"חגי ז"ל התגלה כגיבור במותו... הוא עבד עם כמה חברים בפירוק רימונים בפרוזדור של בניין גדול. תוך כדי פירוק רימון, הבחין שמנגנון הרימון הופעל. מפקד הכיתה שהיה במקום רצה לקחת את הרימון, אולם חגי הקדימוֹ. בנכם ז"ל לקח את הרימון ויצא עימו במהירות... בכוונתו היה לזרוק את הרימון החוצה. למרבית הצער היו בחצר כמה חיילים. חגי הסתובב ונע במהירות לעבר פינת הבית ושם, שוב, הבחין בחייל חבר.
"בשנייה זאת התפוצץ הרימון, כשהוא צמוד לגופו של חגי. חגי כנראה הצמיד את הרימון לגוף כדי למנוע פגיעת רסיסים בחבריו, וכך נהרג. כתוצאה מפעולתו ניצלו חבריו. קשה מאוד למצוא ניחומים באובדן בן, בעיקר בן מסוגו של חגי. ברור לי עומק כאבכם. אולם יחד עם זה, חושבני שהנכם יכולים למצוא מעט נחמה שבנכם הציל במותו כמה חברים־חיילים. נראה לי שביחד עם הכאב, אתם צריכים להיות גאים במעשה גבורתו.
"מעשי גבורה לא רואים פתאום, הם קשורים באופי הבן אדם ובחינוך שהוא מקבל. אני חושב שלחינוך שחגי קיבל בביתכם היה חלק חשוב בהתנהגותו האמיצה והחברית ברגע הטרגי שבו נוכח לדעת שמנגנון הרימון הופעל. הֶיו חזקים".
(מתוך מכתב הניחומים שהעביר מפקד גדוד 51 בגולני, סא"ל מיכאל פייקס ז"ל, למשפחתו של חגי בר־אוריאן ב־26 באוקטובר 1964)
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כמעט חמישים שנים חלפו מאז אותו יום מר ונמהר, ששינה את חייה של משפחת בר־אוריאן. הציבור בארץ אינו מכיר את חגי: הוא עוד אחד מחללי מערכות ישראל, ובדף ה"יזכור" שלו נכתב רק "נפל בשעת מילוי תפקידו". נסיבות מותו הושתקו בזמנו מטעמי צנזורה, אבל בני משפחתו וחבריו לנשק החליטו עכשיו שלא עוד. הם רוצים שסיפורו יסופר. הם רוצים שגבורתו תוכר.
השבוע חזרו ארבעה מאחיו ומאחיותיו של חגי לבית ילדותם העתיק בשכונת הבוכרים בירושלים. במקום אין כמעט זכר לחיים שפעם היו שם. את קיר הבית מסתירה תחנת אוטובוס, ועל חלון חדר השינה - שבו לנו כל הילדים יחד - טבועה מדבקה "חנות להשכרה".
אבל הזיכרונות חזקים ומפעמים, והזמן כאילו עצר מלכת. למשה, בן 74, תושב הרצליה, יש כבר נין, אבל כשהוא חוזר למחוזות ילדותו, הוא לא מצליח לעצור את הדמעות. "אחי הצעיר היה צריך להיות היום בן 68, ואני עדיין מוצא את עצמי חושב מדי פעם מה היה קורה אילו".
הזמן לא הקהה את הכאב במשפחת בר־אוריאן. בחמישים השנים האלה, כמעט איש מהם לא דיבר על מה שקרה. כל אחד התמודד עם הכאב בדרכו. רק השבוע התיישבו האחים סביב שולחן אחד וסיפרו זה לזה בפעם הראשונה על הטראומה שמעיקה על ליבם לאורך רוב ימי חייהם. על הפצע המדמם. רק עכשיו הם חשפו סיפורים רבים, שהיו עד כה שמורים בסוד.
"אנחנו לא כועסים על אף אחד", הם מבקשים להדגיש. "הסיטואציה שהיתה אז מובנת לנו. אבל הגיע הזמן לתקן את העוול. הגיע הזמן שאנשים יידעו מי היה אחינו, ומה הוא עשה".
(___()___3.jpg)
מימין: משה, צרויה, רותי ואביגיל, מחזיקים בתמונת אחיהם המנוח חגי בר־אוריאן, השבוע מול בית ילדותם בשכונת הבוכרים בירושלים. "הוא היה אמור להיות היום בן 68, ומי יודע מה היה קורה אילו". צילום: אפרת אשל
יום שלישי, 13 באוקטובר 1964, ז' בחשוון תשכ"ה. הר הצופים הוא מובלעת ישראלית מפורזת, בתוך שטח ירדני. על פי הסכם שביתת הנשק עם ירדן מ־1949 אסור לחיילים להיכנס למובלעת, והיחידים שמורשים לשהות בהר הם שוטרים ואזרחים. גם מספר אמצעי הנשק שניתן לאפסן במקום מוגבל. אלא שישראל מעלה למקום חיילי חי"ר מחטיבות הנח"ל, גולני והצנחנים, אנשי מילואים מחטיבה 16 וחיילי מודיעין, שכונו "נערי המלך". לפני עלייתם להר, הם לובשים בגדי שוטרים, וכך מערימים על אנשי האו"ם.
טוראי חגי בר־אוריאן, מספר אישי 487810, החבלן של גדוד 51 בחטיבת גולני, כמעט בן 19. הוא כלל לא אמור להיות על ההר באותו זמן, אבל מתנדב להישלח לשם. בבוקר ההוא מקבלים הוא וחבריו משימה: לפרק מאות רימוני "מיילס 4" ולחמש אותם מחדש. הפעילות מתבצעת בסרט נע; קבוצה אחת מפרקת את תחתיות הרימונים ומוציאה מהם את הנפצים, וקבוצה שנייה משחררת את הנצרות.
רוב הנשק הבלתי לגאלי מוחבא בבניין הכימיה של האוניברסיטה, ועשרות חיילים מתכנסים באחד החדרים לביצוע המשימה. לפתע יש תקלה: על פי עדותו של המג"ד, אחד החיילים מפרק את תחתית הרימון, אך לא מוציא ממנו את הנפץ. הנצרה משתחררת. בתוך ארבע שניות עתיד הרימון להתפוצץ - בתוך חדר מלא בחיילים, בבניין מלא בתחמושת.
חגי מקדים את מפקד הכיתה שלצידו, יצחק דורנר מחטיבת הנח"ל, במאבק על הרימון. הוא תופס את הרימון, רץ במהירות אל מחוץ לחדר ומתכוון לזרוק אותו החוצה, אבל שם הוא רואה כמה חיילים; פונה ימינה, ושם רואה עוד חייל. הזמן אזל.
חגי מצמיד כנראה את הרימון לירך ימין, ואז מתרחש הפיצוץ. הוא נהרג במקום. חייהם של החיילים הרבים שהיו במקום ניצלים.
"עד היום אני זוכר את הפיצוץ האדיר", מספר סא"ל (מיל') אליהו גרטלר מירושלים, שהיה מפקד הכיתה של בר־אוריאן. "הייתי במרחק חמש דקות הליכה מבניין הכימיה. רציתי ללכת לשם, אבל נאלצתי להישאר במקומי, כדי למנוע מאחד מאנשי האו"ם להגיע. הרי אסור היה להם לדעת בכלל שיש לנו נשק שם. אחרי כמה שעות, כשפגשתי את החיילים, הם סיפרו לי על מעשה הגבורה של חגי".
גרטלר (71), שזכה לאורך השנים בחמישה צל"שים, משרת עד היום במילואים ביחידה לאיתור נעדרים. הוא התרשם עמוקות מפעולתו של בר־אוריאן.
"הוא פעל כמו רס"ן רועי קליין ז"ל, שזכה בעיטור העוז, וכמו טוראי נתן אלבז ז"ל, שזכה בעיטור המופת. אבל הסיפור שלו נותר במחשכים. הוא הציל חיים של שמונה אנשים לפחות, ואם היה פועל בכל דרך אחרת, כולם היו מתים. זה לא עוזב אותי עד היום. אהבתי את חגי, לעולם לא אשכח אותו. מדי פעם אני פוקד את הקבר שלו בהר הרצל".
"הירדנים הצדיעו לגופתו"
רס"ן (מיל') אבי אלימלך (69) מגבעת זאב, ששירת אז כחייל צעיר במחנה שנלר, היה באותו יום למרגלות הר הצופים, בשער מנדלבאום - מעבר הגבול היחיד בין ישראל לירדן בעת ההיא. שעות ספורות לאחר האסון, הוא קיבל לידיו את גופתו של בר־אוריאן.
"לא שמעתי את הפיצוץ, אבל קיבלתי בזמן אמת את הדיווח מהכוחות על ההר", הוא משחזר. "פניתי מייד לוועדת שביתת הנשק של האו"ם, כדי שהגופה תועבר אלינו בצורה מסודרת. הגיעה ניידת של מגן דוד אדום, ועמדתי בתחנת המשטרה עם איש שב"כ, שני קצינים מצבא ירדן ושני אנשי או"ם.
(___()___1.jpg)
בר־אוריאן (משמאל) עם המג"ד, סא"ל צבי לבנון, שעזב את הגדוד שבועות לפני הטרגדיה
"בכל פעם שהיינו בסיטואציה הזאת, הירדנים היו עושים חיפוש ובודקים היטב שאנחנו לא מנסים להבריח שום דבר, ונדהמתי שבמקרה הזה הם פשוט עמדו והצדיעו איתנו לגופתו של חגי. אני לא יודע למה הם עשו את זה. אני מניח שהם לא ידעו מה בדיוק קרה. גם האו"מניקים הצדיעו.
"ההיכרות שלי עם חגי היתה מאוד שטחית. ידעתי מי הוא, אמרנו 'שלום שלום' כשנפגשנו. אבל ידעתי כבר מה הוא עשה, והיו לי דמעות בעיניים".
גופתו של בר־אוריאן הועברה לבית החולים הדסה עין כרם, לצורך זיהויה וקביעת המוות באופן רשמי. בכניסה לבית החולים פגש אלימלך את ברוך ולדמן, שהיה מפקד החיילים בהר. "הוא היה חיוור, רעד כולו. אמר לי שהוא לא מסוגל לראות את הגופה, וביקש שאחליף אותו. נכנסתי לחדר עם קצין הביטחון דני רוזן (לימים בן זוגה של תנ"צ אהובה תומר, שנספתה באסון הכרמל; א"ו). אני זוכר שלחגי היתה טבעת של אישה על הזרת, ובכיס היו לו 14 גרושים. אמרתי לדני: 'אלה הדברים שיהיו הכי חשובים לבני המשפחה. חייבים לשמור אותם ולהעביר להם'".
"אבא מת באותו לילה"
משפחת בר־אוריאן עלתה ב־1951 מאיספהאן שבאיראן. הורים ו־11 אחים ואחיות, משפחה דתית קשת יום. חגי היה האח השישי.
אחרי שנתיים במעברת הר טוב (שתהפוך לימים לבית שמש), עברו לירושלים. האב, חי, עבד בניהול מחסן, והאם ג'והר היתה עקרת בית. "בכל יום היינו מחכים שאבא יחזור מהעבודה, כי הוא תמיד הביא שתי חפיסות שוקולד וחילק לנו", מספרת האחות צרויה רבניאן (63) מירושלים.
משה: "כשחגי היה חוזר מהחופשות בצבא, הוא היה הולך לעבוד בפירוק עופות ובליטוש יהלומים, כדי לעזור לאבא ולאמא במצב הכספי הקשה. בכסף שהרוויח הוא קנה לעצמו וספה".
בשעות הראשונות לאחר מותו של חגי, לא היה לבני המשפחה מושג על המתרחש. רק בסביבות 11 בלילה הגיעו נציגי צה"ל לבית המשפחה בשכונת הבוכרים. כולם ישנו שנת ישרים, והקצינים צעדו עוד כמה מאות מטרים עד לדירתו של האח משה, שנישא ארבעה חודשים קודם לכן.
חגי, זמן קצר לפני מותו, עם חברתו מרים. על אצבעו נמצאה טבעת אישה
"הייתי בחצר, ופתאום ראיתי שלושה אנשי צבא מתקרבים לעברי", נזכר משה, ופורץ בבכי. רק אחרי שניות ארוכות הוא מצליח לחבר את המילים.
"בכיתי, צעקתי, רצתי למקלחת ופתחתי את הטוש עלי, ככה, עם הבגדים. כל העולם נפל עלי ברגע אחד. מיהרתי לבית של הוריי, להעיר את כולם".
רותי שרגאי (65), אחותו הצעירה של חגי, גם היא תושבת ירושלים, היתה אז בת 15. "בלילה ההוא התפרקה המשפחה שלנו", היא אומרת בקול שקט.
"אבא שלנו היה אז בן 52. הוא נפטר אחרי שש שנים, אבל למעשה הוא מת כבר אז, ברגע ההוא שהודיעו לו. אני עדיין שומעת בראשי איך הוא בכה כל הלילה, ולא הפסיק לצעוק 'חגי, חגי!' ישבתי מולו מאובנת. עד היום שבו הלך לעולמו, הוא פשוט היה מת מהלך".
צרויה היא אישה חייכנית, אבל פניה מתקדרים כשהזיכרונות הקשים עולים. "בהלוויה, אבא קפץ לתוך הקבר של חגי, והיו צריכים לשלוף אותו משם בכוח", היא אומרת, וכל בני המשפחה בוכים איתה. "בשנה הראשונה שלאחר המוות, הוא היה בא לשם בכל יום, שר שירי קינה ולובש על עצמו שק לאות אבלות".
אביגיל מוסאי ממעלה אדומים, שתחגוג בקרוב את יום הולדתה ה־60, היתה אז בת 10 בלבד. "בבוקר ראיתי את כולם בוכים, ולא הבנתי מה קורה. לא רצו לספר לי שהוא נהרג, וגירשו אותי משם בכל מיני תירוצים. שאלתי מה קרה, אמרו לי שמחפשים את סבתא, שלא יודעים איפה היא, ושבטח ימצאו אותה עוד מעט".
משה: "המג"ד של חגי בא לשבעה וסיפר לנו מה קרה. גם חיילים אחרים מהגדוד תיארו לנו את מעשה הגבורה שלו. זה לא ניחם את ההורים. באו אנשים ממשרד הביטחון והסבירו לנו שאסור לספר כלום על נסיבות המוות, שהמקום שחגי היה בו סודי, ושהמדינה עלולה להסתבך אם זה יתגלה".
אותו מג"ד, סא"ל מיכאל פייקס, נהרג שלוש שנים מאוחר יותר בקרבות על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים.
תחילת שנות ה־60: בניין הכימיה בהר הצופים, שבו אירע הפיצוץ. צילום: matzof247.com
"במשך שבועות היו אנשים שעקבו אחרינו ודאגו שלא נדבר", מוסיף משה. "כל הזמן רק אמרו: 'הבן שלכם מת מרימון'. והמשפחה שלנו, משפחה קשת יום, שעלתה מפרס והיתה בארץ רק כמה שנים - מה ידענו אז? אנחנו ציונים, ואנחנו מאמינים לאנשים החשובים מהצבא. אף אחד לא רצה לפגוע במדינת ישראל".
רותי: "כל כך כעסתי אז. בכל פעם שחגי יצא לצבא, אבא היה מניח ספר תורה על ראשו ומברך אותו. אמרתי לו, 'אם קרה לנו דבר כזה, זה סימן שאין אלוהים', וכולם כעסו עלי. עם השנים חזרה אלי האמונה, והיום אני שומרת מסורת.
"אני כל כך מצטערת שלא הכרתי את חגי מספיק. הוא כמעט לא היה בבית, ולא דיברנו הרבה. הפעם האחרונה שדיברתי איתו היתה במוצאי שבת. הוא התלבש מאוד יפה, בחולצה לבנה, ושאלתי אותו לאן הוא הולך. הוא סיפר בחיוך שיש לו חברה. כשראיתי את הדיסקית על הצוואר שלו, שאלתי אותו מה זה, ולמה זה מחורר באמצע. הוא אמר שיש את זה לכל חייל, ובבוא הזמן שוברים את זה לשניים. שאלתי אותו מה זה 'בבוא הזמן', והוא לא ענה".
צרויה: "יצאתי פעם לטיול שנתי עם הכיתה, ולאבא לא היה כסף לתת לי. אז חגי רץ לאוטובוס לפני שנסענו, עלה ונתן לי כסף, כדי שיהיה לי, כמו לחברות שלי".
שבועות ספורים לאחר מותו של חגי ניסו בני המשפחה להביע את מחאתם על השתקת הסיפור, וצעדו לעבר הצד הירדני של שער מנדלבאום ובידיהם דגלים לבנים. שוטרים ישראלים הדפו אותם.
"צעיר בן 19 נספה בתאונה"
בעיתוני התקופה דיווחו על האירועים בצורה חלקית ומרומזת. "צעיר בן 19 נספה בתאונה בהר הצופים", נכתב ב"הצופה". גם בביטאון צה"ל "במחנה" סופר על חייל שנהרג בתאונה, אך לא סופר היכן.
בני המשפחה לא דיברו גם זה עם זה על מה שקרה. "לא יכולנו לדבר על זה", מספרת אביגיל. "הדבר העיקרי שאני זוכרת מאותו רגע, עד סוף הילדות שלי, זה את השקט בבית. כל שמחת החיים נעלמה כלא היתה. בכל יום, אחרי בית הספר, 'ברחתי' לאחותי הגדולה שהיתה נשואה, והתעקשתי ללכת אליה גם בלילה, לפני השינה. פשוט לא הייתי מסוגלת לעמוד בזה".
רותי: "בתיכון הייתי יושבת עם חברות, והן היו צוחקות ונהנות מהחיים, ואני הסתכלתי עליהן ולא הייתי מסוגלת לשמוח. בכל פעם שראיתי ברחוב חייל במדים הייתי מתחילה לבכות. אבל לא דיברנו על זה אחד עם השני. ראינו מה זה עושה לאבא ולאמא, ולא רצינו להכאיב להם עוד יותר. כל אחד חי עם זה בתוכו, והתמודד. מי בכלל חשב אז על טיפול פסיכולוגי?"
משה: "שבעה חודשים אחרי שחגי נהרג נולד לי בן בכור, וקראתי לו חגי. אחר כך כל האחים קראו לילדים שלהם חגי או חגית. אבא שלי לא עזב את הבן שלי. הוא היה בא ומחבק אותו מתי שרק היה יכול".
צרויה: "אני זוכרת שהייתם מלבישים אותו בבגדים לא יפים, נגד עין הרע".
משה: "אחרי שחגי נהרג, התחלתי לרכוב על הווספה שלו. כעבור שנה הפסקתי, כי זה היה קשה מדי לאבא. בכל פעם שהוא עבר לידה, הוא היה מתחיל לבכות".
אביגיל: "אני זוכרת את היום שבו מכרת את הווספה. בא הקונה, ופשוט לא נתנו לו ללכת. כולם בכו, ניסו להחזיק את הווספה בכוח. אני לא מבינה איך הוא לא ברח".
שלוש שנים לאחר הטרגדיה חלה אבי המשפחה, חי, בסרטן. בתום מאבק בן שלוש שנים הוא נכנע למחלה ונפטר בגיל 58. האם ג'והר הלכה לעולמה לפני כחמש שנים, בגיל 92. "גם היא לא התאוששה ממה שקרה, וחיה חיי סגפנות", מספרת צרויה. "כשהיא היתה בת 90, רצינו לקנות לה מזרן חדש ונוח, והיא התרגזה עלינו. היא אמרה לנו בפרסית: 'האהוב שלי שוכב מתחת לאדמה, ואני אקנה לי מיטה נוחה?!'"
מתי חייכם התחילו לחזור למסלול נורמלי?
משה: "לי זה קרה כשעברתי לגור בהרצליה, והילדים שלי גדלו, והחיים נמשכו. אבל זה לא ממש נעלם, זה תמיד שם. בכל שנה אנחנו עולים לקבר ביום של האזכרה וביום הזיכרון".
אביגיל: "כשחגי נקבר, הוא היה החייל השני בחלקה. היום החלקה הזאת כבר מלאה לחלוטין. זה עצוב".
גם הילדים במשפחה, אחייניו של חגי, לא ממש הכירו את הסיפור. "אני שמעתי בפעם הראשונה על חגי רק כשהייתי בן 16", נזכר איל שרגאי (34) מירושלים, בנה של רותי. "נסעתי באוטו עם אחי, והוא סיפר לי שהיה לנו דוד גיבור. גם הוא שמע על זה לגמרי במקרה, כשנקלע לשיחה בין אבא שלנו לבין אדם שהכיר משכונת הבוכרים. פשוט אסור היה לדבר על זה".
"אני מבקשת סליחה מחגי"
בשנה שעברה, באופן מפתיע, הכל השתנה. "קצת לפני יום העצמאות יצאתי לשיט באיים הקנריים", מספר אבי אלימלך. "היו שם 200 ישראלים, ועשינו טקס ליום הזיכרון. כל אחד סיפר שם את סיפורו. סיפרתי את מה שקרה לחגי, ופתאום חשבתי לעצמי שאולי המשפחה בכלל לא יודעת איזה גיבור הוא היה, כי ברישומים של מדור נפגעים בגולני כתוב רק שהוא נהרג בתאונה. החלטתי שאני חייב ליצור איתם קשר".
אלימלך איתר את רותי והתקשר אליה. זו לא היתה שיחה פשוטה.
רותי: "הטלפון צילצל, עניתי, ואני שומעת מישהו אומר לי: 'את לא מכירה אותי, אבל יש סיפור שרודף אותי ושאני חייב לספר'. ברגע שהוא אמר את השם חגי, התחלתי לבכות. הוא שאל כמה פעמים אם אני מעדיפה לסיים את השיחה, אבל הרגשתי שאני צריכה את זה".
אלימלך: "הופתעתי לגלות שהמשפחה יודעת בדיוק מה קרה, ושלא נעשה עם זה שום דבר. דיברתי עם אנשים בגולני, שאלתי אם אפשר להעניק לחגי עיטור, אבל אמרו לי שעברו חמישים שנה, ומה פתאום לפתוח את זה עכשיו.
"תשמע, עברתי לא מעט דברים בחיים, אני אחד שלא מזיל דמעה בקלות. הסיפור של חגי מוציא ממני אמוציות אחרות, אני מוצא את עצמי בוכה בכל פעם שאני חושב על זה".
-1.jpg)
מכתבו של המג"ד למשפחה מ־26.10.1964
העלאת שמו של חגי חייבה את בני המשפחה לגלות כוחות נפש רבים, וחלק מהם העדיפו לא לפתוח שוב את הפצע. מי שהרים את הכפפה היה האחיין איל שרגאי, איש שיווק במקצועו, שהפך לרוח החיה מאחורי היוזמה. "אני כבר כמעט הרמתי ידיים", אומר אלימלך, "ואז איל לקח את המושכות".
רותי, האם, מספרת שבנה בא אליה וביקש את רשותה לפעול בנושא, "ולא הייתי מסוגלת לתת לו את ברכת הדרך. לא הבעתי התנגדות, אבל לא הפסקתי לבכות, והוא פשוט התחיל את התהליך בלי לספר לי".
איל מעולם לא הכיר את חגי, אבל הפך את תיקון העוול הזה למפעל חייו. "מדינת ישראל כבר הפסיקה להסתיר את הפעילות שהיתה בזמנו בהר הצופים, ואין כאן סכנה לפגיעה בביטחון המדינה", הוא אומר. "זה הזמן לעשות צדק עם גיבור ישראל".
הוא הקים שלושה צוותים שונים, חלקם בני משפחה וחלקם אנשי צבא לשעבר ששירתו עם חגי, והם ניסו לגבות עדויות ולהשיג הוכחות לסיפור הגבורה של הדוד המנוח.
כמה מחבריו לנשק של חגי מסייעים למשפחה, אבל דורשים לעשות זאת בהיחבא, מאחורי הקלעים. "הצלחתי להגיע לחיילים ששירתו שם, אבל הם פשוט לא היו מסוגלים לדבר, בגלל הטראומה. אני לא יכול לשפוט אותם", מודה איל.
במהלך הראיון מוציא איל מזוודה מאובקת, שהוצאה מהבוידעם של סבתו המנוחה לאחר פטירתה. במזוודה הזאת היו נעולים במשך כמעט 50 שנים כל חפציו האישיים של חגי: מדים, גרביים, ממחטות, מימייה, אפילו משחת גילוח. בני המשפחה לא יכולים להסיר את מבטם מהמזוודה. "כשאמא נפטרה ופינינו את הדירה, פתחנו את המזוודה, אבל מייד סגרנו אותה", נזכרת אביגיל.
רותי: "במשך כל כך הרבה שנים המזוודה היתה נעולה, ואיתה גם הלב שלנו היה נעול. עכשיו שניהם פתוחים. לפני 20 שנה ניסינו לדבר על זה עם אמא, לראות מה יש בפנים, והיא צעקה ובכתה, אמרה, 'אתם רוצים שבשביל המתים אני אהרוג את החיים?' היא פשוט לא היתה מסוגלת להתמודד עם זה".
אתם מצטערים שלא פעלתם בעניין בעבר, אולי בשנים הראשונות אחרי מותו?
רותי: "אני מצטערת שלא מצאנו עד היום את הכוחות לעשות משהו. שזה לקח חמישים שנה. אני מבקשת סליחה מחגי".
אביגיל: "בכל פעם שצפיתי בטלוויזיה בסרטים על הנופלים ביום הזיכרון, הייתי שואלת את עצמי איך אנחנו לא עשינו שום דבר לחגי... אבל לא מצאתי את הכוחות הנפשיים לפעול".
משה: "שתקנו כל כך הרבה שנים, השתיקו אותנו. מדינת ישראל כל כך חשובה לנו, ואני רוצה לראות שגם אנחנו חשובים למדינת ישראל. אומרים שכל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם ומלואו. חגי פוצץ את הרימון על עצמו, כדי להציל את החברים שלו. אז ההכרה הזאת היא המעט שמגיע לחגי, שהציל כל כך הרבה נפשות. המדינה חייבת לו".
מכתבו של המג"ד למשפחה מ־26.10.1964
"ואולי להסתער כאחת
להעפיל בלי מבט
אל החומה אל על
ולהתנפץ וחסל"
(השיר "דברי תנחומים", שכתב חגי בר־אוריאן ז"ל, נמצא בין חפציו לאחר מותו)
aralew@israelhayom.co.il* * *
ועדה צבאית תדון בפרשה
מאמציה של משפחת בר־אוריאן להעלות את סיפור גבורתו של חגי ז"ל לסדר היום כבר נושאים פרי: השבוע, במפתיע, קיבלה המשפחה הזמנה לדיון מיוחד בוועדה צבאית בכירה, שיתקיים ביום ראשון בקריה. מקורביו של החייל המנוח מקווים שהעוול יתוקן סוף סוף, ושהוא יקבל את ההכרה על פעולתו.
על פי המדיניות הרשמית, בצה"ל לא נהוג כלל לדון בבקשות להענקת צל"ש בחלוף זמן רב כל כך, אולם פרשת בר־אוריאן זוכה להתייחסות אחרת - של מקרה חריג. חוקי המדינה ופקודות המטכ"ל קובעים כי עיטורים וצל"שים עולים לדיון ומוענקים רק לאור המלצה של ועדה פיקודית, שמתכנסת סמוך למועד התרחשות האירועים. מהוועדה הזו עולה הבקשה לוועדה המטכ"לית, שמגישה את המלצותיה לרמטכ"ל לאחר שמיעת עדויות מן השטח, תחקירי קרבות, עדויות מפקדים ולוחמים.
בעניינו של בר־אוריאן התמונה מעט סבוכה, מאחר שחסרות כעת עדויות ראייה מהמעשה, אולם מכתבו של מפקד הגדוד - שבו תוארה גבורתו של חגי - עשוי לשנות את המצב.
גם סא"ל ברק חירם, מפקדו הנוכחי של גדוד 51, שבו שירת בר־אוריאן, עומד בקשר עם בני המשפחה. במפקדת הגדוד שוקדים על ספר שייצא בקרוב לאור, ובו ייכתב גם סיפורו של חגי.
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "המקרה המדובר נמצא בבחינת הגורמים הרלוונטיים והתשובה תימסר במישרין לידי המשפחה".
***
למשפחת בר־אוריאן דרושות עדויות נוספות של חיילים שהיו בהר הצופים בזמן האסון ב־1964. בני המשפחה קוראים למי שהיה לצידו של חגי ז"ל בזמן האסון, או למי שיש בידו מידע על אנשים ששהו שם, ליצור קשר באי־מייל: gmail.com@hbo131064 בפייסבוק: חגי בר־אוריאן או בדואר: ת"ד 8384, ירושלים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו