פצע פתוח

סברייה תורכ היתה בת 21 כשנרצחה. היא אהבה ספורט, הרימה משקולות, זכתה בגביע ישראל באיגרוף לנשים ונחשבה לתקווה אולימפית. תורכ עמדה להיות הספורטאית הערבייה הראשונה שתייצג את ישראל באולימפיאדה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

באוקטובר 1989 ישבה סברייה בקיוסק ביפו כשלפתע שמעה את זעקות חברתה אורלי חכים בוקעות מדירה סמוכה. סברייה לא היססה. היא רצה לדירה החשוכה, הספיקה להדליק גפרור, אך שני הרוצחים, אחים ממחנה הפליטים ג'בליה בעזה, היו זריזים יותר. הם היכו אותה בפטיש כבד וחנקו אותה למוות. זה היה אחד ממעשי הרצח המזוויעים בתולדות המדינה. מוחמד חלבי, סייען שב"כ, ואחיו, איש חמאס בשם מחמוד חלבי, חנקו למוות באותו יום, באותה דירה ביפו, עוד ארבע נשים ושני גברים. 

"הרקע הלאומי אינו צריך לעניין איש".  אורהן וגונאי תורכ, בני משפחתה של הנרצחת סורייה תורכ    צילום: זיו קורן

במשך שנים ארוכות סברו החוקרים שמדובר באירוע פלילי, אבל בני משפחתה של סברייה הצליחו - לאחר מאבק משפטי ממושך - להוכיח בבית המשפט (בעזרתה של עו"ד אסתר בר ציון) שמחמוד (איש חמאס) שיכנע את אחיו מוחמד (סייען השב"כ) לרצוח ישראלים - ערבים ויהודים - כמבחן נאמנות לחמאס. רצח הישראלים נועד לנקות את מוחמד מ"חטא" הסייענות. שמותיהם של סברייה תורכ, אורלי חכים ושאר הקורבנות צורפו באיחור לאנדרטה המנציחה את חללי פעולות האיבה בהר הרצל.

אמה של סברייה, גונאי תורכ, מגיעה מדי שנה ביום הזיכרון להר הרצל כדי להתייחד עם זכר בתה, הטמונה בבית העלמין המוסלמי ביפו. עכשיו דורש אבו מאזן את שחרורם של שני האחים הרוצחים, ובני משפחת תורכ, למודי הייסורים והמאבק, אינם מוכנים לשתוק. נקודת מבטם היא ייחודית: ערבים־ישראלים למודי שכול, "המתנגדים לשחרור רוצחים, באשר הם רוצחים". 

האם גונאי והאח אורהן חוששים שישראל תוציא לפועל גם את הפעימה הרביעית של שחרור המחבלים. "כל רוצח צריך לשלם את מלוא המחיר ולא משנה אם הוא ערבי־ישראלי, יהודי, רוסי או סודאני", אומר אורהן. "לשחרר רוצחים עם דם על הידיים - זאת טעות איומה. אמא שלי, שאינה אדם בריא, בוכה שעות מאז שנודע לה שהרוצחים נמצאים ברשימה שהגיש אבו מאזן. הורגים לנו את סברייה בפעם השנייה.

"אולי אנשים יתפלאו שאנחנו מדברים כך, אבל אין לזה קשר למוצאנו. אמנם אנחנו ערבים־מוסלמים, אבל רוצח הוא רוצח, בין אם רצח יהודים ובין אם רצח מוסלמים, והרקע הלאומי אינו צריך לעניין איש. הרוצחים גזלו את החיים של אחותי הערבייה הישראלית, והרוצחים האחרים גזלו חיים מיהודים ישראלים - ילדים ואנשים אחרים. 

אורהן מספר שהוא "יודע מה זה כלא. אחרי רצח אחותי, נפלתי, חטאתי, הסתבכתי בפלילים. ישבתי לא מעט שנים בכלא. שילמתי את חובי לחברה עד תום. שחרור רוצחים מתועבים כאלה מהכלא זה חילול של החיים, וגם חילול של המתים". 

לגונאי ולבנה אורהן, שניהם ערבים־ישראלים, אין שום סנטימנטים לדרישה של אבו מאזן לשחרר ערבים־ישראלים שרצחו בני אדם. לדבריהם, "אזרחים ישראלים - יהודים או ערבים - שרוצחים אזרחים ישראלים אחרים, יהודים או ערבים - צריכים להישאר בכלא. מדוע לשחרר אותם לפני שסיימו לרצות את העונש שלהם, ומה זה בכלל עניינו של אבו מאזן?"

ירידה בטרור ערבי־ישראלי

הפעימה הרביעית, בין שתבוצע בקרוב ובין שלאו, בין אם באופן חלקי או מלא - היא פעימה שונה מקודמותיה. לראשונה אבו מאזן תובע את שחרורם של 14 ערבים־ישראלים, המרצים עונשי מאסר בגין ביצוע פעולות טרור. באופן סמלי, בשנתיים האחרונות (2013-2012) הוגשו בדיוק 14 כתבי אישום נגד ערבים־ישראלים שהואשמו בפעילות טרור. בשנים קודמות המספר היה גבוה יותר, בעיקר בשנות האינתיפאדה השנייה ולאחריה. לדוגמה, בשנים 2004-2001 נחשפו 104 התארגנויות טרור שבהן נטלו חלק כ־200 ערבים־ישראלים. הם היו מעורבים בפיגועים, שבהם נרצחו 136 ישראלים.

לאחרונה מנצל ארגון חיזבאללה את הקשרים המשפחתיים והפליליים שלו עם ערביי ישראל כדי לגייסם לשורותיו. למשל, במאי 2013 נעצרו בפעילות משותפת של השב"כ ושל משטרת ישראל כמה ערבים־ישראלים, תושבי שפרעם, בחשד שגויסו לחיזבאללה וביצעו משימות עבורו בישראל. החג' בסעודיה, התברר שלא בפעם הראשונה, סיפק לחיזבאללה הזדמנות לטוות את הקשרים הראשונים עם מגויסיו הישראלים.

עם זאת, מידת מעורבותם של ערבים־ישראלים בטרור ובהוצאת פיגועים אל הפועל נמצאת במגמה של ירידה בשנים האחרונות. דו"ח של השב"כ קובע כי "העוסקים בטרור מקרב ערביי ישראל הם שוליים קיצוניים המהווים אחוז קטן מאוד מאוכלוסייה זו". אף על פי כן, מוסיף השב"כ להשקיע מאמצים רבים כדי ללקט מודיעין שיחשוף התארגנויות כאלה, במקרה שהן קיימות.

ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין תיאר מקצת מן המאמצים הללו בשיחה שקיים לפני שנים אחדות עם שגריר ארה"ב בישראל דאז, ריצ'רד ג'ונס.

על פי מסמכי ויקיליקס, סיפר דיסקין לשגריר האמריקני כי "השב"כ משקיע מאמץ רב במעקב אחר פעילות ערביי ישראל... ההנהגה הפוליטית שלהם מנסה לצבוע את העימות הישראלי־פלשתיני בצבע לאומי... למרבה המזל, הם לא מצליחים ומאמציהם לא מחלחלים לציבור שמוטרד יותר מחיי היומיום", כך נכתב במסמך.

בינתיים הדרישה לשחרור טרוריסטים ערבים אזרחי ישראל נתקלת בהתנגדות עזה בממשלה. ספק אם יהיה לה רוב שם. בכל מקרה, בדיון שהתקיים לפני ביצוע הפעימות הקודמות, הוחלט ששחרור ערבים־ישראלים יותנה בהחלטת ממשלה. נתניהו דוחה בינתיים את ביצוע הפעימה הרביעית, ותובע מהפלשתינים להתחייב להמשיך במו"מ. בנוסף, שר הביטחון משה יעלון מתנגד פומבית לביצוע הפעימה הרביעית, בייחוד לשחרור ערבים־ישראלים. הוא רומז שקרי היטעה את הפלשתינים בעניין הזה ומסר להם התחייבות ישראלית שלא היתה ולא נבראה. 

פולארד ומחיר הבגידה

גם פרופ' רפי ישראלי, מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים, שעסק רבות במחקריו בסוגיית ערביי ישראל, מתנגד בחריפות לשחרור רוצחים ישראלים. ישראלי מציין כי "מאז שההנהגה האינטלקטואלית והמוניציפלית של ערביי ישראל פירסמה את מסמכי החזון שלה - אין כלל ספק לאן נוטה הרוח בקרבם. הבחירה שלהם היא נגד ישראל. אם אנחנו נמצמץ בעניין הזה וניצור את הרושם שאנו מוכנים בכלל לשקול שחרור של אזרחים ישראלים - תהיה זו זריקת עידוד עצומה לערבים בישראל להתנכל למדינה היהודית ולממש את ההתנגדות למדינה היהודית. כבר היום, עם עליית הלאומיות הפלשתינית בקרב ערביי ישראל - המצב חמור למדי. מדוע אנו צריכים במו ידינו להפוך אותו לגרוע יותר?" הוא תוהה.

לדברי ישראלי, ארה"ב, שלוחצת על ישראל לשחרר מחבלים שהם אזרחי ישראל, דוחה כבר 30 שנה את הבקשות החוזרות ונשנות של מדינת ישראל לשחרר את פולארד, בטענה שפולארד, אזרח ארה"ב, הואשם בבגידה לפי חוקי ארה"ב, ולכן אין זה ענייננו. "זו בדיוק צריכה להיות הגישה שלנו במקרה הזה", הוא אומר ומפרט, "אלה ערבים, אזרחי ישראל, שבגדו על פי החוק הישראלי. כאן הם נשפטו, וזה אינו עניין של איש מבחוץ, גם אם שמו אבו מאזן וגם אם שמו ג'ון קרי. את האפשרות שפולארד ישוחרר תמורת שחרור ערבים־ישראלים מגדיר ישראלי כחסרת טעם: "זה כאילו שנאמר שיש מחיר לפולארד והמחיר הוא בגידה של ערביי ישראל".

ההתנגדות של המשפחות שאיבדו את יקיריהן היא אקדמית פחות, וכואבת יותר. עשרה מהרוצחים הישראלים הם תושבי ואדי ערה. משפחותיהם של שלושה מהקורבנות מתגוררות ביישובים סמוכים, לא הרחק משם.

כרים ומהר יונס, שרצחו את החייל אברהם ברומברג ב־1980, התגוררו בכפר ערערה. אבי ברומברג (ג'וניור) נולד שנה אחר כך. הוא קרוי על שם דודו החייל שנרצח. כיום הוא מוביל עם חבריו את המאבק נגד שחרור נוסף של מחבלים, בפרט של אזרחים ישראלים. הוא מצהיר כי אינו מאמין עוד להצהרות ההנהגה הישראלית. "פעם אחר פעם ביקשנו מראש הממשלה להיפגש איתנו, אבל לא נענינו. המדינה נועצת לנו סכין בתוך הלב. התחושה שלנו היא תחושה קשה של בגידה מצד הדרג המדיני. זה לא הגיוני, לא מוסרי, לא נתפס ולא ראוי. שחרור המחבלים הוא פשוט סיטואציה הזויה שהמדינה נגררת אליה פעם אחר פעם.

"לאן הובילו השחרורים הקודמים? איזה מו"מ הם קידמו? הם הובילו אך ורק לעוד מעשי רצח וטרור של טרוריסטים ששוחררו", הוא אומר. ברומברג מאוכזב גם מהציבור הישראלי, ש"מוכן לצאת ברבבותיו לרחובות כדי להילחם על מחיר הקוטג', אבל אינו מוכן להיאבק כדי למנוע מהרוצחים לשוב לרחובות".

אגב, בשבוע שעבר צוטט רוצחו של ברומברג, כרים יונס, על ידי העיתון הרשמי של הרשות הפלשתינית, כשהוא מתייחס למחמוד עבאס, אבו מאזן, כ"נשיא של הערבים בישראל": "אנו עומדים לצד נשיאנו אבו מאזן במאמציו ובנחישותו לסיים את הכיבוש הארוך ביותר בהיסטוריה המודרנית". יונס, כך דיווח "מבט לתקשורת פלשתינית", כינה את המחבלים מבין ערביי ישראל כ"אסירי הפנים הפלשתינים", והוסיף: "אנו נאבקנו והקרבנו למען חירותה של פלשתין ולמען כבודו של עמנו הגיבור".

"חיי יוקדשו לרדיפת הרוצח"

גם ירון פרידמן, שותפו של אבי למאבק ואחיו של גיא פרידמן שנרצח ב"ליל הקלשונים", לא מוכן לשתוק יותר. שלושה מחבלים מוואדי ערה, מצוידים בסכינים, בגרזנים, ובקלשון נכנסו באחד מלילות חודש פברואר 1992 למאהל הטירונים ליד קיבוץ גלעד בצפון. הם רצחו את גיא פרידמן ושניים מפקודיו, יורי פרדה ויעקב דובינסקי. "ההורים שלי גרים בזכרון יעקב, עשר דקות ממקום מגוריהם של הרוצחים בוואדי ערה. יום אחד", הוא אומר בחשש, "הם עלולים להיפגש איתם בקניון. אני ובני המשפחות האחרות מרגישים שאנחנו נלחמים נגד טחנות רוח. נפגשנו עם סילבן שלום והיינו אצל ציפי לבני, יאיר לפיד ויעקב פרי. אף אחד לא רוצה להתחייב על שום דבר. ניסינו להיפגש עם ראש הממשלה, עם הרמטכ"ל ועם ראש השב"כ ונענינו בשלילה. המחבלים הללו, למיטב ידיעתנו, עדיין מסוכנים. הם ממשיכים בפעילות חתרנית נגד מדינת ישראל מתוך הכלא. שחרור של מחבלים הוא פשע, ושל מחבלים ישראלים - חטא על פשע. אני לא מבין איך נותנים לאבו מאזן, אויב שלנו, להחיל את הריבונות שלו על אזרחי מדינת ישראל".

דברים קשים אף יותר נשמעים מפיה של ורדה שאלתיאל, אמו של עקיבא שאלתיאל, שנחטף ונרצח על ידי ערבי־ישראלי בערב ליל הסדר בשנת 1985. "אם הרוצח של עקיבא ישתחרר - לא אוכל עוד לשתוק. כל חיי יוקדשו לרדיפת הרוצח. לא אתן להם מנוח, לא לרוצח, לא למשפחתו, וגם לא לשרים שלנו, אם ישחררו אותו", היא מצהירה.

בתה, אורנה עמרני, תושבת אורנית, חוששת אף היא לפגוש יום אחד ברחוב את הרוצח של עקיבא, תושב כפר קאסם. היא אומרת כי לא תוכל להמשיך בחייה כפי שהתנהלו עד כה אם רוצח אחיה ישוחרר: "גם אם אצטרך להרוג אותו ובשל כך לשבת בכלא - אעשה זאת", ומוסיפה ש"שניים מהרוצחים כבר השתחררו. אחד בפעימה השנייה ואחד בעיסקת שליט".

אורנה מודה שעם השחרור בעיסקת שליט היא יכולה לחיות: "היה כאן ילד חי תמורת רוצח נתעב. החזרנו את גלעד הביתה, אבל מה לכל הרוחות רוצים להשיג בשחרור הזה? רוצחים לנו את עקיבא בפעם השנייה. מי שאומר שהזמן מרפא - מוזמן לבוא אלינו הביתה. אבא שלי נפטר מצער בשנת 1996 ואמא שלי חיה עם הזיכרון של עקיבא והרצח שלו יום יום. אתם רוצים להרוג גם אותה?"

סערת הנפש שבה מתקבלת האפשרות של פעימה רביעית של שחרור מחבלים אינה מאפיינת כמובן רק את המשפחות שרוצחי יקיריהן הם ערבים־ישראלים. רבים יותר ברשימה של אבו מאזן הם ערבים משטחי איו"ש ועזה.

אחד ממעשי הרצח שזיעזעו בשעתו את המדינה היה חטיפתם ורציחתם של שני נערים מירושלים, רונן קרמני וליאור טובול. הייתי אז עיתונאי צעיר ב"הארץ". המשפחות התקשרו אלי ואל כמה מעמיתיי וביקשו שנפרסם את דבר היעדרות ילדיהם. כל זה התרחש ימים אחדים לאחר תשעה באב של שנת 1990. אלפים עזרו בחיפושים. 48 שעות היטלטלה מדינה שלמה בין תקווה לייאוש. יומיים לאחר היעלמם, בחום אוגוסט הכבד, הם התגלו בוואדי בין שכונת רמות לבין הכפר בית חנינא, כשהם כפותים ודקורים בכל חלקי גופם. 

גילוי הגופות גרר אחריו אינתיפאדה יהודית זוטא בירושלים. ערבים הוכו ונרגמו באבנים. באחד המקרים נרגמה למוות ערבייה שנסעה ברכב בדרך חברון בירושלים. אחרי שלוש שנים נתפסו הרוצחים, גואד ומוחמד שמאנסה. גואד שוחרר בעיסקת שליט. מוחמד מועמד להשתחרר בפעימה הרביעית. בחקירת השניים התברר, כי בשעה שטובול וקרמני היו בדרכם לביקור אצל חברותיהם בפסגת זאב, אילצו אותם המחבלים באיומי אקדח לעלות על רכבם. הם הוסעו לבית חנינא ושם תוך כדי מאבק נדחפו לפיהם סמרטוטים, הם נדקרו למוות בכל חלקי גופם 24 פעם. עד שנתפסו, הספיקו שני המחבלים לרצוח גם את נהג המונית רפי דורון ואת החייל יהושע פרידברג.

מזל קרמני, אמו של רונן, מתקשה גם כיום לדבר על בנה ועל השחרור הצפוי של רוצחו. "שנים חייתי על כדורים", היא מספרת, "כששוחרר אחד הרוצחים בעיסקת שליט, קצת תמכתי בזה. אמרתי לעצמי שאם יש סיכוי שהשחרור הזה יחזיר הביתה בחור חי - אז זה לא לחינם, אבל עכשיו - זה כאילו שלוקחים את רונן ואת ליאור והורגים אותם מחדש. הרוצחים של רונן וליאור נידונו לארבעה מאסרי עולם, אבל ישבו בכלא רק עשרים שנה. איזו תכלית יש לשחרור הקרוב הזה? זה פשוט - סתם. הרי שם בצד השני הם מתקבלים כשאהידים, כגיבורים, ומעודדים את המשך הטרור. השחרור שלהם לא מקדם שלום ולא מו"מ אלא את המשך העימות והפיגועים בנו".

"בג"ץ החמיץ את תפקידו"

עו"ד אריה רוטר, שכיהן שנים רבות כיועץ המשפטי לשב"כ, מתרשם ש"בית המשפט כבול בפסיקה המושרשת של עצמו לאורך השנים בסוגיית שחרור המחבלים, ואילו נדרש כיום לעניין על דף חלק, לא היה דבק בהימנעותו הגורפת מהתערבות בהחלטות הדרג המדיני בעניין זה".

רוטר מציין כי "בהחלטות הדרג המדיני בסוגיה זו עד כה, ומעבר למטען הרגשי העצום כלפי המשפחות השכולות, יש משהו מאוד צורם מבחינת העקרונות של שלטון החוק: זילות של פסיקת בתי משפט שדנו מחבלים על עבירות חמורות; שימוש בהליכים המשפטיים כבמעין 'מטבע' במו"מ מדיני; 'הכתבה' של חנינה סיטונאית לרשות החוננת וכן פגיעה בריבונות המדינה, שמערכת המשפט שלה ועצמאותה מהווים חלק מובהק ממנה".

עו"ד רוטר סבור כי "רתיעת בג"ץ מלהתערב בהחלטות אלו נחשבת לחריגה מהקו הכללי שלו בקשר להחלטות הממשלה, שבהן אי סבירות קיצונית מתפרשת עד כדי אי חוקיות. בסוגיית שחרור המחבלים לעומת זאת, בג"ץ החמיץ בגדול את תפקידו להוות מעין 'קיר ברזל' מול אינטרסים מקומיים וזמניים של ממשלות שהולכות על מהלכים כאלה, כשכולם מבינים שהם חסרי תוחלת או הקשר ענייניים לתכלית המשא ומתן".

"אם אכן תהיה כוונה ממשית לשחרר בזמן הקרוב אסירים שהם אזרחים ישראלים, לבג"ץ תהיה הזדמנות מצוינת לשים סייגים במדרון החלקלק שכבר קיים: גם אם כל אחד מן הרוצחים הללו יהיה זכאי אולי בבוא העת לחנינה פרטנית - לא קבוצתית - שחרורו על פי הדרישה הפלשתינית, כחלק מהמו"מ, הוא בלתי נסבל מבחינה ציבורית, ללא הבדל השקפה פוליטית. בפסיקת בג"ץ בקשר לפעימה השלישית", מציין עו"ד רוטר, "היה רמז לכך שלגבי אסירים אזרחים זו תהיה אופרה אחרת - ויש לקוות שכך אכן יהיה".

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו