ביקורת ספרות: "המושיע"

"המושיע", ספרו האחרון של יו נסבו שיצא לאור בתרגום עברי, מציב בפני הקורא הישראלי אתגר כפול: נוסף על הזרות הנורדית הקפואה והמובנית - הרומן מתרחש דווקא באמצע דצמבר (ולא כפי שנכתב על גב העטיפה), לקראת חג המולד, שזו התקופה הקרה בשנה ורחוקה מאוד מה"חורף" שלנו - הוא עוסק במוסד נוצרי למהדרין: צבא הישע (Salvation Army). זהו ארגון צדקה המאורגן במבנה כמו־צבאי, ויש בו "מפקדים" ו"חיילים". הוא מקיים בתי תמחוי ובתי מחסה לנזקקים, ויש לו נוכחות בולטת ברחובות הערים הנוצריות, בתהלוכות ובקונצרטי רחוב, שמטרתם לפתוח את הלב והכיס. קונצרט רחוב מסוג זה הוא יריית הפתיחה, תרתי משמע, של עלילת "המושיע".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הרוצח הוא קרואטי שזכה לכינוי "המושיע" במלחמת הבלקן בראשית שנות ה־90; נסבו מדלג היטב בין שני מוטיבים מרכזיים בנצרות - "מחילה" ו"ישועה" - ובין המשמעויות וההטיות השונות שלהם, בהקשרים הדתיים והלא דתיים. שיאו של המשחק המרתק הזה בדיאלוג שבין הבלש הארי הולה, לבין הנבל, שמתחנן על נפשו: "תסתכל למעמקי ליבך, הארי", אומר הנבל. "אני בטוח שתמצא שם קצת מחילה!" והארי עונה: "הבעיה היא... שאני לא עובד בענף המחילה... ישועה. בזה אני עוסק. גם אני". החיבור לסיפור דורש, אם כן, מהקורא הישראלי פתיחות מסוימת - חברתית ודתית. 

ובכל זאת, מדובר כאמור ביו נסבו, כוכב העל של ספרות המתח הסקנדינבית היום, ובספר השישי בסידרת הארי הולה, הבלש שהוא גיבורו הקבוע. נסבו הוא כותב מיומן מאוד, שיודע לרקוח עלילה מרובת תפניות והפתעות, גם אם נוסחתית לעיתים. בפרולוג של הספר, המתרחש 12 שנה לפני עיקר העלילה, נאנסת נערה במחנה של צבא הישע, ונסבו מצליח לתעתע היטב בקורא באשר לזהות הנאנסת והאנס לאורך כל דפי הספר. 

זה לא נעצר בזה: נראה שהנרצח הראשון, אחד משני אחים המשרתים בצבא הישע, הוא הקורבן הלא נכון, ובעצם הרוצח התכוון לרצוח את אחיו; נושא הזהות הוא המפתח לפיצוח התעלומות שבספר, כולל תעלומת עבר שהעסיקה את הולה בשלושת הספרים הראשונים של הסידרה ועניינה הברחת נשק שבה היו מעורבים קציני משטרה, ובאה כאן לסיומה. 

זהו לא ספר אקשן, למרות שנסבו רחוק מלהיות צמחוני ו"המושיע" מכיל סצנות מדממות רבות; הארי הולה פותר את התעלומות בכוח שכלו ולא בכוח אגרופיו, למרות שהוא גבוה כמו ג'ק ריצ'ר, ואלכוהוליסט (שמנסה להיגמל) כמו פיליפ מארלו. דמותו של הולה נבנית היטב לאורך הסידרה, ואוהדי נסבו ייהנו מתוספת העומק המוצעת להם כאן. במקביל, נבנות בפרטים רבים גם הדמויות הנוספות, והן מעניקות אמינות, רב־שכבתיות והרבה עניין לסיפור. מבקרים אחדים בעולם מצאו את הספר ארוך מדי, אבל האמת היא שאין בו רגע משעמם אחד. 

המושיע / יו נסבו

מנורבגית: דנה כספי; בבל, 487 עמ'

*   *   *

אבות אכלו בוסר

מסע של בן בעקבות אב שנעלם עומד במרכז רומן הביכורים של רועי בית לוי • למרות שלסיפור יש את כל המרכיבים הנכונים, העודפות הלשונית פוגמת בכוונותיו

בן מחכה לאביו בשדה התעופה. היחסים ביניהם מורכבים ועתירי משקעים ולא ברור אם שובו של האב עתיד לרכך או להעצים אותם. אבל האב לא מגיע ולאחר מכן מתברר שמלכתחילה לא יצא מגבולות הארץ לאורוגוואי, כמתוכנן, אלא שלאותה לא־נסיעה לווה כספים רבים מכמה אנשים, כולל בנו. מה עלה בגורל האב? האם הסתבך בעוד אחת מתוכניות הנפל שהיה מעורב בהן לאורך השנים? האם הוא רוצה שימצאו אותו בכלל? או שאולי טוב יותר בלעדיו? 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

כך מתחילה עלילת "הרים אני רואה", ספר הביכורים של המתרגם והעיתונאי רועי בית לוי. זהו מסע בגוף ראשון, שתחילתו ברחובות תל אביב והמשכו - בצמוד למדד הדאגה של הגיבור, העולה בהדרגה - בכתובות השונות שבהן התגורר האב, אצל האנשים שמילאו תפקיד חשוב בחייו, במיתוסים ובאגדות המשפחתיות ובמחוזות הדמיון והפנטזיה. כך שואף הכותב להרכיב פסיפס אמיתי ומדומיין של האב, ודרך כך לערוך מסע פנימי לתוך נפשו שלו. 

המסע שעורך הגיבור לתוך נפשו הוא בלתי נפרד מן המסע המדומיין שמתרקם מחוצה לו, בעתיד לא ברור, ברחבי תל אביב ומעבר לה - ישראל פוסט־אפוקליפטית, ממוטטת, מוכת בצורת; הקפיטליזם החזירי, שאנחנו רגילים להזכיר אותו היום כשותף טבעי לחיים, התגלגל בדמות קפיטליזם "של אוכלי נבלות", של מאבק מעורר רחמים על שלל דל. המפגשים של הגיבור עם דמויות זרות וקרובות הם, אפוא, מפגשים שכרוכה בהם עליבות ואכזריות; וגם אם מפציעה מתוכם קירבה או חמלה, הרי עליה לבקוע מתוך הכיעור. 

המצע הזה מאפשר לבית לוי להביע את הצדדים הפחות נעימים באישיותו של הגיבור, שלא פעם נדחק למצבים קיצוניים, או נותן לייאוש להשתלט עליו. כמו כן, הוא מאפשר להציג את היחסים בין הבן לאב על האמירות המכאיבות, המתיחות ותחושת הדחייה והאכזבה מצד אחד, והאור וההומור שלפרקים מבצבצים מהם מצד אחר באופן אמין ולא פעם נוגע. בעיקר מרתקת דמותו של האב - לפרקים לוזר מכעיס, לפרקים אופטימיסט חסר תקנה. 

זהו ליבו של הספר ובכך חוזקו, ולכן כמה חבל שצריך לחצוב אותו מתוך הרומן בכוח לאורך הקריאה. כי "הרים אני רואה" הוא ספר שזועק "פוטנציאל!". לכל אורכו מפעם בך הרצון לרוץ אל הכותב, לתלוש אותו מעיסוקיו ולכפות עליו שכתוב אינטנסיבי - ומחיקה אינטנסיבית לא פחות - ובסיומם תיוותר בתחושה עמוקה של תסכול. 

עטיפת הספר

המחלה הבולטת ביותר של הרומן היא רעה חולה שפושה בספרות העברית כולה ובספרי ביכורים בפרט - העודפות. ב"הרים אני רואה" היא מופיעה בשלל צורות; החמור שבהם הוא השימוש המופרז בשמות תואר שמוצמדים לכל שם עצם ולכל דמות זניחה. במקום לחדד את הסיטואציה, הריבוי המיותר של שמות התואר הופך אותה לרופסת ודלילה. 

לא רק שמות תואר עודפים יש כאן באופן שמסמא את העין אלא גם הקבלות: "ביקשתי לעצמי את מהלומת המתכת, את שאון הבלמים החורקים ואת אימת הזכוכיות המתנפצות"; "האם הייתי מקבל על עצמי בשנית את החיים האלה? את התא הקטן המחניק... את הריצוד המטריף של אורות הפלואורסצנט מעל ראשי, את התלושים לארוחות הצהריים העסקיות במזללה הסמוכה, את התא המגנטי..." וכך הלאה. אין רע בהקבלות, אך כאשר הן הופכות לתבנית החוזרת על עצמה לעייפה, ללא נימוק משכנע - הן מותירות טעם לוואי מר.

במקרה של בית לוי, לא פעם דווקא עושרה ויופייה של השפה עומדים לו לרועץ: הגיבור שלו אמנם חובב ספרים, אך הוא בעיקר בחור צעיר שמנסה לשרוד במציאות של גסות וניוול, לא תמיד בהצלחה מרובה. 

הלשון המליצית והכבדה שהוא נוקט לא פעם, דווקא בסיטואציות שאמורות להוסיף עניין ומתח ("דמיינתי גם את אבי העירום מטפס על הרי משמניה ומחליק על הזיעה החלקלקה אל מעמקי נקבתה", חושב הגיבור בשעה שהוא עומד מול חברתו לשעבר של אביו, מי שאולי יכולה סוף־סוף לספר לו מה עלה בגורלו), מרחיקה אותנו מהגיבור במקום לקרב אותנו אליו, ומטשטשת את תכונותיו דווקא כאשר נוצרת הזדמנות ללמוד עליו דבר מה משמעותי שלא דרך הגיגיו. 

את ריבוי שמות התואר וההגיגים או המפגשים עם דמויות שוליות המתוארים בהרחבה אפשר לנמק בהשראה שנוטל בית לוי מהריאליזם הפנטסטי. אך הספרות הלטינו־אמריקנית, שבית לוי מושפע ממנה בבירור (הוא אף העביר שם חלק ניכר מילדותו, וחלק מהעלילה מתרחש שם), היא ספרות מתגלגלת, אוורירית, ואילו היד של בית לוי לא פעם מכבידה על הטקסט ומונעת ממנו את התנועה שהוא כל כך שואף לה. ומה הפלא? בספר יש כ־500 עמודים, ושליש מהם אפשר היה לגזום.

למרות כל זאת, אחכה לספר הבא של בית לוי, שבעברו כעיתונאי הצליח לגרום לי לקרוא אותו. אפילו כשכתב על ספורט, ידע ליצור סיפור מרתק, ואולי גם מכך נובעת האכזבה: גם ב"הרים אני רואה" נמצאים כל המרכיבים הנכונים לסיפור סוחף וכובש. הם היו יכולים להיות מתועלים לכדי עלילה מהודקת, מגובשת ונובעת מתוך עצמה, כפי שעשה בכתבותיו הרבות. 

הרים אני רואה / רועי בית לוי

עם עובד, 489 עמ'

*   *   *

עם קצת עזרה מידידים

סופרת בריטית כתבה מאמר תוקפני וקנאי נגד ג'יי. קיי. רולינג • המעריצים הרבים התגייסו בכל כוחם למלחמה נגדית

הממלכה הבריטית היא רחבת ידיים, ובכל זאת, כאשר מתעוררת בה סערה ספרותית היא מזכירה לא פעם ביצה קטנטנה ועכורה. סערה שכזו התעוררה בשבוע שעבר בעקבות מאמר שכתבה הסופרת לין שפרד ב"הפינגטון פוסט": שפרד, כותבת רומנים בלשיים היסטוריים  שזכו להצלחה מסוימת, העניקה למאמר את הכותרת הפרובוקטיבית "אם לג'יי. קיי. רולינג אכפת מכתיבה, היא צריכה לחדול ממנה". 

טענתה המרכזית של שפרד היתה כי "כיסא פנוי", הרומן הראשון של רולינג למבוגרים מ־2012, "שאב את החמצן מאטמוספרה שלמה של קוראים ומוציאים לאור" - ובלשון פיוטית פחות - מכר יותר מדי עותקים מכדי ששפרד תוכל לשאת. 

"רולינג כבר לא זקוקה למקום נוסף על מדף הספרים, אבל סופרים אחרים זקוקים לו נואשות", תקפה שפרד, ובאותה נשימה הכשילה את עצמה וציינה כי מעולם לא קראה בספריה של רולינג. "המשיכי לכתוב ספרי ילדים", המליצה בחום, "אך כשמדובר בשוק של ספרי מבוגרים, כבר קיבלת את תורך ועשית שימוש בכולו. תיהני מההון שצברת והמשיכי לתעל אותו למטרות נעלות". 

באופן צפוי למדי, בתוך דקות ספורות סער האתר מתגובות, רובן מכוונות נגד שפרד, שהצטיירה כקטנונית וכנקמנית. "אני בהלם", הגיבה הסופרת רובין אובריינט, "אין דבר נמוך יותר מפרסום דרך הכפשה של סופרת אחרת"; "היש יותר פתטי מלהתחנן בפני סופר להפסיק לכתוב רק משום שאי אפשר להתחרות בו?" הוסיף גולש אחר. 

שפרד, שכנראה רק רצתה להרוויח רסיס של פרסום, כנראה לא חזתה את התפשטות הסערה ואת מועדון המעריצים הנרחב שעומד מאחורי רולינג: התגובות התפשטו במהירות לטוויטר, שם זכתה שפרד למטר נאצות ובדיחות על חשבונה. מעריציה של רולינג אף הרחיקו לכת והתגייסו לדירוג נמוך במיוחד של ספריה של שפרד באמזון, כשהם משאירים באתר תגובות בסגנון "מעולם לא קראתי את ספרייך ועכשיו גם לעולם לא אקרא!"

שפרד המבוהלת מיהרה להתנצל. "בסך הכל רציתי לעורר דיון לקושי של סופרים צעירים להתפרסם. רולינג התחילה כך והצליחה וזה הישג מדהים", התחנפה, "לא התכוונתי לפגוע באף אחד וצר לי אם זו היתה התוצאה". 

נטע הלפרין

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו