בתוך זמן די קצר ובנסיבות שונות לחלוטין יצא לנו - לזוגתי ולי - לשמוע מקרוב את הביטוי הנסער "סוס טרויאני". בפעם השנייה, אני מודה, כבר היבטנו זה בזה וחייכנו תוך כדי הנהון. סוס טרויאני? לא חסרות דרכים בעברית שלנו לבטא תסכול וכעס. לאחרונה "עמלק" הולך חזק מאוד. אם מתעורר צורך דחוף, תמיד אפשר להשתמש בקללה ערבית או להטיח משהו סלאבי לא ברור. לא שאנחנו מבינים מה בדיוק זה אומר, אבל הסיומת "ערס" בקללה הערבית והחתימה "מאט" בגידוף רוסי מעניקות לכל זה מוסיקליות חיננית ואפילו מזכירות לפעמים את ה"com" שחותם כתובות אי־מייל ועושה סדר בחיים. וזה כל מה שאנחנו מבקשים, לא? אבל ללכת ולגרור פאתוס יווני ממצולות המיתולוגיה העתיקה, נו, באמת.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אז ככה, בתוך שבועיים ימים זה קרה פעמיים, ועל זה אני חש צורך מסוים לספר כאן, אבל לא נוכל לצאת לדרך בלי לומר משהו קטן עלינו, זוגתי ואני, ואת זאת נעשה מייד וללא דיחוי.
לפני פחות משנה התחתנו בטקס קטן ומרגש שעליו ייתכן שעוד נספר, אם ירצה ה' ואם ייתן לנו כוח. עבורי אלו הם נישואים שניים. עבורה - ראשונים. מי שרוצה להבין מה פירוש המושג העתיק "תיקון", שילך ויתעניין אצל מישהו שבחר להתחתן פעם שנייה. אחרים יקראו לזה "טמטום" - וגם זה מושג די עתיק, אבל אנשים חכמים מתחתנים כבר בפעם הראשונה כאילו זו השנייה שלהם. זוגתי היא אשת חינוך. היא מלמדת ספרות עברית ויהדות ועומדת בראש מכינה קדם צבאית במרכז הארץ. חוץ מזה היא חילונית, לעזאזל. חילונית מהסוג המודע. וכן, על הבסיס הבעייתי הזה, ועל עוד כמה, למשל אהבה גדולה וכבוד, ומין חיבה עמוקה לכל דבר שהוא לא בנאלי, הלכנו והקמנו לנו בית ומשפחה. לא כל פרטי החיים המשותפים שלנו הם עניין לציבור, אבל יש דברים שאנחנו מוכנים לדבר עליהם. ככה לפעמים. בקטנה. ובתוך שבועיים, פעמיים. סוס טרויאני.
הראשונה התרחשה באירוע המכונה "כנס ירושלים". את הכנס מארגן העיתון הימני־דתי "בשבע", והוא מנסה לעשות בתחום היהדות מה שכנס קיסריה עושה בכלכלה. רעיון טוב, אלא שהעיתון המארגן הוא לא ממש בן דמותו של המיינסטרים הישראלי. בעיניהם, "מקור ראשון" הוא העיתון של אורי אבנרי. אותנו הזמינו לדיון בתופעת בתי המדרש הישראליים וההתחדשות היהודית־חילונית. תופעה שחלק מאיתנו שמחים עליה כאילו הגיע זמן הגאולה, ואילו אחרים, לא מעט מהם מנויי "בשבע", רואים בה - ובמה לא? - אסון.
זה התחיל מצחיק. המארגנים הזמינו את שנינו לאותו פאנל בלי דעת שאנחנו זוג. היא, כי היא מנהלת מכינה חילונית שלומדת תורה. אני, כי אני מלמד סיפור תלמודי במקומות חילוניים. אמרנו להם את זה בטלפון, חיכינו בנימוס שיתאוששו, והיינו בטוחים שאנחנו בדרך לעוד דיון משעמם שבו כל אחד יספר מה לומדים אצלו. כשהגענו הבנו שמדובר בשדה קרב. שם בכנס שאלו ברצינות אם אפשר להרשות לשערורייה הזאת להתרחש, כאילו מישהו בכלל צריך אישור כדי לפתוח את "בבא קמא" ולא את ערוץ הספורט או את המקרר.
הפליא לעשות הרב שפירא מרמת גן שפצח ביללת נהי על כך שהחילונים של היום פשוט מסרבים להיות תינוקות שנשבו, או לדחוף עגלה ריקה. הם לומדים תורה לא כדי להפוך לדוסים אלא כדי להתחבר למה שהם, ובסופו של דבר להישאר חילונים. רק מנומקים יותר. באופן די תמוה בחר הר' שפירא לשאת את דבריו בניגון הקינה האשכזי העתיק, ניגון שפעם היה שמור להלוויות ולאחרונה הפך לטרנד לוהט של דרשנים מן המחנה הפסימי. אלמלא הייתי שם, וראיתי ושמעתי, לא הייתי מאמין שהדברים היו יכולים להיאמר. כאשר כבוד הרב ניסה להסביר כמה זה חמור, הוא הלך על המטאפורה הקסומה הבאה:
"זה כמו (הוא זעק), זה כמו שאח שלי, שאני אוהב אותו, ילך וייתן מכות לאמא. ישרוט אותה, וימרוט לה בשיער" - הנמשל ברור. אמא היא התורה. האח הוא החילוני. וזה בכלל לא לימוד. זה אלימות במשפחה.
לא ידעתי את נפשי מול קצף המלל הזה. ביקשתי את רשות הדיבור וביקשתי מהרב להירגע קצת. אף אחד לא מרביץ לאמא'שך, אמרתי לו. זה הכל אדים על השמשה. מבפנים. תוציא מטלית ותנקה. אח שלך, אם כבר נדרשים למטאפורה, בסך הכל מחדש קשרים עם אמא. שנים שהוא לא הרים טלפון ולא בא לבקר. ועכשיו כן. אז איך ולמה אתה מצליח לראות כאן אלימות?
ואז קמו אנשים מן הקהל והטיחו בי - "סוס טרויאני". מילא החילונים. אבל אתה? עם הכיפה? סוס טרויאני.
__+__)__+1.jpg)
איור: עציון גואל
בפעם השנייה כבר ידעו שאנחנו זוג. זה היה קיבוץ של השומר הצעיר בדרום הארץ. כמו כולם גם הם ריווחו את השורות בשנים האחרונות, והפשירו קרקעות לבנייה. כמו בכל היישובים הכפריים גם להם יש שכונה גדולה וקוראים לה "ההרחבה", שם חיות משפחות מכל המרחב הישראלי המגוון שפעם קראו לו "עמך". לא פעם מדובר באנשים שלפני 20 שנה כף רגלם לא היתה דורכת בשבילי קיבוץ. הם לא היו מעלים בדעתם לבוא. הקיבוץ לא היה מעלה בדעתו לקבל.
לאחרונה חלק מאנשי ההרחבה רוצים להקים בית כנסת. הם לא דתיים. אבל חלק גדול מהם בא מבית מזרחי. רוב המזרחים שאני מכיר אינם דתיים, אבל ביום שבו הם מתייתמים, או - להבדיל - מתכוננים לבר־מצווה של הילד, הם צריכים בית כנסת. ומשהו בתוכם שמעולם לא שאל "איפה בית הכנסת שלי", שואל פתאום. בצעד חכם, בטעם של פעם, הקיבוץ החליט לחזור לאסיפה ולהתווכח על רוח המקום, תרבות וצביון, וכך יצא שהזמינו אותנו.
סיפרנו להם על האפשרות לחיים משותפים תחת קורת גג אחת. נשבענו להם שהחיים הללו לא הפכו אותי לפחות דתי, ולא את זוגתי לפחות חילונית. להפך. אבל קודם צריך להחליט שיש כאן חתונה. כלומר, קודם צריך להחליט שההרחבה היא חלק מן הקיבוץ ומן הקהילה, ולכבד את צרכיה.
ואז קם אחד מן הוותיקים והטיח את זה בצעירי ההרחבה: סוס טרויאני!
אין לי כאן מקום להאריך בדברים נוספים ששמענו שם, חלקם חכמים ומרגשים ועמוקים, ואחרים מחרידים ופרנואידיים. אומר רק שחזרנו הביתה לטרויה שלנו בדהרה קלה, רעמותינו מתבדרות ברוח. פעמיים בתוך שבועיים, ובחלוקה שוויונית כמו שצריך, פעם במחנה שלי, פעם אצלה. ככה שאין על מה לריב. רוץ בן סוסי, רוץ ודהר.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו