בלי פאניקה

השעה היתה קרובה מדי לשבת. כל הבית כבר עמד, כמדי שישי בשישו, על קצה גבול השפיות שלו, והכל הלך כרגיל. המולה שמחה ריצדה במטבח ומילאה סירים ותבניות כאילו כל העולם מגיע אלינו לאכול השבת, או כאילו זאת השבת האחרונה בחיינו. כמו תמיד. ובדרך נס הכל הצליח איכשהו להידחס אל התנור, אל המקרר והכיריים, וגם הכווייה המסורתית שאני נוהג לספוג תוך כדי בישול כבר היתה שם על גב היד. אדומה ומבוישת ומגואלת במשחה שממתינה בדלת המקרר בדיוק בגלל טיפשויות מהסוג הזה. כמה פעמים אני אומר לעצמי לא לנסות להוציא משהו מהתנור בלי למשוך קודם את התבנית החוצה?! זה תמיד נגמר באותה כווייה. אבא שלי היה מנפח זכוכית, ואני מצליח להישרף מחצילים!

ובדיוק אז, אחרי שלא נשארו סירים פנויים למלא, או עמדות פנויות על הגז, רגע לפני שיסגרו את החנויות וששת ימי המעשה יגלשו אל הישורת האחרונה שלהם, שלחתי את עצמי למה שאנחנו קוראים לו "השלמות" - כלומר הקניות האחרונות והמיותרות ביותר של השבוע, חלק בלתי נפרד מפאניקת השבת ואחת הסיבות הטובות ביותר להתנגד לפתיחת חנויות בשבת בתל אביב (מילא שהעיר הזאת לא שומרת שבת, אבל לוותר על היסטריית ההכנות של שישי?! ככה?!) אשר לגיחת הרכישה ההיא, המכונה השלמות, עדיין לא שמעתי על משפחה שגוועה ברעב מכיוון שהיא נשארה בלי בקבוק של רוטב צ'ילי מתוק. לא ידוע לנו גם על ארוחת שבת שעלתה על שרטון רק בגלל שברגע האמת אבי המשפחה שכח לקנות קרוטונים. או מרגרינה בטעם חמאה. אבל למרות כל זאת, זה בדיוק סוג הדברים שאנשים קונים ביום שישי בצהריים.

ברגעים כאלו אני שמח שיש קטנוע בבית. למי יש פנאי לחפש חניה? וברגעים כאלה הלב מתמלא תודה גם על הוו הקטן הזה, פיסגת הנדסת האנוש - שמותקן בחזית כלי הרכב הדו־גלגלי, קצת מתחת לכידון. את הוו הגאוני פיתחו עילויים יפנים, שחשבו, מן הסתם, על מקום למפתחות או לתיק מנהלים קטן. אבל במזרח התיכון נהוג לתלות עליו גם את הקניות מאיקאה. או את הילדים מהגן.

אני בכל אופן אגיע לסופר, בחריקת בלמים. אקח איתי את הקסדה. כי ביד אחת אין סיכוי שאתפתה להעמיס יותר מדי. סיבוב סמלי, והופ לקופות. רק מה שצריך. שתי שקיות מקסימום. אין לנו זמן אפילו להתעסק עם הארגז האחורי. הכל הולך להיתלות על הוו. רוטב צ'ילי, ארבעה לימונים ושקית קרוטונים. יודעים מה, אם אני כבר במרכז, נביא גם גלידה. ו... יאללה כמה בקבוקים תוססים. הילדים אוהבים בטעם תפוח. אני מת על האשכולית האדומה הזאת שהיא המשקה היחיד בעולם שמצמיא אותך. זה גם הולך יופי עם פיצוחים. אז נביא גם פיצוחים. ופרחים לשבת. וזהו. 

בקיצור, כעבור עשר דקות שבהן הפרתי את כל נדריי ומילאתי חמש שקיות בכל מה שאני אף פעם לא אצטרך, הייתי שוב מול הקטנוע. עכשיו צריך יד אחת פנויה בשביל להוציא את המפתחות מהכיס. אולי כדאי להניח קודם את הקסדה? לא, מה פתאום. אתה לא צריך להיות ג'אגלר מקרקס מדראנו כדי לשלוף מפתחות ביד שמחזיקה חמש שקיות. וזה פחות או יותר המשפט האחרון שאמרתי לעצמי לפני שראיתי איך צרור המפתחות גולש לי מהיד למטה. ולא אל הכביש אלא אל פתח הניקוז הארור. לועו של השאול העירוני. והנה, בן רגע, היה לנו את כל הזמן שבעולם. 

*   *   *

אני לא מכיר אדם שלא הביט מימיו בפתחי הניקוז הללו, ולא שאל את עצמו מה קורה אם משהו נופל פנימה. אבל ברגע שזה קורה לך אתה מבין שמעולם לא פיתחת תשובה טובה לשאלה המצויה הזאת. אני חי בשכונה נחמדה ביותר, והמון אנשים חביבים נעצרים לעזור כשהם רואים אותך שוכב על הכביש ומכוון את הסמארטפון עם אפליקציית הפנס אל תוך מלתעות הברזל והאספלט. אבל גם הם מעולם לא חילצו שום דבר ממעבה האדמה. לא כורה פחם ולא מפתחות. אני חייב להודות שגם לי לא יצא להציץ פנימה קודם לכן, וקינן בי החשש שמא קרן האור תיפול למרבה הזוועה על דברים שמתגלים לרוב בירושלים ברגע שאתה חופר קצת: סליק תחמושת מימי המנדט, עצמות יהודים מתקופת המרד, קורח ועדתו או שולה זקן. אבל כל מה שהיה שם זה סחופת עלים וענפים מן הגשם האחרון, ג'יפה עירונית מצויה ומעליה, נכלם קמעא, צרור מפתחותיי.

עכשיו נותרה השאלה: איך אוספים אותם? 

למעלה, בצד המואר של הקיום, עמדו כבר אנשים שהספיקו להביא דברים מהבית. פטישים, אזמלים ושלל עצות וכלי מטבח חסרי תועלת אך עתירי רצון טוב. השלג הכבד של תחילת החורף חשף בעיה ירושלמית עמוקה - רוב התושבים בעיר הזאת מצוידים בעיקר בכלי מטבח. עמוק בלב הם מאמינים שפומפייה היא כל מה שצריך כדי לפנות שלג או להתגבר על פורץ באמצע הלילה.

בשלב הראשון הקדשנו את מרב המאמצים לניסיון לפתוח את המכסה של פתח הניקוז. זה היה אבוד. אם שאלתם את עצמכם איך זה שגנבי מתכת לא אספו את כל החלקים האלה מהכביש, התשובה היא שמדובר במשימה כבדה. כבדה מאוד. קל יותר לחצוב באדמה ולחפש ברזל בשיטה הישנה. קל יותר לגרור טנק. 

המנצחים הגדולים של אותו יום שישי קצר היו, בסופו של דבר, השכנה ברוכת התושייה שגרה ממש ממול, ושעות הצפייה המרובות שלי בסידרה "מקגייוור". באמצעות סרט הדבקה חזק הצמדתי וו מתכת קטן למקל מטאטא, ועד מהרה צרור המפתחות יצא החוצה אל אור היום. ואז, היו גם מחיאות כפיים. כן. הייתי עסוק מכדי להבחין בקהל לא קטן של סקרנים שכבר הספיק להתגודד. 

האמת? עושה רושם שרובם נהנו מהצגת החינם. מי שמסוגל לצפות ערב שלם בערוץ 2, לא יכול לבקש לעצמו יותר. גם אני, בסופו של דבר, די נהניתי. על הדרך גם למדנו שניים או שלושה דברים: כמה מטומטם הרצון שלנו לתקתק הכל, כמה זה מגוחך לנסות לעשות את זה בסטייל. ובעיקר למדנו שתמיד יש יותר זמן ממה שנדמה. דמיינו את הרגע הלחוץ ביותר בחיים. עכשיו הניחו למפתחות שלכם לנשור לתוך פתח ניקוז בין המדרכה לכביש. והופ! הרווחתם שעה. וסיפור.