כמה וכמה פעמים במהלך הריצה ברחובות תל אביב צעקה צילה אדר, בקולי קולות, אל חלל האוויר: "אתה לא באמת יודע עם מי יש לך עסק!" בכל פעם שהרגישה שהקושי מתחיל להשתלט עליה, שהיא מורידה קצב ומתחילה להאט, היא פלטה את הצעקה הזאת, ולא עניין אותה בכלל אם שומעים, גם ככה היו שם כל כך הרבה אנשים ומוסיקה רועשת וקהל מריע. והיא צעקה, ושוב צעקה, פונה אל הסרטן האלים שפקד את גופה לפני שנה, משחררת שנה שלמה של מתח והתמודדות, של טיפולים, של מחלה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
8 בבוקר, יום שישי לפני שבועיים, גני יהושע בתל אביב. צילה אדר מסתובבת נרגשת בין כל ההמונים שבאו לרוץ במרתון סמסונג תל אביב. היא באה כל הדרך ממודיעין ברכבת של שבע בבוקר עם בעלה דורון ועם בתה שי. מחייכת חיוכים מפה לפה בפנים מאופרות קלות. מעולם לא נהגה להתאפר, התחילה עם זה רק אחרי שהשיער, הגבות והריסים נשרו לה בגלל הכימותרפיה, והיה לה קשה עם דמותה שניבטה מן המראה. מאז היא לא יוצאת מהבית לא מאופרת.
פרוסת לחם לבן עם דבש, קצת מים ותמר אחד - זה כל מה שאכלה צילה כשהתעוררה בשש בבוקר, והיא עדיין לא רגועה מהטמפרטורות, שנדמה שהן הולכות ומטפסות, ורק 8 בבוקר, ומרוב התרגשות היא שכחה בבית את הכובע שקנתה במיוחד. בפינת הרחובות רוקח ושטרית היא פוגשת את מאמן הריצה שלה, אמיר הייטנר, ואת חבריה לקבוצת "דרך הריצה". יחד הם מבצעים תרגילי חימום, מסובבים ראש, ידיים, רגליים, מאחלים זה לזה "בהצלחה!"
אמיר מזכיר לה שהיא יודעת איך לרוץ, שכרגע היא לא צריכה לחשוב על הזמן או על הקצב, ואל לה להתפתות לעוף עם כל האדרנלין שיקיף אותה בהתחלה. "תני לכולם לעקוף אותך, תתעלמי מהם, את בשלך, רצה לאט בקצב שלך, בואי נחליט על אסטרטגיה של 2.5 קילומטרים ריצה, 500 מטר הליכה, וחוזר חלילה. תקשיבי לגוף שלך, אם קל לך - תצמצמי את טווחי ההליכה, אם קשה לך, תרווחי. הגוף שלך ינחה אותך בדיוק איך את צריכה לרוץ".
ניסיון להשתחל אל ההזנקה המוקדמת יותר לא צולח לה, הדוחק רב מדי, והיא מחליטה שתתחיל את ההזנקה בזמן שיועד לה, תשע ורבע. לפני שהיא נכנסת ל"שרוול", אותו מסלול תָחום שמחבר את הרצים לשער ההזנקה, היא אומרת לי: "אני מאוד מקווה לסיים את הריצה הזו בשעה וחצי, כל דקה פחות מזה היא רווח נקי שלי. אבל אם אני לא מסיימת את הריצה, את לא כותבת עלי, בסדר? אני לא יודעת מה עלול לקרות, אולי ייתפס לי שריר, אולי הדוחק ילחיץ אותי". ומתוך היכרות של יום אחד עם האישה החזקה הזאת, ברור לי שהיא עושה את זה כמו גדולה.
נולדה לרוץ
בערב שלפני אני פוגשת את צילה בביתה שבמודיעין. 20 שנה הם כבר גרים פה, ירדו לכאן מירושלים. בית שגידל ארבעה ילדים: אורן בן 29, שי בת 27, רוני בת 24 ונועה בת 22, רק היא עדיין גרה בקן. והקן שקט, שקט נינוח שמְזמן העשור השביעי, שאותו התחילה צילה לפני שנה. בפברואר חגגה 61, אבל היא נראית צעירה בהרבה, נמרצת ומלאת חיים.
על הקירות תלויים צילומים שצילם בעלה דורון (59), אמן ומורה לצילום. ספרייה ענקית מרהטת את הסלון, עכשיו היא קוראת את רב המכר "נולדנו לרוץ" של כריסטופר מקדוגל, ככה, בשביל ההשראה למחר. מהצהריים כבר התחילה לשתות מים כדי למלא בהם את הגוף, וגם אכלה חצי ממנת הפסטה המסורתית, המומלצת לפני ריצות ארוכות. כשתחזור מאימון הערב תאכל את החצי השני, בדיוק כמו שאמיר הינחה: רק פחמימות זמינות לאנרגיה.
ערכת הריצה מונחת על השולחן הסלוני, והיא מכילה שלל פרסומות של נותני החסויות, שבב מדידה אלקטרוני חד־פעמי כדי למדוד את הזמן שבו תרוץ ומספר חזה, כך קוראים בז'רגון הריצה למספר שיהיה תלוי על חולצתה, ואין סימבולי מזה עבור צילה. לפני שנה וחצי עברה כריתת שד כפולה, לאחר שסרטן אלים התגלה בשני שדיה.
בטקס גילוח הראש לפני הכימותרפיה. "הספורט הציל אותי". צילום: דורון אדר
תמיד היתה אישה ספורטיבית שהקפידה להתעמל, אבל בחיידק הריצה נדבקה כשהיתה בת 57, כשראתה בעיתון מודעה קטנה על קבוצת ריצה. ב־30 באוקטובר 2012 היתה אמורה להשתתף במירוץ הלילה של נייקי, התאמנה לקראתו ברצינות, אחרי כמה וכמה מירוצים מוצלחים. בדיקת הממוגרפיה השנתית שלה גילתה גוש ברור בשד ימין והסתיידויות (תאים שעלולים להיות סרטניים בתוך צינוריות החלב) בשד שמאל.
"כבר עם המבט החמור של הרנטגנאית והתכונה שהיתה סביבי הבנתי שהפעם הבדיקה שלי לא תקינה. הרופאה המפענחת אמרה לי ככה, במסדרון, בעמידה, בלי לחשוב פעמיים ובלי להכניס אותי לאיזה חדר, 'גברת, יש לך סרטן, אבל זה לא סוף העולם'. ואני הרגשתי באותו רגע שיורד עלי מסך ברזל, שאני וכל הרגשות שלי מתאבנים, ובבת אחת התייבשו לי הדמעות. אני, שהייתי בוכה אפילו מסרט מצויר, לא הצלחתי לבכות מאז ועד היום, אין לי יותר דמעות מאז, המעיין כאילו יבַש".
במקום לחזור הביתה לדורון היא נסעה לשיעור ההתעמלות. החליטה שהבשורה הרי לא תברח, ולכן היא תמשיך בתוכניות כרגיל, תוך כדי שהיא משננת לעצמה כל הדרך מירושלים שאין שום סיבה לוותר. רק אחר כך שבה הביתה וסיפרה לבעלה, והוא חיבק אותה חזק ושתק, כמו שבדרך כלל הוא שותק. ולשניהם היה ברור שמעתה והלאה הוא לא יזוז ממנה, ולשום טיפול היא לא תגיע לבד.
היה חשוב לה לספר לכל הילדים יחד. אורן רק התחתן, היא לא רצתה שהבשורה תעיב לו על שנת ירח הדבש ולא על לוחות המבחנים של הבנות. וכשסיפרה להם, ביקשה שימשיכו בשיגרת החיים שלהם, שלא ידאגו. הבטיחה שיהיה בסדר.
ההחלטה על המשך ההתנהלות הטיפולית והמשפחתית היתה חד־משמעית, מבחינתה: מעבירים את שיגרת החיים למצב של טייס אוטומטי, מתחילים במלחמה ויורים לכל הכיוונים. מי ששירתה במשך שנים רבות בצבא והשתחררה בדרגת רב־סרן מחיל המודיעין, התייחסה למחלה כאל מבצע צבאי מתוכנן ומוקפד והיתה מוכוונת משימה.
"ראיתי מולי מטרה וידעתי שאני יורה לה בדיוק בין העיניים, בלי לפחד, בלי לרחם על עצמי, בלי להדאיג את הילדים יותר מדי. לא הייתי אופטימית, גם לא הייתי פסימית; הייתי מעשית. כל הזמן הקפדתי לשנן לעצמי: 'הסרטן הזה, הוא לא יודע עם מי יש לו עסק'".
כבר למחרת עברה סידרה של בדיקות, שהבהירו שהסרטן בשלב מתקדם, ושהיא חייבת לעבור כריתה של שני השדיים. בתוך כל מהומת המחלה המשיכה להתאמן בריצה, לא שיתפה את חברי הקבוצה במה שעובר עליה, וכל מה שעניין אותה זה איך היא צולחת את מירוץ הלילה של נייקי. הרי יש לה כבר כל מה שצריך, כולל מספר חזה.
הגוף עדיין לא שם
ביום של המירוץ, 30 באוקטובר, היא אושפזה ונותחה. שדיה נכרתו ושוחזרו כבר באותו ניתוח. אין לה בעיה לדבר על שתלי הסיליקון שהושתלו בגופה, היא אפילו מתבדחת על זה כל הזמן, אבל אז קולה נסדק קמעה. "במקום לרוץ ולחוות את ההיי האדיר הזה שהריצה עושה, הרדימו אותי, ניתחו אותי, ואני מתעוררת למציאות אחרת, העולם לא מתמוטט אמנם, אבל סדריו בהחלט משתנים, ואני נכנסת אל תוך הסטטיסטיקה, ממותגת תחת התווית 'חולת סרטן'".
תוצאות הבדיקות הפתולוגיות שהגיעו לאחר הניתוח הביאו אותה להחלטה לעבור טיפול כימותרפי. לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע את הישנות המחלה.
בדצמבר 2012 התחילה בטיפולים, לא לפני שבתה הקטנה נועה גילחה עבורה את שערות ראשה בטקס מרגש. "גם ככה לא הייתי מהנשים שמסתובבות עם רעמות שיער מפוארות, תמיד הייתי אשת צבא קצוצת שיער, אז לא היה לי משבר גדול עם השיער שנשר. כשנושרות הגבות ונושרים הריסים זה כבר פחות נעים.
"אני בטוחה שהעובדה שהייתי ספורטאית עם גוף חזק יחסית הצילה אותי. הרופאים אמרו לי שהאופן שבו קיבלתי את טיפולי הכימותרפיה הוא די נדיר, אני חושבת שאני בת מזל בעניין הזה. ברגע שהבנתי שאני בסך הכל בסדר עם הכימו חזרתי להתעמל. הייתי מקבלת כימו בבוקר - והולכת להתעמל בערב".
באפריל שעבר סיימה את סידרת הטיפולים והחליטה לחזור לרוץ. היא שמעה המלצות על קבוצת הריצה של אמיר והגיעה למפגשים בפארק ענבה שבמודיעין, אבל לא הביאה בחשבון את אחת מתופעות הלוואי הבודדות שנגרמו לה מהטיפול הכימותרפי - נוירופתיה, שהיא תחושת נמלול מתמדת בקצות האצבעות ובכפות הרגליים.
"מתברר שהכימו משמיד את כל העצבים הקטנים שיש לנו בקצות האצבעות של הידיים והרגליים, וזה משפיע על המוטוריקה העדינה. דברים נופלים לי מהידיים וגם כל עניין שיווי המשקל משתנה.
"אחרי שני אימוני ריצה הבנתי שעם כל הכבוד לכוח הרצון שלי, הגוף שלי עדיין לא שם. הרגשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי. הבטחתי לאמיר שאני מתאוששת וחוזרת, ובמקביל, מכיוון שבמים תחושת הנמלול נרגעת, התחלתי לשחות".
באוגוסט היא חזרה לקבוצת הריצה. אמיר בנה לה תוכנית אימונים אישית שהותאמה ליכולותיה, ובנובמבר האחרון השתתפה במירוץ מודיעין וגמאה חמישה קילומטרים.
"כל אימון שאני יוצאת אליו ולא נכנעת לקור או לחום או לתחושת העייפות הוא עוד ניצחון קטן שלי בדרך אל ההחלמה המלאה. כל מירוץ שאני מסיימת אני מרגישה מנצחת, יודעת שהתגברתי על המחלה. והתחושה הזאת ממכרת".
עם בעלה דורון ובתה שי. "לא מבינה את האמא הזאת, איך היא עושה את זה בכל פעם מחדש". צילום: יהושע יוסף
הכי חשוב לה עכשיו לדאוג שהחיים החדשים שלה יהיו טובים. להתחיל לטפל ברבדים העמוקים יותר, לא להתעצבן על קטנות, להיפטר מהאנרגיה השלילית שהיתה סביבה לפני התפרצות המחלה ולמצוא שקט נפשי. "לפני המחלה הייתי טיפוס מאוד מתוח, הייתי מתעצבנת מכל דבר. מנהג שחתך אותי בכביש, מתור שלא התקדם לשום מקום. היום אני יודעת בדיוק מה המשקל של העניינים האלה. מרחפת מעלי כל הזמן עננה כבדה של מחלה שעלולה לחזור, ואני לא אעז לבזבז זמן על קטנות. אם כבר לבזבז זמן - אז רק על ספורט, וכמה שיותר".
השראה לכל הקבוצה
ב־8 בערב אני מתלווה אליה לאימון האחרון לפני המרתון בפארק ענבה הגדול שבמודיעין. בקבוצת הריצה יש גברים ונשים בגילים שונים, כל אחד התחיל לרוץ בגלל סיבה אחרת, כולם מחויכים, רעננים. אמיר יבקש מהם לרוץ ריצה קלילה שתזרים דם אל הגוף. בזמן שצילה תרוץ, הוא יגיד לי שהאישה הזאת היא השראה עבור כל הקבוצה שלו.
"היא אלופה. הרצים האחרים רואים אותה מתמודדת עם הקשיים האובייקטיביים שלה ומבינים שהם חייבים להתגבר על שלהם. היא לא מנצחת רק את האתגרים שעומדים בפני כל רץ באשר הוא, היא ניצחה מחלה כל כך קשה, ואין עליה. ברור שהריצה עבורה היא מעבר לפיזיות שיש בה. אסור לשכוח לרגע שהיא בת 61, ובריצה יש לגיל משמעות. היא הרצה הכי מבוגרת שלי, מה שרק מעצים עוד יותר את ההישגיות שלה. לי ברור לגמרי שהיא עדיין לא אמרה את המילה האחרונה".
יום שישי, 10:15 בבוקר. אני מתקדמת עם דורון בעלה לעבר קו הסיום. צילה אמורה להגיע בחצי השעה הקרובה, יהיה קל לזהות אותה בחולצתה הלבנה בין שלל לובשי הירוק. אלפי הרצים שחוצים אותו מתנשפים, משפילים מייד מבט אל השעון. יש שמתמוטטים אל כיסאות הגלגלים של מתנדבי מד"א. "אל תדאגי, צילה לא תיראה ככה בסוף הריצה", מבטיח לי דורון, "היא באה מוכנה והיא תסיים עם חיוך על הפנים".
בדיוק ב־10:30 אני רואה את צילה מתקרבת לקו הסיום. ברור לי שהיא הולכת להשיג תוצאה מצוינת, היא הרי התחילה את הריצה שלה ב־9:15, וזה אומר שהיא רצה הרבה פחות משעה וחצי. אמיר מצטרף אליה, כמו תמיד, למטרים האחרונים של הריצה, והחיוך לא יורד להם מהפנים. היא חוצה את קו הסיום ומניפה ידיים, מנצחת. עשתה את זה.
דורון ושי, בתה שבאה לעודד, מחבקים אותה, מתרגשים. "לא מבינה את האמא הזאת, איך היא עושה את זה בכל פעם מחדש", תגיד שי הנרגשת.
"שעה ו־17 דקות, אני לא מאמינה!" תגיד צילה כשנשימתה תחזור לסדרה, "זה הזמן הכי טוב שלי זה שלוש שנים. השוויתי לזמן המקורי שעשיתי לפני המחלה. היה פשוט נפלא, לא היה קשה, היה מאתגר. רצתי בדיוק לפי התוכנית, וכל ההמון הזה שרץ איתך ביחד, מדהים איזה אפקט ממריץ יש לזה. ברגע שירדתי מהגשר וראיתי את השער של קו הסיום, פתחתי את כל המבערים שלי ונתתי כל מה שרק יכולתי. נתתי את הספרינט של החיים שלי".
עכשיו היא רק רוצה לשפר את הזמנים. לעשות עשרה קילומטרים בשישים דקות. זה יומרני, היא יודעת, אבל היא תעשה את זה, זה ברור לה. ויש גם תוכניות לעשות טריאתלון. היא הרי רצה ושוחה, אז נשאר לטפל רק בעניין האופניים. מתנת יום ההולדת ה־61 שלה היתה זוג אופני רכיבה מקצועיים, והיא כבר התחילה להתאמן ברכיבה.
"אני שמחה עכשיו, ואני מסופקת, ואני מאושרת, ובעיקר אני מרגישה שניצחתי. ניצחתי את האתגר הגדול שעמד לפניי, וניצחתי את המחלה הארורה הזאת. טוב, הוא לא באמת ידע עם מי הוא מתעסק, הסרטן".
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו