. ככה זה כשמציירים את אנשי הקבע כמפונקים שלא מתאמצים ושאין בהם צורך. זה מאוד כואב לי. רבאק, אתם היהודים לא מבינים שככל שהאיום מעמיק ומתרחב, צה"ל חייב להישאר חזק. ויש לנו כמה שכבות של איום, שהפך מורכב וקשה יותר ובעל יכולת לשתק את כל המדינה. אנשים חיים בסרט, כאילו פה זה שוויצריה".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אנחנו צופים אל קו הגבול עם לבנון ממרום מושב דובב שבגליל. כמה עשרות מטרים מאיתנו, חקלאי ישראלי מנמנם בטנדר לבן בלב שדה חרוש. הדממה מופרת מעת לעת רק בהדי יללות התנים.
"כדי שהחקלאי הזה יישב ככה בשקט, החיילים שלי עובדים מסביב לשעון וחיים במתח תמידי. כל מי שטוען שאנשי הקבע מפונקים, שיבוא לראות את המג"דים והמח"טים שאיתי בעוצבה, את קציני המודיעין, כמה הם עובדים ועד איזו שעה הם ערים בכל לילה. הרי הכל פה יכול להתפוצץ ברגע. בשנייה אחת".
אחר כך, בכביש האהוב עליו, המתפתל מקיבוץ סאסא ליישוב מתת, מזאריב נוהג בג'יפ הסופה ומביט בשקדיות ובמטעי הקיווי והתפוחים שסביב. עוד מעט יתקלף מעליו המתח התמידי שהוא מדבר עליו, שהיה חלק מחייו ב־29 השנים האחרונות, יחד עם המדים והאחריות. "זה עומד להיות תהליך נפשי ארוך להשתחרר מכל זה", הוא נאנח. "לא להידרך כשאני רואה מסוקים חגים מעל הבית שלי בזרזיר. לא לחלום בלילה על הגיזרה".
שמות רב־לאומיים
מג'די (48) נולד בכפר הבדואי זרזיר שבעמק יזרעאל, אחד מ־14 ילדים של אותו אב, שנישא לשתי נשים. מרבית ילדותו עברה ביפיע, שם התגוררו שתי נשותיו של האב. לאחר התיכון ובטרם התגייס, עבד במשק של קיבוץ יפעת, שבו הועסק אביו כשומר שדות. בקיבוץ ראה את הילדים שבגרו חוזרים בסופי שבוע הביתה כשכומתה אדומה תחובה בכותפות מדיהם, וחלם להיות צנחן, כמו אחיו הגדול, ולא גשש, כמו רוב הבדואים בצה"ל.
אבל דוד שלו, סא"ל עמוס ירקוני (ובשמו המקורי, עבד אל מג'יד חאדר), שהיה בעברו מפקד סיירת שקד, מושל מרכז סיני ומעל לכל, גשש בולט ומעוטר - אמר לו ולאביו, ששירת גם הוא בסיירת שקד, שמג'די מאוד מתאים להיות גשש.
ב־1985 התגייס מזאריב והוצב בנגב, באוגדה המרחבית 80. "הייתי צריך להכיר את הבדואים של הנגב, ששונים מהבדואים של הגליל. אנחנו בגליל נמצאים בנקודה אחרת, עלינו קומה ברמת החיים. אנחנו לא נוודים ולא חיים בפזורה".
במהלך האינתיפאדה הראשונה שירת באוגדת עזה, ולאחר מכן נשלח לקורס קצינים. הוא שימש סגן מפקד יחידת הגששים הפיקודית ומפקד יחידת הגששים בחטיבה הצפונית של אוגדת עזה. ב־2004 מונה לקצין גששים פיקודי (הסמכות הבכירה ביותר בתחום) של אוגדה 80 בדרום. בימים אלה הוא מסיים את תפקידו כקצין הגששים הפיקודי של עוצבת הגליל (אוגדה 91).
מאז התגייס לצה"ל הוא מתגורר בזרזיר. שם גם נולדו שלושת ילדיו: רם (17), שירה (14) ומאיה (4 וחצי).
לא נשמעים כמו שמות בדואיים.
"את טועה", הוא מחייך. "רם זה על שם ואדי רם שבירדן, שיש לו חשיבות לבדואים, שחיים בו היום. המילה שירה פירושה בערבית 'עצה טובה', ומאיה הוא שם חזק גם בערבית. יש כוכבת לבנונית גדולה בשם הזה".
לא סתם בחר מזאריב שמות רב־לאומיים שכאלה. זה 20 שנה הוא נשוי לרותם, בת דודתו מדרגה שלישית, שאמה יהודייה ואביה בדואי.
"הם הכירו בשנות השבעים במהלך השירות הצבאי שלהם בסיני", אומר מזאריב. "בתיה שירתה כסמלת מבצעים, ומג'אד היה קצין גששים. כשהתאהבו, רצו לגור בחדרה או ביישוב יהודי אחר, אבל בסוף בתיה החליטה שהם יקימו את הבית שלהם בזרזיר, שזה יהיה הכי קל ונכון עבורם".
"תמיד שואלים אותי איך המשפחה של אבא שלי קיבלה את אמא שלי", אומרת בעברית צחה רותם מזאריב (36), העובדת כעוזרת גננת בגן בגבעת אלה שליד זרזיר. "על השאלה הזאת אני עונה שלפני הכל, צריך להצדיע לסבתא שלי הבדואית וורדה, אמא של אבא. היא קיבלה את החברה היהודייה שלו ואהבה אותה והעדיפה אותה על פני כל הבדואיות שהוא היה יכול לבחור".
פולנייה ובדואית
אנחנו יושבים בסלון שלהם בכפר, טובעים בתוך כורסאות רכות מול שולחן הקפה הגדוש בסנדוויצ'ים, פירות, אגוזים ועוגות שרותם הכינה. "הכמויות של האוכל זה מהצד הפולני שלי, לא הבדואי", מבהירה רותם. הבית גדול מאוד ורב־קומות, אבל מרוהט בצניעות. בחלקו האחורי חצר רחבת ידיים, מלאה דשא ופרחים. מזאריב בונה עכשיו בצד החצר יחידת דיור קטנה, אולי היא תהפוך למשרד שלו לאחר שחרורו.
סבתא של רותם, מינה, עלתה מפולין לאחר שבעלה, שלושת ילדיה ושמונת אחיה נספו באושוויץ. בארץ פגשה את אליהו, שעלה אף הוא מפולין עם ילדיו מוטי ובתיה, שהתייתמו מאמם עוד לפני המלחמה. מינה ואליהו נישאו וקבעו את מושבם במושבה כנרת.
"כילדה נחסכו ממני פרטי הסיפור שלה", אומרת רותם. "רק כבוגרת, כשכבר הייתי נשואה למג'די, היא ישבה איתנו יום אחד וסיפרה הכל. עד היום אני המומה מהדרך שהיא סיפרה לנו את הסיפור, בלי הכנות ובלי הקדמות. זה היה שוק נורא עבורנו.
"היא סיפרה למג'די ולי שהם היו משפחה מאוד עשירה בפולין, ועבד אצלם נהג. במלחמה הוא היה חייל בוורמאכט, ובמקרה ראה אותה יום אחד בתוך ההמון ומיהר להסתיר אותה עד סוף המלחמה. הוא סיכן את עצמו, בגלל שהכיר אותה מילדות ואהב את המשפחה.
"בארץ הם גידלו את אמא שלי בתיה ואת דוד שלי. היא לא יכלה להביא עוד ילדים, כי לפי מה שהבנתי ממנה, נגרמה לה פגיעה פיזית קשה בתקופת השואה, כחלק מהניסויים של מנגלה. תקופה לא ארוכה אחרי שסיפרה לנו את הסיפור שלה היא נפטרה, כאילו רצתה לשחרר מעליה את המשא ואז למות בשקט".
מג'די: "כל מה שידעתי לפני השיחה עם סבתא של רותם זה שהיתה מלחמה, ויש הטוענים שנהרגו בה שישה מיליון יהודים. כנער לא ייחסתי לזה שום חשיבות, כי בתוכנית הלימודים בבית הספר הערבי־מוסלמי בנצרת למדו על מלחמת העולם השנייה, והיתה אולי פיסקה אחת שהזכירה את השואה.
"רק אחרי ששמעתי את הסיפור של מינה ואחרי שנסעתי לפולין במשלחת של צה"ל, שמעתי וראיתי דברים שלא ידעתי מעולם. זאת חובה לחשוף את הערבים בישראל לעובדות ההיסטוריות האלה. בעיניי, כל המנהלים והמורים בבתי הספר הערביים חייבים לנסוע למסע לפולין. הייתי רוצה שכל אדם באום אל־פחם ובנצרת ובסכנין יידע באמת מה קרה".
מזאריב. "קרה משהו בציבור. ככה זה כשמציירים את אנשי הקבע כמפונקים שלא מתאמצים ושאין בהם צורך" צילום: גיל אליהו/ג׳יני
רותם: "אני נולדתי וגדלתי לתוך זה. יש לי שתי אחיות ואח, וכולנו למדנו בבית הספר בנהלל. היו שם כאלה שהציקו לנו וקראו לנו ערבים, בגלל שאבא בדואי. היה ילד אחד שלא אשכח לעולם, שתמיד קרא לי 'ערבייה' ככינוי גנאי. ודווקא פה בזרזיר היו קוראים לי יהודייה. זה לא היה קל אף פעם, אבל התמודדתי.
"גם רם ושירה לומדים בבית הספר בנהלל, ואני כל הזמן אומרת להם: אם אומרים לכם שאתם ערבים, אז מה? נכון, זאת עובדה, אתם ערבים. ערבי זו לא קללה, להפך. הרבה יותר קל להם להתמודד עם זה, בגלל שאני כבר עברתי את הכל, אני כבר הייתי שם. הם נמצאים במקום מצוין. מדברים את שתי השפות באותה רמה וחיים את שתי התרבויות. הם השתלבו הכי טוב שיש, ואני אומרת את זה בגאווה".
למה בחרתם עבורם במסגרת לימוד יהודית?
רותם: "הבחירה בנהלל מאוד נכונה לנו, ככה אנחנו רואים את החיים שלנו, משולבים לגמרי בחברה היהודית, ואין סיבה שהם לא ילמדו שם. למשל במערכת החינוך ביישוב שלנו אין חשיבה מחוץ לקופסה, היא מאוד מקובעת".
איך הבית שלכם מתנהל?
"כבית ישראלי. אנחנו ישראלים, חילונים, חוגגים את החגים של שתי הדתות, ובאופן כללי לוקחים את הדברים הטובים משני העולמות".
ולאיזה כיוון הילדים פונים?
"הילדים הם קודם כל מוסלמים. למרות שאני והאחים שלי 'ילדי תערובת', הוריי בחרו לגדל אותנו כמוסלמים, וככה אני מגדלת את הילדים שלי. אם אני אתחיל לשדר בלבול והאפשרויות יהיו לגמרי פתוחות, זה לא יהיה נכון בשבילם. הם יודעים שאנחנו מוסלמים, בדואים, ששומרים על התרבות והמנהגים והמסורת כמו רבים אחרים בכפר. היום יש הרבה יותר פתיחות ואפשרויות. רם יתגייס לצבא, ואני שמחה על זה. הבנות שלי יינשאו כמו שבדואיות נישאות".
לא עם יהודי.
"לא, הן לא יתחתנו עם יהודי. הן יתחתנו עם מוסלמי".
מג'די: "אי אפשר לדעת עם מי הן יתחתנו".
רותם: אפשר לדעת, מג'די. הבנות שלנו לא יתחתנו עם יהודי. אני לא מכירה בדואיות שהתחתנו עם יהודי. הפוך - כן.
"אני רק רוצה לשמור עליהן. שלא ילכו לאיבוד ויתבלבלו. הן צריכות משהו להיאחז בו. גם לי ולאחיות שלי היה ברור שנתחתן רק עם בדואי, כי יש פה עניין של מסורת, של כבוד המשפחה, ואי אפשר לברוח מזה. אבא שלי והמשפחה שלו חשובים לי. למרות שאבא שלי התחתן עם יהודייה, אם אני אפילו הייתי חושבת להתחתן עם יהודי, אני לא יודעת מה הוא היה עושה עם עצמו. זה בכלל לא היה פתוח לדיון, וגם עכשיו זה לא פתוח לדיון. זה ברור כמו השמש והירח מבחינתי. לגבי רם, אני לא יודעת להגיד".
מג'די: "וואלה, אתם היהודים מה זה קשים".
"אני נמצא במקום הכי טוב"
בחזרה לתצפית במושב דובב. מג'די מצביע לעבר נקודה זהובה ומנצנצת באופק הלבנוני: בכפר השיעי מרון א־ראס, הבנוי על רכס ההר המתנשא לפנינו, נבנה כפיל לאתר כיפת הסלע שבירושלים. "בעיניהם זה אתר הניצחון של מלחמת לבנון השנייה, כי מבחינתם הם ניצחו. אבל הם כמובן לא ניצחו, הם הפסידו. משלחות של בכירי חיזבאללה ובכירים איראנים מגיעות לשם, ובאתר יש עמדת תצפית, שממנה הם צופים לכיוון הגבול שלנו. אולי הם מסתכלים עלינו ברגעים אלה.
"אני לא אופטימי ממה שקורה שם עכשיו. מצד אחד חיזבאללה מתחזק מאוד, ומצד שני מבחינת המורדים בסוריה, אנחנו היעד הבא. לא משנה מי בסוף ינצח, לנו זה לא יהיה טוב. כולם שם מאשימים את כולם שהם משת"פים של האויב הציוני. אנחנו הרשע. רוצים להרוג יהודים ולשחרר את פלשתין".
איפה אתה נמצא בתוך כל זה, כמוסלמי סוני?
"אני נמצא במקום הכי טוב. אני כל כך שמח שאני נמצא פה, בצד הזה של הגבול. ערביי ישראל צריכים להבין שפה, בישראל, אנחנו אמנם משתלבים לאט, אבל זה המקום הכי טוב לערבי היום. המצרי, הירדני, הסורי, הסעודי, העיראקי, הפלשתיני, הלבנוני, התוניסאי - אף אחד מהם לא חי כמונו. אני עוקב אחרי התקשורת בעולם הערבי ורואה שישראל היא דוגמה למקום חיובי בעיני העולם הערבי".
חיובי?
"חיובי. רוצים בחירות בסגנון ישראל, רוצים חופש ביטוי כמו בישראל. כשערבי ישראלי מגיע לירדן, מסתכלים עליו כמו על אמריקני. גם כשערבי ישראלי מגיע לגדה מסתכלים עליו ככה. בחנויות, למשל, דורשים ממנו מחירים גבוהים יותר. ברור שמה שבולט בחלק מהעולם הערבי הוא שטיפת המוח נגד ישראל שעוברת מדור לדור, ומולה אין הרבה סיכוי. אבל האוכלוסייה הערבית בישראל חיה בתוך שמורת טבע מטופחת, עם שוויון, חופש עיסוק, חופש ביטוי וכל חופש דמוקרטי אחר".
ואולי זה מה שאתה מרגיש בצבא, שהאפליה פחות מורגשת בו. השאלה מה חווים הבדואים שלא משרתים בצה"ל.
"הרבה בדואים גרים בכפרים שמלפני קום המדינה. החמולה והשבט גורמים לפעמים נזק, כי הם לא מאפשרים התפתחות. לאנשים אין אומץ ליזום ולהשתנות. הבדואי מגדל עיזים וכבשים והוא רוצה להמשיך, כי אין בזה סיכון. תגידי לו, בוא נשקיע בפיתוח מוצר, בסטארט־אפ - הוא יגיד לך, מה פתאום. אתה לא יכול להגיד רק 'דופקים אותי ומקפחים אותי'. תעשה עם זה משהו.
"כפר זרזיר היה כולו פחונים בשנות השבעים, לא היה כאן כלום. נתנו לנו אדמות מינהל, אנחנו השבחנו אותן, וכולם הרוויחו. בזרזיר אחוזי הגיוס של הבדואים הם מהגבוהים ביותר, המוכתרים שלנו קשרו את גורלם בגורל המדינה והחליטו להשתלב. לצערי, בקרב כלל הבדואים יש ירידה באחוז המתגייסים. בעבר זה היה כרטיס הכניסה לחברה הישראלית, אבל היום צה"ל בעיני הבדואים זה לא מה שהיה פעם. כל מה שקורה עם החרדים, הביקורת על אנשי הקבע, הקיצוצים. זה מנוף פחות משמעותי.
"ברור שהמדינה צריכה להתייחס לכל בניה באופן שווה. היא צריכה להושיב את כולם אל השולחן ולתת להם אוכל במידה שווה. החלום שלי הוא שהאוכלוסייה של כל המדינה תתנהג כמו נבחרת אחת, לא כמו קבוצות שלא מחוברות ביניהן. עצוב לי שהציבור הערבי לא מרים את הכפפה. אני לא מצליח להבין למה מתנגדים להתנדבות לשירות לאומי, למשל. אם יש פערים, צריך לסגור אותם על ידי השתלבות, לא על ידי התנגדות".
מה אתה חושב על תוכנית פראוור?
"כל תוכנית שבאה לשנות את המציאות של הבדואים היא מבורכת. לא יכול להיות שבשנת 2014 תחיה בישראל אוכלוסייה כאילו היא באפגניסטן. אבל גם הבדואים אשמים, ואני אומר את זה כבן העדה. לא רק המדינה אשמה. מה שכן - עם הבדואים צריך להתנהל מתוך הבנה. זאת לא אוכלוסייה שהיא אנטי בטבע שלה, אפשר להידבר איתה ולהגיע להסכמים. זאת חברה שגם כשיש רצח ונקמת דם, היא יודעת לעשות את הסולחה".
שירתת שנים בעזה. נטמעת בתוך האוכלוסייה המקומית, נכנסת אליהם לבתים. לא הרגשת הזדהות מסוימת איתם?
"זה נכון שאני קודם כל ערבי. ערבי מוסלמי סוני, בדואי, וגם ישראלי. אני לא ציוני כמו היהודים, אבל אני לגמרי ישראלי. בתקופה ההיא היו בי כעסים. הרי יש מג'נונים משני הצדדים. אבל אסור לרדת לרמה שלהם.
"היו מקרים שהבנתי את הצד השני. אני הכי קרוב להבין אותם. אבל אנחנו, הבדואים, חיים ונושמים את היהודים, ואני מכיר גם אתכם. הכי קל להשיג מה שאתה רוצה מהיהודי עם קפה טוב, עם ארוחה, שיחה ויחס טוב. העולם הערבי צריך להבין שעם מלחמה וכוח זה לא ילך. פשוט לא ילך. אם אתה רוצה להוציא מהיהודי משהו, אל תילחם איתו. זה טיפשי.
"בעזה האוכלוסייה ראתה בבדואים אויבים גדולים יותר מהיהודים. הם חושבים שאנחנו רוצים להיות יותר אכזריים מאכזריים כדי להוכיח את הנאמנות שלנו ליהודים. הסתכלו עלינו כאילו אנחנו כלבי תקיפה. טורפים. אבל אני ניצלתי את העובדה שאני מבין את החברה שלהם. למשל, כשהיינו עושים מעצרים והייתי נכנס לבית, קודם כל הייתי מבקש מהאבא שיוודא שהבנות שלו לבושות כהלכה, כי אני יודע כמה הנושא הזה חשוב לכבוד המשפחה.
"אני אוהב את עזה כעיר. יש לה פוטנציאל להתחבר איתנו יותר מאשר הגדה. חמאס מייצג אג'נדה של איראן כי זה החמצן שלו, אבל זה לא מה שחושבים העזתים. אין כמעט בית בעזה שהדיירים שלו לא עבדו בישראל. יש שם אוניברסיטה, בית חולים, אנשים משכילים. הם רואים איך חיים ביתר העולם והם רוצים לצאת מהמצב שלהם, שלא יהיה לך ספק.
"מאוד ריחמתי עליהם בשנים שהייתי בעזה, וגם עכשיו. מאוד. אבל חלק מהסבל שלהם הוא אשמתם. שיעשו בדק בית, שיפעלו מול המנהיגות שלהם. הם שם רוצים להתרחק מחיזבאללה ומאיראן, והם כבר מבינים כמה חמאס מסבך אותם מול ישראל, מול מצרים. אנשים ימותו מרעב וממחלות, והפעם הם כבר לא יכולים להאשים את ישראל. הם רואים שלוקחים את חומרי הגלם בשביל תעלות הביוב והופכים אותן למנהרות. משתמשים במשאבים שמועברים אליהם בשביל לייצר רקטות. לוקחים את הסולר שמיועד לחימום ומשתמשים בו למחרטות לייצור טילים.
"בעזה יודעים שישראל עושה סיכולים ממוקדים, ושהיא לא מפעילה את התותחים שלה ככה סתם. הם יודעים שלישראל אין שום דבר נגד עזה, רק נגד פעילי חמאס וארגונים קיצוניים אחרים".
"אין שתי עקבות זהות"
על תפקיד הגשש הוא מדבר בהתרגשות ובתשוקה, סוחף בהסבריו, גם כשהם נוגעים למאפיינים של סוליות נעליים. הוא עומד בסלון ביתו ומסביר לי בלהט ש"אין שתי עקבות שהן אותו דבר. יש גדלים שונים, יש רמת שחיקה שונה של סוליה, יש הבדל במשקל של מי שנעל את הנעל, יש רמת טריוּת של עקבות. יש הליכה של פחדן, כזה שהולך בהיסוס, במסלול לא יציב, כרואים שהוא חוזר, מסתובב ומסתכל לאחור. ויש הליכה של אדם שמכיר את השטח והולך הליכה רציפה, בטוחה. יש הליכת יום, הליכת לילה, הליכה של לפני חצות ואחרי חצות".
אתה מסוגל להגיע לרזולוציה כזאת?
"בקלות. לפי הרטיבות מהטל, שיורד סביב חצות, ולפי החרקים שיוצאים רק בלילה ואנחנו יודעים לזהות את הסימנים שלהם.
"הבעיה שלנו היתה עם הבדואים של סיני. הם עשו לנו את המוות. הם קלי משקל, לא משאירים עקבות, הלכו וטישטשו עקבות באמצעות פיזור של אוכל לבעלי חיים, שהיו באים ומטשטשים בשבילם את העקבות. בדואי יודע ללכת על אבנים בלי להפוך אותן.
"בעזה שמו מטען חבלה לטנק, והגששים לא עלו על זה, כי השאירו בשטח חתיכת בשר, וכלבים שהגיעו לשם שיחקו עם הבשר וטישטשו את העקבות".
למה רק בדואים הם גששים? נער מקיבוץ לא יכול להיות גשש?
"הבדואים חיים עדיין בחמולות ובשבטים, גם אם אנחנו גרים בקומה רביעית או חמישית, וכשאדם זר מסתובב בינינו, הנורות האדומות נדלקות. אנחנו רגישים ללהק של ציפורים שעובר מעלינו, לעדר של איילות שנע במהירות. אצלכם זה לא קיים.
"גשש צריך להיות חשדן, בעל ראייה ושמיעה טובות מאוד. ההבנה שלנו את השטח אמיתית יותר. אנחנו עדיין מחוברים לאדמה, אתם כבר מחוברים לאספלט. אצלנו ילדים יודעים להדליק מדורה, אצלכם הם בקושי יודעים לקלף תפוז. ילד אצלכם עובר מגן הילדים היישר להיי־טק. למרות זאת, במתקנים ביטחוניים רגישים יש גששים יהודים אתיופים".
למה? במקומות כאלה לא סומכים מספיק על הנאמנות שלכם?
"זה התחיל לפני הרבה שנים, בגלל סיווג ביטחוני. בכור בדימונה, למשל, לא כל אחד יכול לשרת, מה לעשות. אני חושב שזה לא הוגן ומאמין שהגישה תשתנה עם הזמן. אגב, בעבר, במתקנים רגישים של חיל האוויר היו גששים בדואים. היום אין, אבל מטעמים אחרים, תקציביים".
החושים החדים קיימים גם מעבר לתפקיד הצבאי?
"ברור. במסעדה, בכביש, בכל מקום. לפני כמה שנים ישבתי בבית קפה. כרגיל בצד, אף פעם לא באמצע, אלא כמו בפתיחת ציר. ראיתי שבמרפסת בחוץ יושבת קבוצת אנשים, ובהם אישה עם הגב אלינו. אמרתי למי שהיה איתי: קורה שם משהו, האישה נמצאת בלחץ ובהרבה מתח. ובאמת, כשהיא הסתובבה ראיתי שזאת רונית אשכנזי, אשתו של גבי אשכנזי. אלה היו הימים של חשיפת מסמך הרפז".
שירה, רותם, מאיה ומג'די מזאריב. צילום: אפרת אשל
כשישתחרר, מזאריב מקווה להשתלב בתפקידי דוברות ותקשורת מול העולם הערבי באחד המשרדים הממשלתיים. "אני רוצה לומר לחברה הערבית שאני פונה אליהם כמוסלמי, שגדל צמוד ליהודים, ושמה שהם חושבים על היהודים לא נכון. היהודים לא צמאי דם. יש חשיבות שמג'די המוסלמי אומר את זה, ולא מישהו אחר".
למה החלטת להשתחרר דווקא עכשיו?
"כי אני מרגיש שמיציתי. לא רוצה להזדקן בתפקיד הזה, וחשוב לי לפנות את המקום עבור אחרים בעדה, שצריכים ורוצים להתפתח. הגיע הזמן להיות עם המשפחה שלי, אני כבר מרגיש את זה. עשרים שנה שאני אורח בבית. מגיע הביתה רק בסופי שבוע, וגם זה לא תמיד - כל שבת שלישית אני נשאר בבסיס. אני כמעט לא קיים כבעל וכאבא. ולמה? אני לא שר הביטחון ולא הרמטכ"ל.
"גם כשאני בבית, אני בצבא. אני לא יכול אפילו לשבת בראש שקט עם חברים. מעולם לא אספתי את הילדים שלי מבית הספר, לא הגעתי להופעות, לאסיפות הורים. אני לא יודע כמעט כלום על החיים שלהם. בימי ההולדת שלהם לא הייתי, אלא אם הם נפלו על סוף השבוע.
"הרי אני לא אבוא למפקד האוגדה ואגיד לו, 'יש לבת שלי יום הולדת, אני צריך לצאת היום מוקדם'. זה לא הולך ככה. ואותנו גם מפחיד חוק מרפי. שבדיוק כשלא אהיה פה יתרחש אירוע שיכול להתלקח למשהו גדול, וחיילים ייחתכו לגזרים. החשש הזה כל הזמן מלווה אותנו. אני מאוד מעריך את רותם שהצליחה לחיות איתי. כנראה רק אנשים שרוטים יכולים לחיות עם אנשי קבע, עם ההיעדרות ועם המתח. מישהי אחרת היתה נותנת לי בעיטה".
"אף פעם לא חשבתי על הסכנה שהוא נמצא בה", אומרת רותם. "אם הייתי מתחילה לחשוב בצורה כזאת, לא הייתי מסוגלת להתמודד עם החיים. אי אפשר לחיות ככה. הייתי מאבדת את השפיות".
גידלת את הילדים לבד.
"לגמרי לבד. להיות בת זוג של איש קבע זה לבטל את עצמך, במידה מסוימת, למענו ולמען הילדים. במשך שנים היה לי משפחתון שהפעלתי בבית ולא יצאתי לעבוד בחוץ, כי הילדים צריכים שתהיי זמינה להכל - הרי אבא לא נמצא.
"לפעמים, כשהוא מתערב במשהו, מעיר, מבקר, הם מסתכלים עליו במין תמיהה כזאת, 'מה פתאום אתה מתערב? ממתי?' הפנייה שלהם היא תמיד אלי. הם מבקשים את רשותי, את עזרתי. אותי. הכל מוטל עלי. זה לא הגיוני.
"היו לילות שאחד הילדים היה חולה, והייתי יושבת על המדרגות, תופסת את הראש ואומרת לעצמי, מה אני עושה? למי אני מתקשרת באמצע הלילה? עם מי אני אשאיר את הילדים? מי יעזור לי? מי יסיע אותי? אולי אני אעשה לו אמבטיה לפני שאני נוסעת לרופא? אולי אנסה עוד פעם לתת תרופה? ואני יודעת שאם היה אבא בבית, לא היתה לי התמודדות כזאת בכלל".
בימים האלה, כשהוא בחופשת שחרור, צמודה אל מזאריב בתו הקטנה, מאיה בת הארבע וחצי. היא לא מרפה ממנו לרגע, "כאילו דואגת שלא אתחרט בטעות ואחליט להישאר בצבא", הוא מחייך.
"תמיד כל מה שהיא מבקשת, אני נותן לה. היא רק רוצה אותי לעצמה. אומרת לי: 'באבא, קח אותי למכולת של פאטמה', וכשאחותה רוצה להצטרף, היא לא נותנת לה. ולא חשוב אם זה יום או לילה - היא רוצה ללכת איתי לבד לפאטמה. אז בלילה אני אומר לה: 'תסתכלי מהחלון, יש חושך, פאטמה סגורה', והיא מקבלת את זה.
"לא מזמן הקפיצו אותי חזרה לצבא בשעה מאוחרת, זמן קצר אחרי שהגעתי הביתה. כשעמדתי וסידרתי את המדים לקראת היציאה מהבית, היא באה אלי, משכה לי במדים, הביטה בי במבט עצוב ואמרה לי: 'אבא, אל תלך. תסתכל מהחלון, יש חושך. הצבא סגור'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו