שמונה מי יודע?

אילו היינו חברה ישראלית תנ"כית, כבר השבוע היינו עולים על הולילנד בדחפורים, בפטישי הרס, אפילו בידיים חשופות, ומחריבים את הפרויקט המושחת עד היסוד. היינו מפצים כחוק את דייריו ומעבירים אותם בכבוד ויקר לאן שרק ירצו. ידיהם נקיות, אלא אם כן נחליט שטעם קלוקל הוא עבירה פלילית. היינו מותירים את הגבעה שמול מלחה שוממה ועזובה, ומחזירים לאוצר המילים שלנו את המושג "דיראון עולם". לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדום ועמורה וככתוב בספרים. אילו היינו חברת מופת עברית, שעקרונותיה קודמים לשיקוליה, רווחיה והפסדיה, לא היינו שואלים בכלל כמה זה יעלה. היינו עושים את זה, כי אי אפשר אחרת.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אבל אנחנו לא חברה תנ"כית ובטח שלא חברת מופת. שאלת השאלות שלנו היא "וכמה זה יעלה בשורה התחתונה" וצחוק הגורל, בדיוק הפילוסופיה הזאת, הישראליות המכוערת בהתגלמותה, הביאה לעולם את פרי ההילולים המכונה היום "נאשם מספר 8". קשה להאמין שמישהו יציע לנקוט צעד מהדהד כלפי אותו ממזר זנונים ארכיטקטוני המכונה "הארץ הקדושה" (חה!), או שמשהו דרסטי באמת הולך להשתנות. מקסימום כל מיני שולות־זקן, שמפוזרות במרחבי השחיתות השלטונית שלנו, יסיקו מסקנות ויחתכו את ברית הגנבים עם פטרוניהן, או לפחות יתחילו להקליט הכל.

אני מציע כבר בשלב זה לטובים וליקרים בחבריי להסיר מליבם כל הרהור או פנטזיה בדבר האפשרות שמישהו ממגונניו העיתונאיים של מספר 8 יקום ויכה על חטא. אני מכיר את החברים שלי. תמימים שכמותם, הם בטח חושבים שמקהלה שלמה של אנשי תקשורת - חלק מהם כוכבים מהוללים וחתני פרסים - תקום ותאמר טעיתי. עוויתי. פיספסתי בגדול. אולי אפילו בגדתי. בגדתי באמת, בשכל הטוב ובשליחותי העיתונאית. הם משוכנעים, חבריי זכי המבט והטמבלים, שכל מי שמגיעה לו התנצלות גם יקבל אותה. ששעה לאחר הכרעת הדין כבר עשו משאיות עמוסות זרי פרחים את דרכן לעבר בתיהם של מני מזוז, ירון זליכה, משה לדור ורבים אחרים. שכל אותם אבירים חסרי מורא שזכו לאינספור כינויים מלבבים, רובם מתחום הפסיכופתולוגיה העממית, יזכו בעיטורים ובזרי דפנה. אולי בכלל נחום ברנע עצמו יעניק את הצל"ש לירון זליכה?

איור: עציון גואל

די, תשכחו מזה. תתבגרו. זה עמוק מדי. עברו הימים שבהם המן נאלץ להוביל את מרדכי ברחובות העיר בלבוש מלכות ולקרוא "ככה ייעשה לאיש". זה מהותי ויסודי מכדי שמישהו יתעשת ויתפוס כמה עקומה היתה דרכו. התופעה רחבה ומושרשת, וכמו שמילמל מישהו השבוע, "זה יום הכיפורים של התקשורת הישראלית". ולא, שום ועדת אגרנט לא תקום. איש לא יצלוב את כל אלו שניסו להציג את נאשם 8 כראש הממשלה הטוב מאז בן־גוריון, בבחינת מ"הזקן" ועד ש' זקן. אף שהמכנה המשותף המהותי בין התקופות היה זמן השהייה במקלטים.

אני בוש לומר את זה, אבל היו עיתונאים שממש נכרכו אחריו, ואת חדות המבט החליפו עפעופים מאוהבים. הם הסתירו את הגלוי לעין, התיזו מבשמי אוויר זולים על צחנת הרקב הכבדה, והשמיצו בחדווה אכזרית את כל מי שטען שיש משהו מוזר, אפילו תמוה, במעבר הפתאומי והבלתי מנומק מקצה הימין לקצה השמאל. וטחנו את מי שהעז לתהות אחרי המהלך המבריק שבו מונה עמיר פרץ לשר ביטחון, אך ורק כדי לשמור את תיק האוצר לאיש המופת אברהם הירשזון.

אני יודע. כמעט הייתי שם בעצמי.

זה קרה איפשהו בתחילת המילניום. אברי גלעד ואנוכי סיימנו עוד שידור של "המילה האחרונה" בגל"צ, ומספר 8 היה עדיין ראש עיריית ירושלים. שנינו ירושלמים. אברי לשעבר, אני לשהווה, ואמרנו כמה דברים על מצבה של העיר. היו אלו ימים של פער עצום, כמעט מגוחך, בין התפתחות תחבורתית מגלומנית ועוצרת נשימה לבין ייאושו המוחלט של האזרח המהלך מתחת למחלפים ההולכים ונבנים, ושואל את עצמו מי בכלל ייסע בהם אם כולם עוזבים. היו אלו ימים ירושלמיים מוזרים. עסקים נסגרו. מרכז העיר גווע. הרחובות היו מטונפים מאי פעם. השכונות היחידות שנבנו היו שכונות רפאים. אם הבטת בתוכניות, חשבת לעצמך, "מטרופולין! שיקגו!". אם הסטת את המבט אל המציאות, אל עיניו הכבויות של הרחוב, חשבת - "חירבה! חור נידח".

ברגע שסיימנו שידור, צילצל הטלפון של אברי. "זונות!", נזף בנו ראש העיר בחן אופייני - "אם אתם גברים, בואו לסיור בעיר, ואראה לכם מה עשיתי כאן". באנו, גברים שכמותנו. פגשנו אדם מלא חיים, חן וכריזמה. פגשנו ברנש שלא דופק חשבון. בניגוד לכמה ראשי ממשלות אחרים, אולמרט הוא אלוף העולם בסמול טוק. הוא מספר סיפורים טבעי, ומהלך קסם על הבריות. במשך חצי יום הוא לא הפסיק לטפוח על השכם, להתלוצץ, להציע פינוקים ולספר קטעי רכילות עסיסיים ובדיחות גסות.

הוא התפוצץ מגאווה, ובצדק, על המחלפים שבנה, אך בתחומים חברתיים ותרבותיים שבהם היה לו פחות נעים לענות, הוא פשוט ניפנף אותנו כמו זבובים. נסענו במכונית השרד שלו, וכל בניין הזכיר לו קטע רכילות: "הנה כאן במנזר הזה, עשה השר X את השגרירה הסקנדינבית ההיא, ושם, איפה שיש היום מוסך, קרה דבר מה דווקא בין ההוא שאחר כך נעשה נשיא, לבין חברת הכנסת ההיא מהימין".

היו לו די הרבה סיפורים כאלה. החמיא לנו שאדם במעלתו מגלה כלפינו קירבה שכזאת, והיה ברור שזה המהלך שלו, וכך הוא נוהג להקסים. "זהו זה, בסוף הקדנציה הזאת אני פורש מהפוליטיקה", הוא נשבע לנו כמה פעמים, מה שגרם לנו להבין שהאיש הולך להיות ראש ממשלה.

היה נעים לבלות איתו. היה מפחיד. האיש סיחבק אותנו עד העצם, אבל התחושה היתה שהוא ציניקן גמור. אמביציה מרקיעת שחקים, וחוץ מזה כלום. לא מאמין בשום דבר ולא מחויב לכלום. באשר לי, רוב הפוליטיקאים שפגשתי באותם ימים לא השאירו עלי שום רושם. הם נראו לי בינוניים לעייפה, שבלוניים ועילגים. אולמרט היה לפחות ליגה אחת מעליהם. כריזמטי ובוטח, פיקח כמו שד ובעל מענה לשון. אבל מעולם לא פגשתי אדם שתהום עמוקה כל כך רובצת בין הכישורים והעוצמה שלו לבין עולמו הערכי.

בשנים שחלפו מאז, אני חושב לא פעם על היום ההוא. אני חושב על עיתונאים אחרים, שעליהם זה דווקא עבד. אנשי מקצוע שמעולם לא זכו ליחס אישי מראשי ממשלות או משרים בכירים. הרי רבין ושמיר, ברק וביבי, לא היו סחבקים של אף אחד. ופתאום אולמרט מניח עליהם את היד, מציע סיגר או קוניאק, ומספר עוד אחת מעלילות חדר המיטות של כל המי ומי. והם הוקסמו.

הרבה שנים מספרים לנו שהכיבוש משחית. יכול להיות, אבל מאולמרט למדנו שהשחיתות כובשת.

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו