אין לי את הזכות למות, לאיש מאיתנו אין. זכות זו תינתן לי רק כאשר תצא האמת לאור וכבודי יושב לי. עד אז עלינו לחיות". כך כתב אלפרד דרייפוס לאשתו לוסי ב־31.1.1895, פחות מחודש לאחר הרשעתו בריגול ובבגידה, בשעה שהיה כלוא באי בקצה המערבי של צרפת, וטרם ריצוי עונש מאסר העולם שנגזר עליו באי השדים הידוע לשמצה בדרום אמריקה. אפשר להיווכח שדרייפוס לא הישלה את עצמו לגבי גורלו, "אם אמות לפני שיטוהר שמי, אני מפקיד בידייך את כתיבת הסיפור שלי", שיתף את אהובתו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מכתב זה הוא רק אחד מעשרות מכתבים אישיים שיוצגו לראשונה בתערוכה "דרייפוס - קורותיה של משפחה יהודית צרפתית", שתיפתח בשבוע הבא, 11 במארס (תאריך נעילה: 1 בספטמבר), בבית התפוצות בת"א בשיתוף הספרייה הלאומית בירושלים. התערוכה כוללת פריטים רבים מארכיון משפחת דרייפוס, שאותו מסרה בתו של דרייפוס, ז'אן, לספרייה.
פתיחת התערוכה מציינת 120 שנה לתחילתה של פרשת דרייפוס, שיותר מהכל מסמלת את אחד משיאיה של האנטישמיות החדשה באירופה. ייחודה של התערוכה הוא בחשיפת הפן הפרטי, המשפחתי והרומנטי בחייו של מי שנחשב לגיבור תרבות פוליטי ושנוי במחלוקת בצרפת של שלהי המאה ה־19.
מאוסף המכתבים גלויי הלב שכתב דרייפוס ללוסי, עולה דמות רכה, שבין מילות האהבה מסגירה גם את הקושי שנוצר אחרי תקופה ארוכה של כליאה ועינויים באי השדים, "אני חייב להפוך להיות כמו חיה בכדי לשרוד, ולבטל את כל הצד המשכיל והרוחני שלי", כתב הקצין בייאושו.
אלא שדרייפוס היה אדם חכם ומשכיל מדי, הוא לא עמד במילתו לאשתו, וב־4.5 שנות הכליאה והעינויים באי המתים, הוא דווקא למד את כתבי עמנואל קאנט ותירגם מחזות של וויליאם שייקספיר. בנוסף, בתערוכה מוצגת מחברת של דרייפוס מתקופת כליאתו, שבתוכה שירבט מאות רישומים אמנותיים קטנים, שמעידים על מאבק אחרון ונואש להיאבק בטירוף ובאובדן הדעת.
נוסף על הארכיון של משפחת דרייפוס, נאספו חומרים נדירים מהספרייה הלאומית ומהמוזיאון היהודי בפאריס, כך שאוצרות התערוכה, סימונה די נפי וד"ר אורית שחם גובר, יכלו לספר סיפור שלם ומהודק יחסית של המשפחה, ולא רק להנציח בפעם המי יודע כמה את הפרשה המפורסמת, כפי שלומדים אותה באופן דידקטי בתיכונים. למשל, דרך ההיחשפות לקריקטורות האנטישמיות המזעזעות נגד דרייפוס ונגד הסופר הנודע אמיל זולא, שתמך בשחרורו, שהתפרסמו בעיתונים אנטישמיים כגון "ליברה פארול" בעריכתו של אדואר דרימון (מחבר המאמר האנטישמי הפופולרי "צרפת היהודית") אפשר להתרשם מעוצמת השנאה והגזענות כלפי הקצין וכלפי אנשי שלומו. לקוטב זה השתייך הימין השמרני, המלוכנים, הצבא והכנסייה.
קריקטורות אנטישמיות מתקופת דרייפוס. צילום: באדיבות הספרייה הלאומית
מצד שני, גם אומץ ליבם של תומכי דרייפוס - "הדרייפוסרים", ובהם פוליטיקאים רפובליקנים, שמאלנים, סוציאליסטים וגם יהודים רבים - מובע היטב בתערוכה. אם דרך המאמר המפורסם של זולא, "אני מאשים", או אם באמצעות יצירות אמנות לוחמניות שפורסמו לטובת דרייפוס בתקופה הסוערת, שדרכן הועברה הקריאה למשפט חוזר ולעשיית צדק, גם מכיוונם של לא־יהודים. אחד מהם הוא ראש המודיעין הצבאי בצרפת, ז'ורז' פיקאר. הפריטים המרתקים ממחישים עד כמה להטו הרוחות אז וכיצד האומה הצרפתית נחלקה לשניים.
דמות חמה ונסערת
פן מרגש בתערוכה, שמותיר חותם בלב, הוא כאמור הפן האישי של אלפרד דרייפוס, שנחשף דרך ההתכתבויות עם בני המשפחה, התמונות והחפצים שטומנים בחובם זיכרונות מתקופות יפות וגם כאלה שפחות. המכתבים בין אלפרד ללוסי מבליטים את קצין התותחנים המצטיין והחכם כאדם רגיש, מלא תשוקה, חם ונסער, ואת לוסי כגיבורה שגידלה בזמן הפרשה את שני ילדיהם, ושימשה מקור כוח והשראה לדרייפוס. "כשדרייפוס נעצר והואשם בסוף שנת 1894, לוסי היתה רק בת 25, לכן בין השאר היא נחשבת לדמות הרואית שנלחמה למען בעלה במאבק שראוי להערצה גם בחוגים פמיניסטיים", טוענת ד"ר בטי הלפרין־גדז', מומחית להיסטוריה של צרפת ומנהלת ארכיון דרייפוס בספרייה הלאומית. "לוסי כתבה לאלפרד מהרגע הראשון שנשלח לבית הסוהר הצבאי בפאריס, טרם קיום המשפט הראשון שלו. היא מתעקשת לבקר אותו שם, למרות שלא תמיד ניתנה לה רשות לכך. היא ממשיכה לתת לו סיבה לחיות ומעניקה לו רוח של אופטימיות במכתבים שהיא שולחת לו לאי המתים".
עוד גיבור אלטרנטיבי נוסף הוא אחיו של דרייפוס, מתייה, שהיה איש עסקים מצליח מחבל אלזס. בתחילת הפרשה הוא עבר לפאריס ונטש את כל עיסוקיו כדי להיאבק למען חפותו של אחיו בכל מחיר ולחקור את האמת בעצמו ובאמצעות ברנאר לזר, חוקר פרטי שאת שירותיו שכר. "אני מכיר את אחי ובטוח שהוא לא אשם ואני מתכוון להוכיח את זה", הצהיר מתייה, שבדומה ללוסי, לא הפסיק להחליף מכתבים עם אחיו בניסיון לעודד אותו. "ללא לוסי ומתייה, סביר להניח שאלפרד היה מתאבד", מוסיפה הלפרין, "דרייפוס כותב שהוא לא רוצה למסור לילדיו שם מוכתם, ולכן הוא חייב להילחם עד שתצא האמת ותוכח חפותו".
ואכן כידוע, לבסוף הצדק יצא לאור. אחרי פברוק הראיות והאשמת דרייפוס ככותב איגרת ריגול, הוא הורשע בתחילת 1895. מייד לאחר מכן נערך טקס משפיל של הסרת דרגותיו ושבירת חרב הקצין שלו, כשקריאות אנטישמיות זועמות נשמעו מבחוץ. לאחר המשפט החוזר של דרייפוס ב־1899, הוא נחל כישלון בשנית ונידון הפעם לעונש של עשר שנות מאסר, אלא שנשיא הרפובליקה התחשב במצבו המעורער והעניק לו חנינה. זה כמובן לא הסוף - רק ב־1906 שמו של דרייפוס נוקה מכל אשמה. הוא הוכר כחף מפשע, וממשלת צרפת הודיעה שהמרגל והבוגד האמיתי הוא קצין צרפתי בשם פרדיננד אסטרהאזי. דרייפוס הועלה לדרגת רב־סרן, קיבל את אות לגיון הכבוד (העיטור הכי גבוה בצבא הצרפתי; ע"ל) וחזר לשירות פעיל. "זה היה הקץ לסבלי, שנמשך 12 שנה, סוף לייסוריי על עתיד ילדיי", הוא כותב עם היוודע החדשות הטובות.
אחת העובדות המפתיעות היא שגם לאחר כל הסבל, העינויים ועיוות הדין המתמשך שהיו מנת חלקו, דרייפוס נותר פטריוט צרפתי כפי שהיה לפני התפוצצות הפרשה. "כשאשוב להוביל את חייליי האמיצים, אשכח את הכל, את הסבל, את הייסורים, את העלבונות האכזריים!" הוא מכריז עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בעת שהתנדב כקצין תותחנים בצבא צרפת, שבו שירת גם בנו, פייר.
אלפרד כותב לפייר מכתב בכתב ידו, הלא ברור, ובו נאמר: "אנטישמיות תמיד קיימת מתחת לפני השטח, גם אם נדמה שהיא לא. על יהודי לעשות פי עשרה מהאחרים כדי לפצות ולהשכיח את מוצאו".
אנקדוטה חביבה בהקשר הזה: הנין של מתייה דרייפוס, כמה סמלי, הוא אוריאל דרייפוס, לשעבר עו"ד צבאי בצה"ל וכיום שופט צבאי במילואים.
עליית העיתונות לגדולה
פרשת דרייפוס נחשבת לאחד מציוני הדרך הבולטים והמרכזיים ביותר שהמחישו את האנטישמיות החדשה שצמחה במרכז ובמערב אירופה החל מהמאה ה־18. באותה התקופה ניתנה ליהודים אמניציפציה - שוויון זכויות במדינות השונות באירופה שאיפשרו להם להשתלב בחברה. למרות זאת, את שנאת היהודים הישנה שהונעה בידי הכנסייה, החליפו אמצעים אחרים, מודרניים יותר - בעיתונות ובמוסדות החברתיים. הטענות שבהן האכילו את ההמון הנוצרי העני והנבער כבר לא עסקו ברדיפת ובהסגרת ישו, אלא בהשתלטות היהודים על העולם, בהתברגות בעמדות מפתח מדיניות ובשליטה בכלכלת העולם.
בהמשך צרפת הובסה במלחמה על ידי פרוסיה ב־1871, והאימפריה הצרפתית הצטמקה והפכה לרפובליקה השלישית של צרפת. כמו כן, קריסת הבנקים והבורסה בצרפת בשני העשורים שלאחר מכן יצרה אווירת משבר גדולה, והגדילה את הצורך של הצרפתים לחפש שעיר לעזאזל.
ההסתה נגד היהודים (שהיו רק 0.4% מאוכלוסיית צרפת) החריפה, ואלפרד דרייפוס היה השעיר לעזאזל המושלם: יהודי מחבל אלזס - ששכן במזרח צרפת ונפל לידי שליטה גרמנית - שהפך לקצין בצבא. "בהתחשב בהלך הרוח ששרר בתקופה הזאת, דרייפוס נחשב לאשם כל עוד לא הוכחה חפותו", מסבירה ד"ר הלפרין, "אנשי עסקים יהודים השתייכו לאינטליגנציה היהודית והשתלבו באליטות של החברה, דבר שגרם לקנאה אצל ההמונים. הם התייחסו ליהודים כעם בתוך עם, מה שגרר אפליה. למשל, היו שני בתי ספר צבאיים איכותיים - פוליטקניק, שבו למד והצטיין דרייפוס, וסנט־סיר שלא קיבל לשורותיו יהודים".
קריקטורות אנטישמיות מתקופת דרייפוס. צילום: באדיבות הספרייה הלאומית
חרף האווירה הזו, ולמרות שזולא, סופר מוערך לכל הדעות, טען ש"הגזע של דרייפוס אומר לי שהוא אשם", באופן מדהים דרייפוס לא האשים את הצבא ושאף לתפוס את הבוגד האמיתי.
זווית חשובה נוספת היא הזווית התקשורתית של הפרשה: משפט הערעור הוא המשפט הראשון שהתקיים בדלתיים פתוחות. לראשונה עיתונאים ישבו ודיווחו מתוך האולם, כולל עיתונאי צעיר מווינה, הידוע בשם בנימין זאב תאודור הרצל. ממשפט זה פורסמו לראשונה גם צילומי סטילס וכן היצירה הפוליטית הראשונה בתולדות הקולנוע, "פרשת דרייפוס" של הבמאי ז'ורז' מלייס (שמוצגת בתערוכה), שנאסרה להקרנה בצרפת עד 1950, בשל גישתה האוהדת לדרייפוס.
סיבה נוספת לרעש הגדול שיצר המשפט נעוצה בעלייתה לגדולה של העיתונות - השימוש בגרפיקה ובעוצמת הקריקטורות והטורים הבוטים הפכו את מה שהוגדר "אירוע" ל"פרשה", כזאת שעיצבה סדר יום ציבורי; בסיוע של עיתונאים מכל העולם המערבי.
מבחינה מדינית וחברתית, זאת הפעם הראשונה שהמדינה עמדה נגד הכנסייה, ולא לצידה. בעקבות הפרשה צרפת החליטה להפריד את הדת מהמדינה בתחום החינוך, כלומר להוציא את סמכות הכנסייה מהלימודים ולייסד לראשונה בתי ספר חילוניים ממלכתיים.
כמו כן, סרט שהוכן במיוחד עבור התערוכה עוסק בהשפעות המגוונות של פרשת דרייפוס על החברה הצרפתית. בסרט מתראיינים אנשי רוח מובילים בצרפת וכן צרפתים־יהודים צעירים שדנים במשמעות הזהות היהודית־צרפתית בימינו.
בין אי השדים לחיק המשפחה
הנגדה מעניינת שאפשר למצוא כשמשוטטים בחלל התערוכה, היא בין החמימות של הבית הפריסאי־היהודי של דרייפוס לבין הקרירות של אי השדים. מצד אחד סידור התפילה האישי של לוסי, שטיח רקום מבית משפחת דרייפוס, כתובה והזמנה לחתונת הזוג; מנגד תצלומים של אי השדים, הרישומים במחברת של דרייפוס מתקופתו שם וחליפת המכתבים המצמררת של קורבן העלילה עם מקורביו, כולל מכתב נרגש ביותר של לוסי מהפעם הראשונה שפגשה את בעלה לאחר חמש שנות המאסר שריצה.
התערוכה מציגה, כאמור, את דרייפוס לאחר זיכויו. תמונה אחת מציגה אותו בתור סבא מחויך הרווה נחת מהמשפחה, שבפניו לא ניכרת כל טראומה. "הנכדים תיארו את דרייפוס כסבא דאגן, אבל גם כיפי ומאוד חייכן", מציינת אוצרת התערוכה סימונה די נפי, "דרייפוס מת ב־1935, בגיל 75, ולמזלו לא נשאר לחוות את זוועות השואה. גורלה של נכדתו האהובה, מדלן לוי, היה אחר - היא נתפסה ונשלחה לאושוויץ שם נרצחה בגיל 25. לעומתה, לוסי הצליחה להסתתר ולמצוא מקלט. בתום המלחמה היא שבה לפאריס, שם מתה ב־1945, והיא בת 73.
"סוף סוף הגיע היום המאושר שבו אני יכול לכתוב לך. ספרתי את הימים!" כתב דרייפוס ללוסי בחודש הראשון למאסרו, "לא קיבלתי חדשות ממך מאז המכתב שהגיע אלי ביום ראשון האחרון. איזה סבל נורא! בכל יום שבו קיבלתי מכתב ממך הרגשתי מאושר. המכתבים הם הד של כולכם, הד של חיבתכם המחממת את ליבי המסכן והקפוא. קראתי את מכתבך שלוש פעמים, ספגתי כל מילה, עד שהמילים הכתובות הפכו למילים מדוברות ויכולתי לשמוע את קולך קרוב אלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו