טיימס סקוור, ניו יורק, 2008. חברת "אלביט מערכות" פותחת את שבוע המסחר בוול־סטריט. יו"ר מועצת המנהלים מיקי פדרמן, נשיא החברה יוסי אקרמן, נשותיהם וחברי הנהלה אחרים עומדים יחד לתמונה ההיסטורית של הלחיצה על הכפתור. המפיקה סופרת לאחור את השניות ללחיצה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לאקרמן ברור שפדרמן יהיה זה שלוחץ. בכל זאת, הוא הבעלים. ברגע האחרון לוחש לו פדרמן: "יוסי, זה שלך". אקרמן מופתע, מרים את היד ללחיצה, המצלמות מכוונות, המפיקה בלחץ, צריך להתחיל. "רגע", פדרמן עוצר הכל, "איפה אירית?!" מאחת השורות האחוריות, בצניעות אופיינית, מגיחה אירית אקרמן. היא מתקרבת אל בעלה, והם לוחצים יחד.
בוקר אביבי בשדרת הפיקוסים היפה ברחובה הראשי של בית לחם הגלילית, השבוע. אקרמן הולך לאמא. התחלה חדשה במקום ישן. לפני כשנה הודיע על פרישה מתפקידו כנשיא אלביט מערכות, אחרי 17 שנים בתפקיד. דווקא בשיא כוחו ובשיא כוחה של החברה, החליט שזה הזמן ללכת, הפתיע את העובדים ואת המשק כולו. שלוש שנים הכין את הרגע המכונן הזה, ויתר על הסטטוס, המעמד והכוח, וחזר לשדות המושב שבו נולד. את החליפה, הנהג והלשכה המיר בג'ינס, טרקטור וכרם זיתים, שנטע לפני ארבע שנים, 2,000 עצים. רק כובע המצחייה עם הסמל מסגיר את המקום שבו עבד כל חייו.
אנחנו יושבים בבית השמן שלו, שבנוי בין שורות הזיתים, טובל בכרם ובנוף הפסטורלי של העמק. כאן נאגר השמן ומאוחסן במכלי נירוסטה גדולים, שמהם הוא נמזג לבקבוקים ולפחים ומתויג בתווית "אקרמן - שמן בית משפחתי". הכל נעשה על ידי בני המשפחה, גם הנכדים שותפים במסיק ובאריזה. יוסי אומר שעבורו ועבור אירית, הזית הוא סמל לאהבת הארץ, לחיבור לאדמה, למשפחתיות. "זמן זיתים", הם קוראים למקום, ובשביל אקרמן, זה הזמן החדש שלו.
"החלטתי עם עצמי שצריך לדעת גם מתי לסיים. למצוא את הרגע הטריקי הזה, שהוא לא מוקדם מדי ובטח לא מאוחר מדי, ולהתכונן אליו. לנהל אותו".
הוא גבר מרשים, רהוט, מדבר תמיד "בגובה העיניים". עובדיו לשעבר מספרים על מנהל שמתעניין באנשים, כזה שתבע את המושג "משפחת אלביט", וכך השתדל להוביל את הארגון. סייע לעובדים במצוקה, השקיע מאמצים אדירים כדי לא לפטר אנשים, גם בזמנים הקשים - ובד בבד תבע מצוינות בעבודה. "אם יש משהו שציער אותי כמנהל זה עובדים שעזבו. תמיד תהיתי אם עשיתי מספיק כדי שזה לא יקרה".
בתקופת נשיאותו צמחה אלביט מערכות והפכה לאחת המובילות בתחומה בעולם. כיום זו חברה ביטחונית מהגדולות בישראל, עם 12 אלף עובדים ושווי שוק של 2.5 מיליארד דולר. "שלושים שנה התגאיתי שיש לי שתי משפחות נפלאות שחיות זו לצד זו - משפחת אקרמן, עם אמא שלי, האחים שלי, אירית, ארבעת ילדיי ובני זוגם ותשעת נכדיי; ומשפחת אלביט. עכשיו זה הזמן למשפחה אחת".
"היתה לי מין ידיעה פנימית"
אקרמן (64) גדל בבית לחם הגלילית. בן בכור לדינה, ניצולת אושוויץ, שעברה את המלחמה עם אחותה התאומה, ולישראל ז"ל, חקלאי ואיש חינוך.
הוא התבגר בשדות העמק. כבר בצעירותו עבד במשק, בלול ההודו של הוריו. בתיכון למד במגמת האלקטרוניקה בבית הספר בסמ"ת בחיפה, משם באים חבריו הטובים עד היום. בעתודה האקדמית למד בטכניון, שממנו יקבל לימים תואר דוקטור כבוד. הוא סיים תואר ראשון בהנדסת אווירונאוטיקה, הלך לקורס טיס אבל הודח כעבור שנה, ועבר להיות מהנדס ניסויי טיסה בחיל האוויר. את אירית פגש כנער במושב, גם משפחתה באה משם. "אנחנו יחד ממלחמת יום הכיפורים", הוא מספר בגאווה. רגע של שקט, ומהמטבח נשמעת צעקה: "מלחמת ששת הימים, יוסי. משנת 67'!"
"גם אם היא היתה עכשיו בניו יורק, היתה שומעת ומתקנת אותי", הוא לוחש. "איכשהו יוצא שהיא תמיד צודקת". ולה הוא צועק: "לפחות זכרתי מלחמה, אירית!"
ב־1975 היה אקרמן קצין צעיר ומבטיח, נשוי לאירית ואב לגלית בת השנה. האופק היה ברור: שירות בצבא הקבע. עד הלילה ההוא, ב־1 בספטמבר, שבו התדפקו על דלת ביתם שבראשון לציון שני חברי המושב, ובפיהם בשורת איוב: אביו של יוסי, ישראל, נהרג בתאונת אימונים בעת שירות המילואים.
"בתוך רבע שעה ארזנו שלוש מזוודות ונסענו למושב. למחרת כבר הייתי במשק, נכנסתי לנעליו של אבא. אחי, יעקב, למד אז בטכניון, ואחותי רחלי היתה ילדה בת 12. אמא שלי, שעברה את אושוויץ, התאלמנה בגיל 46. היה ברור לי שאני חוזר הביתה. עזבנו את הדירה שלנו במרכז, וגם על המסלול הצבאי ויתרתי. אסור היה לתת למשפחה להתפרק.
"ביום ההוא נגמרה הילדות ונגמרו החלומות. לקחתי את ניהול המשק, וחשבתי שכך יהיו חיי. כמו של אבא שלי. אפילו לא ישבתי שבעה. העברתי את הימים הקשים האלה במשק של ההורים, שבעה מעשית.
"אבא היה דמות חינוכית. אם יש מישהו שהשפיע עלי לאורך השנים, זה הוא. אמנם, היום הוא כבר יותר שנים נעדר מחיי מאשר נוכח בהם, אבל עדיין, אני מתייעץ איתו במחשבות. שואב ממנו השראה".
עם אמו, דינה, בת ה־85. "היא עומדת מול התמונה שלנו ואומרת: 'למנגלה לא היתה משפחה כזאת!'"
את ביתו במושב בנה מול הבית הטמפלרי היפה שבו גדל, ושבו חיה עד היום אמו דינה. לצידם בנו את ביתם גם האח יעקב ומשפחתו. בינתיים נולדו למשפחת אקרמן הבנות זהר (36) ועדי (35), ובהמשך גם עופר (28), בן הזקונים.
בוקר אחד, ב־1982, קיבל אקרמן טלפון מיוסי תדהר, ששירת עימו בחיל האוויר, והפך אחר כך למנהל באלביט. הוא ניסה לעניין אותו בפרויקט של מטוס חדש שמפתח משרד הביטחון, "לביא" שמו.
"נסעתי לראיון, כי לא היה לי נעים לסרב. באתי בנעלי עבודה מאובקות ובגדי עבודה מהלול. הסכמתי לעבוד בחצי משרה. ככה, בכל בוקר קמתי לעבודה בלול, ולקראת הצהריים נסעתי בפיאט 127 הקטנה שלי לאלביט. למדתי עולם חדש, וחיי שוב השתנו".
אקרמן החל לטפס בסולם התפקידים באלביט. הוא התמנה למנהל תוכנית הלביא, ואחר כך ניהל את חטיבת מערכות מוטסות, את חטיבת שדה הקרב העתידי ואת מערך התפעול של החברה. ב־1992 נשלח לטקסס כדי לרכוש ולנהל את החברה הבת של אלביט "Elbit Fort Worth".
"המשפחה נשארה אז בארץ, ואני הייתי כל הזמן על הקו. פעם בחודש הייתי מגיע לשבוע בארץ, מנסה להשלים זמן עם המשפחה. זאת היתה תקופה אינטנסיבית עבור כולם. שאלתי את המנהלים שלי עד מתי אני צריך להישאר בטקסס, והם אמרו לי שרק עוד קצת, עד שיימצא מנהל אחר לחברה. זה לקח שנתיים וחצי".
ב־1996 פוצלה אלביט לשלוש חברות: "אלביט מערכות", הגדולה שבהן, "אלביט", שהתמקדה במערכות תקשורת, ו"אלביט מדיקל", שהתמחתה בתחום הרפואי. אקרמן התמנה לנשיא "אלביט מערכות", שמנתה אז 1,800 עובדים, ומחזור המכירות שלה עמד על פחות מ־300 מיליון דולר.
ב־17 שנות כהונתו ביצעה החברה יותר מ־30 רכישות ומיזוגים מוצלחים עם חברות בארה"ב, בריטניה, גרמניה, ברזיל, אוסטרליה, הודו ועוד. מספר העובדים הוכפל פי שישה ויותר, המכירות הוכפלו פי עשרה.
הלבטים החלו ב־2010. אולי בשלה השעה לפרוש. "היתה לי מין ידיעה פנימית כזו, שזה מה שאני צריך לעשות. שיתפתי במחשבות רק את אירית והילדים, והם תמכו. הרבה לפני ההודעה הרשמית סיפרתי למיקי פדרמן, שעבדתי איתו שנים בשיתוף פעולה מצוין. הוא רצה מאוד שאמשיך, אבל קיבל את ההחלטה שלי באצילות. אין לי ספק שאיכזבתי אותו.
"לאט לאט התחלתי להכין את הארגון. בחרתי מחליף מצוין מתוך החברה, בצלאל (בוצי) מכליס, ועשיתי לו חפיפה ארוכה. עם כל הקושי שבפרידה, הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון".
הבת גלית זוכרת שאחרי ההודעה הרשמית, היתה לאביה הקלה גדולה. "כשנסענו לאלביט לטקס הפרידה, הוא אמר לנו, ובעצם לעצמו, שזאת הפעם האחרונה שהוא נוסע לשם כנשיא. לא היה צריך להגיד יותר מזה.
"אירגְנו לו ערב הוקרה עם מאות משתתפים, בהנחיית צביקה הדר. נכחו שם אנשי החברה, משפחה, חברים, צמרת המדינה. זה היה בהפתעה. המפיק ביקש מאיתנו לחשוב על אנשים שיישבו בקהל וירגשו את אבא. הוא היה בטוח שננקוב בשמות של אנשים מהצמרת הפוליטית או הביטחונית, אבל אנחנו ידענו שחברים מהתיכון, מהמושב - אלה האנשים שישמחו אותו.
"יומיים לפני האירוע, הרגשנו שמשהו פתאום השתנה בו. זו לא היתה חרטה, אבל מין עצב כזה. כאילו הבין פתאום שזה סופי, שהרגע הזה באמת הגיע. קצת דאגנו לו, אבל זה לקח בדיוק יומיים".
"אף פעם לא תיכננתי את הקריירה", הוא אומר. "תמיד הייתי ונשארתי יוסי מהמושב. אני טיפוס נאמן, אולי שמרן, היציבות חשובה לי. הפעם הראשונה שטסתי לחו"ל היתה בגיל 32. כל חיי גרתי בבית לחם הגלילית, נשוי לאותה אישה, עובד באותו ארגון. הגישה שלי אומרת שאסור לנטוש, גם בימים קשים: לא ארגון, לא בית, לא אישה. כשיש קושי, מתמודדים. אני לא בורח".
בבוקר שאחרי מסיבת הפרידה הרשמית, נסעה אירית לאסוף את חפציו מהלשכה. "את זה כבר לא יכולתי לעשות בעצמי. זה היה קשה מדי. אבל בבוקר ההוא הרגשתי כמו מישהו שהוריד מהגב תרמיל כבד, שכל עוד סחבתי אותו, לא הרגשתי בכובד שלו. כשהוא הוסר, הרגשתי קל פתאום.
"לנהל חברה כזו זו זכות גדולה ואחריות כבדה. להיות אחראי יום־יום לפרנסה של 12 אלף משפחות, לעסוק באופן שוטף בביטחון המדינה. אין יום שלא חייתי את זה. היו הרבה לילות ללא שינה".
מה עשית בבוקר הראשון שאחרי הפרישה?
"אכלתי ארוחת בוקר עם אמא שלי, בת ה־85. משם צעדתי ברגל לכרם הזיתים שלנו, מילאתי את הריאות באוויר. הרגשתי שחזרתי הביתה, בכל מובן".
"מתענג על החיבור למקורות"
בית לחם הגלילית הוא מושב יפה ומטופח. אקרמן מכיר כל אבן, כל עץ. הוא ואירית מעורבים בחיי הקהילה. בחתונות במושב מבצע יוסי, עם שלושה חברים, את הריקוד החסידי של "רביעיית מועדון התיאטרון". בחג החמישים של המושב שיחק את התפקיד הראשי. שתיים מבנותיו הקימו את בתיהן במושב.
"סטטיסטית, בכל גן ילדים שעובר כאן בטיול, יש ילד אחד שהוא שלי", הוא מציין בגאווה כשאנחנו עומדים בשדרה היפה. "היתה לי תקופה יוצאת מן הכלל - אירועים בלתי נשכחים, הישגים טכנולוגיים, חוזים, מיזוגים, כנסים, אירועים נוצצים. אבל בסופו של דבר, אין כמו הבקרים האלה, השגרתיים לכאורה, באוויר הפתוח, באדמה שהיא שלך".
גם לאחר שפרש, סדר היום שלו מלא. פעם בשבוע הוא לומד תלמוד בסמינר אורנים, "מתענג מכל רגע על החיבור למקורות". ביום אחר הוא לומד חקלאות אצל חקלאים מקומיים, שמסבירים לו באופן תיאורטי ומעשי על הגידולים השונים וההתפתחויות בתחום, וביום נוסף - לומד לנגן במפוחית פה בקונסרבטוריון בטבעון. הוא יושב בדירקטוריון של מוזיאון מדעטק בחיפה, יושב בוועד המנהל של בית לוחמי הגטאות, מתנדב בעמותת "לב־חש" המסייעת לילדים חולי סרטן, פעיל ב"שותפות 2000" של הסוכנות היהודית - גוף שמגשר בין רשויות מקומיות לקהילות יהודיות בעולם, ולאחרונה גם נבחר לשבת בוועדת תקציב הביטחון, שאמורה להתחיל את עבודתה בימים אלה.
חוץ מזה, אקרמן מרצה (לרוב בהתנדבות) באוניברסיטאות, בגופים ביטחוניים ובארגונים חברתיים על חדשנות טכנולוגית, מנהיגות וניהול. לא מכבר, כשנקרא להרצות במוסד אקדמי גדול, דרש שכר יוצא דופן: לשלוח שישה סטודנטים שיעזרו לילדים חולי סרטן, שבהם תומכת עמותת "לב־חש".
מאז פרש מאלביט, הוצף בעשרות פניות מבכירים במשק, מפוליטיקאים ומחברות מרכזיות, עם שלל הצעות מאתגרות ששכר מפתה בצידן. לכולן סירב.
כששואלים אותו לאיזו תקופה בחיים הוא הכי מתגעגע, אקרמן אומר שהוא לא מתגעגע לתקופה. הוא מתגעגע לאנשים. "אבא שלי מאוד חסר לי. היינו מעט מדי זמן יחד, ואני מרגיש החמצה גדולה. אני מתגעגע לחבר הטוב שלי שלמה חרובי ז"ל, שהיה סמנכ"ל אלביט ונהרג לפני כמה שנים בתאונת רפטינג. ואני מתגעגע לעוד חברים שאינם".
אין בקרים שמתחשק לך לחזור לתפקיד שעזבת? לקצב העשייה? לעמדת ההשפעה?
"לא. סגרתי פרק בחיי, מצאתי לי עולם חדש. אני ממשיך לעקוב אחרי אלביט, שמח בהצלחותיה, יודע שהיא בידיים טובות. כשאני מגיע לבקר, תמיד יש איזו התרגשות, לא אכחיש. אבל התפקיד עצמו לא חסר לי. האנשים שעבדתי איתם - כן".
"כשאבא עבד כנשיא, הוא היה מוקף בצוות יעיל ומסור", אומרת הבת גלית. "העניינים הטכניים נעשו עבורו. וזה חשוב מאוד, כי הוא 'הפרופסור המפוזר'. יש אינסוף סיפורים מצחיקים על הכישרון המופלא שלו לשכוח דברים ולאבד חפצים, בכל פעם ברגע קריטי.
"צריך לוודא שצעירים יחזרו לחקלאות, ולרומם מחדש את דמותו של המורה העברי"
"פעם, כשהוא נסע לתערוכה אווירית בפאריס, היו איתו גם זהר אחותי, ואחד מאנשי לשכתו. ב־11 בלילה הוא ביקש מנהג המונית לקחת אותם לגלידה הכי טובה בעיר, וכשרצה לשלם, התברר שאין ארנק. לא בכיסים, לא במושב המונית, לא במזוודה. בסוף התברר שכאשר הוא התיישב במטוס, הארנק הציק לו בכיס, והוא שם אותו במזוודה. רק שזו היתה מזוודה של איש עסקים אחר, צרפתי. הצרפתי פרק את המזוודה בלילה, גילה לתדהמתו את הארנק של אבא והחזיר אותו ל'אל על'. מזל שאמא שלי קיימת, היא אחראית היום גם על היומן שלו, גם על המפתחות, וגם על המקום שבו מניחים את הארנק".
"נעים מאוד, אני יוסי"
כששואלים אותו מה הכי ישראלי בעיניו, הוא לא מהסס לרגע: "כל מי שאוהב את המדינה ומוכן להקריב למענה, הוא ישראלי בעיניי. לדוגמה, חקלאים. אני לא חקלאי, אני עוסק בחקלאות. חקלאי הוא זה שפרנסתו מחקלאות. אני חושב שצריך לחנך לחקלאות, להחזיר בתי ספר חקלאיים, לרומם מחדש את הסטטוס של דמות החקלאי, לוודא שצעירים ישובו למקצוע הזה, וגם לרומם מחדש את הסטטוס של דמות המורה העברי. כל זה, לצד ההייטק המפואר שלנו".
"אבל קודם כל", הוא אומר, "אני יהודי. וסבא".
בחודשים האחרונים הוא מקדיש חלק גדול מהזמן לבילוי עם הנכדים. "לוקח אותם לגן בבוקר על הטרקטורון, נוסע עם הנכדה לשיעורי פסנתר ומחכה בתוך החדר, מתענג על הצלילים, עושה בייביסיטר לנכדים ומרשה להם כל מה שהוריהם לא מרשים.
"לאורך השנים נעדרתי הרבה מהבית. יש מחירים לקריירה כזו, ועכשיו הזמן להשלים את כל החוסרים. אנחנו מקפידים על שתי חופשות משפחתיות בשנה, עם כל הילדים ומשפחותיהם. זה מבצע מורכב: הזמנת חדרים, מכוניות, מסלולים ואוכל. לגדל משפחה גדולה ומגובשת - זה האתגר הכי משמעותי שלי".
יש לו קשר מיוחד עם אמו דינה, שגרה לידם במושב. כשכיהן בתפקיד נהג לבוא אליה לפני כל נסיעת עסקים, לא חשוב באיזו שעה, כדי לקבל את ברכת הדרך. נשיא חברה בחליפה, מגיש לאמא את הראש לנשיקה.
פעם אחת הוא פיספס. "זה היה לפני טיול, לא נסיעת עסקים. בארבע בבוקר נכנסתי לראות אותה, אבל היא ישנה כל כך חזק, שוויתרתי על ברכת הדרך ונסעתי. במהלך הטיול שברתי את הרגל ונאלצתי לחזור לפני הזמן. לאמא שלי היתה ברורה הסיבה, כמובן.
"לפני חמש שנים, כשעמדתי לראשונה על אדמת אושוויץ, ליד בלוק מספר 16, ניסיתי לדמיין את אמא שלי, בת 15, צמודה לאחותה התאומה, נאבקת כדי לשרוד", הוא מספר בהתרגשות. "בשובי, הוצאתי ספר עם סיפור חייה.
"כעבור זמן הייתי בפגישה אצל האלוף אליעזר שקדי, שהיה אז מפקד חיל האוויר. מאחוריו היתה תלויה תמונה אווירית של מטס חיל האוויר מ־2003. סיפרתי לו על אמא שלי. שקדי קם מכיסאו, הוריד את התמונה מהקיר, פתח את הזכוכית וכתב לאמי הקדשה אישית מרגשת. מאז, התמונה הזאת תלויה אצלה בסלון".
בחורף האחרון, אחרי סופת השלגים, לקח את אמו לטיול במכונית בהרי הגליל, רק שניהם. זמן איכות. "חשוב לי לשמח אותה, המשפחה היא הנחמה שלה על כל התלאות שעברה. לא פעם היא עומדת ליד התמונה הגדולה של כל המשפחה הגדולה שלנו, שתלינו על הקיר בביתה, מצביעה עליה ואומרת: 'למנגלה לא היתה משפחה כזאת!'"
לפני כמה שבועות התראיין אקרמן לתוכנית רדיו על שמן זית. הוא תיאר את הסמליות של עץ הזית ביהדות ואת סגולותיו הבריאותיות של השמן שהוא מייצר באהבה. "בסוף התוכנית אמרתי שחשוב לי שהשמן שלי יגיע לאנשים שיאהבו אותו, אפילו עד הבית. לא חשבתי בכלל שמישהו מאזין לתוכנית הזאת, הייתי בטוח שרק אירית מאזינה. למחרת התקשרה אישה אחת מנתניה, אמרה שהאזינה לתוכנית, שהם זוג מבוגר ללא רכב, ושהם רוצים מאוד להשיג את השמן".
למחרת בערב, בדרכו מפגישה אישית עם שר האוצר יאיר לפיד, צילצל הפעמון בדירתה של האישה, בקומה הרביעית בבניין ישן בנתניה. בפתח עמד גבר מרשים בחליפה, ופח שמן זית בידו.
"נעים מאוד, אני יוסי", אמר. הוא הגיש את פח השמן לבעלה המופתע של האישה, והלך לדרכו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו