השבוע החלטנו לקיים את מצוות "וסינג'רת לבניך" כנהוג במקומותינו ולרתום את הילדים לכמה משימות ניקיון לקראת חג הפסח הממשמש. הרעיון היה להעניק להם את ההזדמנות הנדיבה לעבור ילדות קסומה ופשוטה כמו שהיתה לנו עצמנו. לעצור ולו לרגע קט את הקלקול העמוק של עולם המסכים וההסחות שאופף אותם. לטעום טעמה של ילדות ישראלית בריאה נטועה בקרקע ובמלאכות הבסיסיות. בקיצור: שינקו! שידפקו פעם שטיח. שילמדו איך סוחטים סמרטוט, מאיזה צד מחזיקים מגב, ואיך מנקים מגירה. בשלב הראשון יהיה להם קשה. הם ייללו עד לב השמיים. ישנאו כל דקה. יתעבו מעומק ליבם את המשימה - ואותנו, ואף ישקלו להסגיר אותנו ליצחק קדמן. שיסגירו! - אמרנו בעוז. שיתעבו! הרי בעוד שנים, כולנו יודעים, בעוד שנים הם יתרפקו על הרגעים הללו וינופפו בהם בגאווה מול ילדיהם המפונקים, שיביטו על סמארטפון כמו שאנחנו הסתכלנו אי אז על פתילייה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
במילים אחרות, כשאתה מחליט להטיל משימה על הילדים שלך, אתה חייב לשכנע את עצמך שזה לגמרי לטובתם. עניין של מבנה נפשי הורי. אבל, אני מודה, היו עוד כמה מחשבות בראשנו. כמו זאת למשל: מישהו הרי החליט לשחרר אותם מהלימודים שבוע וחצי לפני החג. ואם אנחנו לא רוצים (ואנחנו לא!) שהחופשה הזאת תהפוך להיות עוד סוג של חנוכה, חייבים לחזור לייעוד המקורי. אם לא נתגייס לניקוי משפחתי אינטנסיבי, הימים האלה יהפכו חיש מהר לעוד מירוץ נואש אחרי אטרקציות, פסטיגלים וג'ימבורים. שוב יישמעו צלצוליה של מסחטת הכסף הארורה שבן אדם סביר לא יכול לעמוד בה - הרי לא לכל אחד מאיתנו יש טלנסקי פרטי או דכנר מזדמן שהיום מעביר לך מעטפה, מחר מוציא את אחיך מהחובות, ומחרתיים אפשר להתנער ממנו בטענה שהוא נודניק.
חייבים לחזור לייעוד המקורי ולרתום את הילדים לניקיונות. איור: עציון גואל
וכן. שלחנו את הילדים לנקות גם מתוך נוסטלגיה לשמה. אין לי שום פינה חמה בלב לטירוף הפסח של ילדותנו. לא יכולה להיות לי מילה אחת טובה לומר על האמבטיה המלאה כלי פלסטיק וזכוכית, או על ריחות חומרי הניקוי של אז שרובם הוצאו בינתיים אל מחוץ לחוק, ברוך ה'. משנה לשנה ההכנות לפסח הלכו והתחרפנו, והביאו להצטברות של נזקים שלא היה אפשר להתעלם מהם. כלי פלסטיק נמסו ואיבדו צורה, רהיטים התרופפו והחלו להתפרק, קערות וסירים, שהתפארו בצבעים עזים ומלאי חיים, דהו וקהו והתכערו, ולא. זה לא חסר לי. גם לא הפאניקה הקבועה שאפפה את הכל, הפכה את הבית לשטח צבאי סגור וטיפטפה לליבנו אט אט את התחושה שהחמץ הוא הרבה יותר מסתם מאכל עשיר בגלוטן שלא אוכלים בפסח. החמץ הוא השטן בכבודו ובעצמו. הוא רשע מרושע, צורר יהודים ובן מוות. בחנוכה יש את אנטיוכוס, בפורים - המן, ובפסח - החמץ, יימח שמו וזכרו! לא רוצה דבר מכל זה בבית שלי.
אז למה אני מתגעגע בכל זאת?
לניקוי הספרים אני מתגעגע. באותם ימים גם בתים שידעו מחסור, היו בהם כמה מדפים, שמשום מה היינו קוראים להם אצטבות, והם היו עמוסים ספרים. לקראת פסח היינו מורידים את הספרים מן האצטבה, לא רק כדי לנקות אותה אלא גם כדי לאוורר את הספרים עצמם. המעשה היה די פשוט. דיפדפנו בין האצבעות את הספר כולו כדי שייפלו פירורים וסתם אבק. ואז ליטפנו סביב־סביב במטלית שנזרקה בה מעט לחלוחית. במהלך הזה אתה אמור לסיים ספר בעשר שניות, אבל זה תמיד לקח הרבה יותר זמן. שעות ישבנו שם, בחצר או במרפסת, העברנו לאיטנו ספרים מהערימה של המלוכלך לערימה של הנקי, ופתאום, תוך כדי הדפדוף המהיר, קפצו עלינו תמונה או משפט מכושף, וזהו זה, שכחנו את עצמנו ואת הניקיון. לא פעם אני מספר לעצמי שבילדותי הייתי תולעת ספרים. אני לא באמת בטוח שכך הייתי. יותר ויותר נדמה לי שאת עיקר אהבתי לספרים ולספרות רכשתי שם עם המטלית ביד, ברגעים שבהם דיפדפנו והשתעלנו, ולאט לאט גילינו דרך הידיים את העולם הקסום שנחבא באיצטבות של הגדולים.
בין אלבומי צנחנים, טנקים וניצחונות ובין ביוגרפיות של מנהיגים ציונים, צץ לפתע "כיצד באים תינוקות לעולם" המופלא. ובין ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי (המון אבק!) לבין שישה סדרי משנה עם פירוש ברטנורא (שומשום ופירורי קרקר), הסתתרו ספרי מתח מעולמות רחוקים ובעברית פרוצה. והיתה אנציקלופדיית תרבות למשל, שפשוט חתכה לנו את קצה האצבע. הרגל מגונה, ללא ספק, וממש לא מה שאפשר לצפות מאנציקלופדיה. "תרבות" הזאת, שבאה בצבעי כתום מזעזעים, חולקה לציבור הקוראים של אחד העיתונים. זאת הסיבה שבכל בית החזיקו בה. וגם בזכות הציורים הצבעוניים שכמותם לא ראינו עד אז בשום ספר אחר. רוב האיורים הישראליים של אותם ימים היו תמימים ונזיריים. אבל מתוך הדפים של "תרבות" קפצו עלינו - בצבע, בחרבות שלופות ובשריון מלא - לוחמים גאלים, רומים ומונגולים ושיספו לנו את הצורה. אבל לא זה מה שגרם חתכים באצבע. זה הנייר.
האנציקלופדיה המופלאה הזאת, אינעל דינה, היתה עשויה מנייר קשוח וחד. סכינים היא היתה עשויה. היום כבר לא מייצרים נייר כזה, ברוך ה'. וגם הסכינים שמייצרים היום חותכות פחות טוב. בכל פעם שהגענו לדפדוף הפסח של האנציקלופדיה היה ברור שניחתך. אבל כמו שכולנו יודעים, בשביל תרבות טובה שווה להקיז דם.
כך קרה שבבוקר יום שני השבוע הוצאנו כמה עשרות ספרים אל החצר. זרקנו לחלוחית בכמה מטליות והילדים התיישבו, דיפדפו וניקו. ואני רק העמדתי פנים שאני מפקח על העבודה ובעצם הצצתי לראות מתי הם ייעצרו, יניחו את המטלית ויתעכבו לקרוא.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו