מול ממרח השעועית "פסולה בטוטה" וסלט החצילים "וינטה", החיים של יואל ריפל לא מפסיקים להיות מצחיקים. "לאשתי קוראים שנית, שזה בעברית סוג של אדמומיות בעור. מה שאומר שאני חי כבר ארבעים שנה עם אותה מחלה". זאת המציאות מבעד למשקפי ריפל־גלאס: כל דבר הוא עילה לחידודי לשון, משחקי מילים ושנינויות. בשנות השבעים והשמונים הוא עשה מזה קריירה, אבל גם בתחילת 2014 הוא עדיין מתמוסס מעונג בכל פעם שעוד פאנץ' שלו מדווח על פגיעה במטרה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אני צוחק מהבדיחה בקול רם, ולא מבין בעצם למה. לא שההברקה לא חביבה, חלילה, רק שהיא שייכת לעידן גיאולוגי נכחד, שעל חורבותיו צמחו מגדלי ההייטק המודרניים של "ארץ נהדרת" וההומור המודע לעצמו של ליאור שליין והפאנל שלו. בדחנים מדורו של ריפל סולקו מהמרקע לפני שנים, וישראל שהכירה אותו ככוכב פריים טיים כבר לא באמת קיימת. אפילו קהל היעד, שידע להעריך בזמן אמת את כל הלצון ברוטב, מבלה עכשיו במשחקי חברה בבתי גיל הזהב.
כדי להבין את התקופה שבה ריפל ריצד באופן שגרתי בטלוויזיה, צריך לגלוש במנהרת זמן לימים תמימים ונטולי אייפד, שבהם הבדיחות הוגשו בטעם פפנאש, הקינוח הרומני המסורתי, עם הר של גבינה מתוקה ולפתן דובדבנים. חיים יבין ודליה מזור הצעירים הגישו אז את "מבט" בבלוריות רעננות; מני פאר שלט בתוכנית הבידור המרכזית של ערב שישי; שר האוצר חילק לאזרחים טלוויזיות צבעוניות ומכשירי וידאו בזול; דני סנדרסון וגידי גוב הפציצו עם להקת "גזוז"; ואפליקציית מזג האוויר היחידה היתה הדקה האחרונה של מהדורת החדשות, כשהטמפרטורות הופיעו באותיות דפוס על רקע מנגינה של אריק רודיך.
"בטלוויזיה מקרינים ריאליטי בשם 'דייט בחשיכה'. את הפורמט גנבו מהרומנים: בתקופה של צ'אושסקו כל דייט ברומניה היה בחשיכה. חסכו בחשמל... אפילו העבודה ה'עברית' בארץ מבוצעת על ידי עובדים זרים מרומניה. אז אם הישראלים גנבו כל כך הרבה דברים מהרומנים, למה מכנים את יוצאי רומניה גנבים?"
(מתוך "אנחנו הרומנים")
אנחנו מתכנסים במסעדה רומנית תל־אביבית בסגנון האייטיז, "מאמאיה", לציון יציאת ספרו החדש של ריפל, "אנחנו הרומנים" (הוצאת סטימצקי). אסופה של "סיפורים משעשעים ומרגשים", כפי שמפורט בכריכה האחורית, שבהם מתוארים החינוך, יחסי המשפחה, הקולינריה, ההווי והפולקלור של יוצאי רומניה. ריפל חוזר בספר לנופי ילדותו בבוקובינה, ומאיר את העדה על שלל רבדיה: מנהגי הנימוס המוזרים (מיחזור מתנות), האמונות התפלות (אסור לתפור בגד על הגוף), האמא הרומנייה האולטרה־דאגנית ("הרבה יותר מהאידישע מאמע הפולנייה"), האובססיה להשכלה ולתארים אקדמיים והתרומה הלא מוערכת מספיק של העדה לכור ההיתוך הישראלי.
ומעל לכל, הסטיגמה הכי נודעת לשמצה, הפיל הנצחי שמשוטט בכבדות בחדר וממרר את תדמית העדה כבר עשרות שנים: הרומני הגנב. ריפל מודה שהוא מקבל תגובות רבות מזן "יופי, עכשיו אפשר לגנוב ממך עותק?" ושאר דאחקות סביב השורש הבעייתי, וזה צורם לו, "כי הרומנים הם דווקא אנשים מאוד הגונים, שומרי חוק. לא לחינם רבים מהם עובדים ברשות המסים. הם אנשים צנועים, מסתפקים במועט".
איך נולדה הסטיגמה הזאת בכלל?
"בדקתי את זה. בין שתי מלחמות העולם יצאה משלחת מארץ ישראל לרומניה, להביא עולים ולגייס תרומות. כשהיא הגיעה לקונסטנצה, על הים השחור, עובדי הנמל הרומנים גנבו לשליחים את כל המזוודות. כשהמשלחת חזרה, כל העיתונים בפלשתינה כתבו, 'הרומנים גנבו את המזוודות'. היישוב פה היה מאוד קטן, אז זה השתרש. אין שום הסבר אחר. לא תמצא אף רומני מפורסם שהיה גנב".
רוני ליבוביץ', האופנובנק מסוף שנות השמונים.
"כן, אבל זה היה הרבה אחרי הסטיגמה. וחוץ מזה, האופנובנק לא גנב מאנשים. הוא חשב שהוא רובין הוד".
"אסור ללכת בבית בגרביים ללא נעליים, כי זה סימן שמישהו ימות. יום אחד הסתובבתי יחף בלי גרביים, בחורף הרומני, וחטפתי דלקת ריאות שממנה כמעט מתתי"
(מתוך "אנחנו הרומנים")
את ילדותו ברומניה העביר ריפל בדלות קשה, אחרי שאביו פוטר מעבודתו בשל כוונתו המוצהרת לעלות לארץ ישראל. בתחילת 1961 הגיעה המשפחה באונייה "אנוטריה" והתמקמה בשכונת מחנה יהודה בפתח תקווה. "אלה היו ימים קסומים, שבהם התגבשה האישיות הישראלית שלי. משחקי המילים, שתמיד באו לי בצ'יק, עזרו לי מאוד להתערות עם כל הילדים".
את דרכו הסאטירית השיק בתחילת שנות השבעים בעיתון הסטודנטים "יתוש", כשלמד משפטים באוניברסיטת תל אביב. במלחמת יום הכיפורים שירת כטנקיסט באוגדת שרון בסיני, ובמהלך הקרבות עבר חוויה אישית מטלטלת, שעליה הוא מסרב בכל תוקף לדבר ("נדרתי נדר עם עצמי לא להזכיר את זה לעולם"). אחרי המלחמה התפרסם ככותב שנון, ועד מהרה החל לנפק מערכונים לבכירי הבדרנים של התקופה, ובהם גדי יגיל, טוביה צפיר, דודו דותן, מוטי גלעדי, ספי ריבלין, דובי גל, ציפי שביט וחנה לסלאו.
הוא כתב פזמונים ליגאל בשן, למירי אלוני, לשימי תבורי (להיט הענק "לילה בלי כוכב") ולתחרות הקדם אירוויזיון ("מונה ליזה"). באמצע שנות השבעים נפסל להשמעה שיר שכתב ללהקת הנשמות הטהורות, שנקרא "בחיק הטבע", בגלל מילת מוקש מאוד לא ממלכתית: מסטול. "לא התכוונתי בכלל לסמים. דיברתי על אדם שבורח מהעיר ומתמסטל מהשמש ומהטבע, אבל ברדיו הזדעזעו וצינזרו".
בהמשך כתב תסריטים ומערכונים ל"זהו זה" ולתוכנית הבידור של ערוץ 1 "מוצ"ש" בהנחיית אבי אתגר. הוא הפך לדמות מוכרת ("מה שהיום קוראים סלב") כשהופיע באינספור פאנלים סאטיריים, בתוכניות אירוח ובהתכנסויות הומוריסטיות על המסך הקטן. בין השאר נצרב חיוכו בשעשועונים המיתולוגיים "זה הסוד שלי", "צא מזה" ו"תשע בריבוע", וברדיו היה חבר קבוע בצוות התוכנית "לצון נופל על לצון", שזכתה בפרס רשות השידור ב־1977.
במסגרת אותה תוכנית הוא גרף גם רגע של תהילה חדשותית, כשאחד הפזמונים הסאטיריים שכתב, שכותרתו "נטורי קרתא בלוז", עורר זעם בספסלי הקואליציה. מתברר שהשיר הצליף קצת יותר מדי בקיצונים החרדים, ובעקבות שידורו הוגשה שאילתא בכנסת - הישג שספק אם כותבי "ארץ נהדרת" יחלמו להתהדר בו גם אחרי מיליון חיקויים. "היום אף אחד בכלל לא היה שם לב", ריפל מודה בחיוך, ומזמין עוד צלוחית של איקרה.
אם ליאור שליין יתקשר להזמין אותך לפאנל של "מצב האומה", תתייצב?
"אני אוהב מאוד את שליין, התוכנית שלו נהדרת, אבל בוא נודה: הוא לא יתקשר אלי. ההומור של הדור שלי אחר. היום הולך יותר 'מכירים את זה ש...?' ובזמני ההומור היה בנוי פחות מפאנצ'ים מהירים, יותר מסיטואציות וממשחקי אסוציאציה. ההומור הרבה יותר ישיר כיום, ומותר להגיד דברים שפעם לא היינו מעזים להוציא מהפה. כל ההתייחסות לאיברים האינטימיים, למשל: בזמני היינו רק מרמזים על זה. ברור לי שאני נשמע יורם, או כמו שאוהבים להגיד היום - חנון".
ההומור בתקופתך היה בעיקר יותר משכיל.
"מאוד מפריע לי שאין היום שעשועוני ידע, הומור שבונה על ההשכלה של הצופה. פעם כתבתי לציפי שביט ולגדי יגיל מערכון על פי שייקספיר. גדי היה רומיאו חנון, וציפי יוליה פרחה. השתמשתי בשפה הגבוהה, אבל בצורה מצחיקה. היום זה לא היה עובד, כי מי כבר מכיר את סצנת המרפסת מ'רומיאו ויוליה'?"
אתה צופה ב"ארץ נהדרת"?
"פה ושם. הם חבר'ה מוכשרים, אבל יש להם לפעמים גם דברים פחות טובים, צעקניים".
וסדרות קומיות כמו "עממיות" ו"סברי מרנן"?
"לא יצא לי לראות, ולא בגלל שאני עם האף למעלה, פשוט לא יצא. לעומת זאת, לריאליטי אני באמת לא מתחבר ולא רואה. הבנות שלי אומרות לי שאני מתבדל, לא בעניינים. מה לעשות, אני לא מסוגל לראות את כל ההשתטויות שפעם היינו עושים בתנועת נוער: כל הקפיצות, ההדחות והמשימות".
"הם תרמו כאן לבטח
תרומה אדירה בכל תחום, בכל שטח
עצוב לי לחשוב איזה פנים
היו למדינה בלי הרומנים"
(מתוך "אנחנו הרומנים")
כ־450 אלף יוצאי רומניה חיים בישראל, נתון שהופך את העדה ל"אחת מחמש המובילות בליגת העל", כהגדרת ריפל. אף שמדובר ב־15 מנדטים לפחות, ריפל מצר על העובדה שהעדה נותרת יחסית בצל, למרות שלל הידוענים שאילן היוחסין שלהם נבט ברומניה - שלמה ארצי, ליא קניג, מיקי חיימוביץ', מתי כספי, מיקי ברקוביץ', צביקה הדר, מרים זוהר, סנדרה שדה, אבי נשר, ח"כ אילן גילאון, קולט אביטל, ניקו ניתאי, יעקב בודו ורבים רבים נוספים.
"לאט לאט, בטפטופים, עוד מישהו מסכים להיקרא רומני. למה הם מסתתרים? לא יודע, אני לא אנתרופולוג. אבל במידה מסוימת, זה עושה לנו עוול".
היית שמח אם הרמטכ"ל, בני גנץ, היה "יוצא מהארון" כרומני?
"גנץ נולד בארץ, אבל אביו עלה מרומניה. דווקא אותו אפשר להבין, כי צה"ל הוא כור היתוך ואין בו מקום לכיתתיות. במקרה הזה, ארץ המוצא שלו היא רק נתון סטטיסטי".
גם שלמה ארצי לא שש להזדהות כנצר לעדה.
"נכון, אבל אחותו (הסופרת והמחזאית נאוה סמל; י"ל) דווקא כן. לא דיברתי עם שלמה על העניין הזה, אבל אם תשאל אותי, יכול להיות שהוא רואה את הסמל המסחרי שלו כירון זהבי מחסמב"ה, הדמות שהוא גילם בסרט מ־1971. הוא רוצה להיתפס כישראלי הצבר".
או שפשוט לא כיף להיות רומני.
"בדיוק להפך. זאת עדה שמחה, אוהבת חיים וחופש, עדה של פולקלור, שירים עממיים, אוכל אותנטי. הרומנים לא שומרי טינה ולא קיצוניים - לא בדת ולא בפוליטיקה. הם אלופי העדות בנישואי תערובת, והם לא יתקוטטו עם אף אחד. אולי בגלל זה לא תמצא אותם במפלגות".
ויש עוד עניין: ריפל מאמין שהחיקויים המלעיגים, "עם המבטא הרומני הכבד והמגוחך", למשל במערכונים המוקדמים של גדי יגיל, הרתיעו מפורסמים מלהצהיר על השתייכותם לשושלת. "החיקויים האלה הקצינו עד אבסורד, וגרמו לרבים להתרחק, מתוך חוסר רצון להיות מזוהים עם מושאי הלעג. למרבה הצער, היו גם בדרנים רומנים שתרמו לסטיגמה הזאת והתפרנסו ממנה יפה".
מישהו אמר ננסי ברנדס?
"ננסי ברנדס עשה מזה כסף. הוא הפך את הקטע הרומני לסמל המסחרי שלו. אני אוהב אותו מאוד והוא מצחיק אותי, אבל אני חושב שהוא הלעיג את העדה, למרות שבזמן האחרון הוא קצת שינה פאזה. אני יודע שאנשים לא תמיד אהבו את מה שהוא עשה. אני לא לקחתי את זה אישית, אבל אנשים מהעדה העירו על זה".
אתה רומני הכבוד של העדה?
"לא, מה פתאום. יש הרבה יותר חשובים ממני. כתבתי פעם מקאמה, שמופיעה גם בספר, על הרומנים הבולטים בכל המישורים במדינה. הסרטון שבו אני מקריא את זה קיבל יותר מ־13 אלף צפיות ביו־טיוב".
האם בני זוג יהודים שהתגרשו בספרד נחשבים למגורשי ספרד לעניין הדרכון והאזרחות שם?"
(ריפל מפגיז בפייסבוק)
הוא בשנות ה־60 לחייו, אבל למרבה הפלא, על גילו המדויק הוא מסרב לדבר, מעדיף שאכתוב "חסר גיל", כי כך מוטב לפרנסה. הוא פעיל נלהב בפייסבוק, מפזר סטטוסים עם הברקות בענייני היום ("לפעמים אני מקבל 200 לייקים"). בזמן גל הקור הגדול שפקד לאחרונה את ארה"ב, פירסם בדיחה שזכתה לשיתופים רבים: "בניו יורק כל כך קר עכשיו, שעורכי הדין התחילו ללכת עם הידיים בכיסים של עצמם".
אתה מקבל מדי פעם תגובות בנוסח "זאת בדיחת קרש"?
"אולי לא כולם יחשבו שזה מצחיק, אבל אף פעם לא אמרו לי 'קרש'. גם כשהדור שלי שמע את ההומור של תיאטרון הקומקום או המטאטא, לא הבנו מה מצחיק בזה. וחוץ מזה, אל תזלזל בקרשים, הם מחזיקים מעמד הרבה שנים".
מחזיקים, אבל לא לנצח. דור הבדיחמין איבד בשנים האחרונות את מיטב המאסטר־שפים שלו: דידי מנוסי, דודו דותן, מנחם זילברמן, ספי ריבלין. ריבוי הז"לים מותיר את ריפל, יבדל"א, כאחד השרידים האחרונים של הגווארדיה. "בכלל איבדנו יותר מדי גיבורי תרבות בעשור האחרון, אבל זו דרכו של עולם, איש לא חי לנצח. גם האנשים שאוהבים את סוג ההומור הזה הולכים ומתמעטים".
רבים מהם היו גם חברים שלך.
"זה לא פשוט, אבל אני ממשיך לצחוק איתם ביני לביני. מאוד הצטערתי על מותו של מנחם זילברמן בנכר. הגיע לו יותר למות כאן. גם לדודו דותן אני מאוד מתגעגע, ולדודו טופז".
הקשר שלו עם טופז נוצר בתחילת הסבנטיז, כשטופז העלה מופע והשתמש ללא רשות בבדיחות שריפל פירסם ב"יתוש". כשפנה אליו לברר את פשר ה"גניבה", חיבק אותו טופז בהקלה: "אתה הכותב? יופי, אני מחפש אותך כבר חודשיים". התקרית המחויכת הזו הציתה חברות מקצועית ואישית שנמתחה על פני יותר מ־35 שנים - עד לסופו הטרגי של טופז.
"דודו ביקש לראות אותי בבית המעצר כמה ימים לפני שהוא נפטר", משחזר ריפל ופניו מרצינים. "ביקרתי אצלו פעמיים, הוא רצה להתייעץ איתי על משהו בענייני ירושה. כשהגעתי, ראיתי אדם שאיבד צלם אנוש. הוא ירד 20 קילו והיה בדיכאון טוטאלי. הוא הוציא קולות של חיה פצועה ביער, ממש נהמות, לא דיבורים. כל כך נבהלתי, שלקח לי יומיים להתאושש. אני זוכר שהוא הראה לי את המכנסיים שהוא לבש, שמוטים כאלה, בלי חגורה".
ליווית אותו גם בנפילה הגדולה אחרי "נאום הצ'חצ'חים". האמנת שכך הוא יסיים את חייו?
"מה שהרג את דודו זו הבושה. לא האמנתי שהוא מסוגל להתאבד. זה סיפור טרגי, על אדם שהיה לו הכל ובעצם לא היה לו כלום. הוא אף פעם לא היה מאושר. תמיד רצה עוד ועוד ועוד, ונכנס ליותר ויותר לחץ להשיג את מה שאין".
דיברת איתו על המעשים שבהם הואשם?
"בבית המעצר לא דיברנו על זה. בדיעבד, אני חושב שהוא לא נתן את הדעת עד הסוף למה שהוא עושה".
אתה מתגעגע אליו?
"אני מתגעגע לתקופות איתו. כתבתי לו הרבה מערכונים - למשל הערבי שמשפץ את הבור בקריה. הוא היה דמות מיוחדת מאוד. אתה יודע מה היה ההבדל בין מונולוג לדיאלוג בקשר לדודו? מונולוג היה דודו שמדבר על עצמו. דיאלוג היה שני אנשים שמדברים על דודו".
"בתחום המשפטים יש משחקי מילים. למשל, פעם פנתה אלי לקוחה ושאלה למה אני צריך נתונים על אורגזמה עם חשמל. אמרתי לה, גבירתי, ביקשתי נתונים על אור, גז, מים, חשמל"
(ריפל בהומור מקצועי)
הוא נשוי 40 שנה לשנית, עורכת דין ("מהוצאת הספר ביקשו אישור שהיא לא תתבע בגלל כל הבדיחות עליה"), אב לשלוש בנות (אחת מבנותיו עורכת ב"ישראל היום") וסב לנכד. הוא חי 30 שנה באותה דירה בשכונת בבלי, ולא החליף אוטו שש שנים ("מאבא שלי למדתי 'הצנע לכת'. אני לא בעד רדיפה אחרי סמלי סטטוס").
הוא חובב גדול של מסעדות פועלים ("אוכל מבושל, ריאות, קורקבנים, חומוס"), אך נמנע באדיקות מעירוב בשר עם חלב ("מטעמי אנושיות כלפי החיות, לא דת"). עד היום הוא מנהל אורח חיים ספורטיבי, כיאה לשחקן כדורעף מקצועי לשעבר בליגה הבכירה.
כבר ארבעה עשורים הוא מחזיק משרד עורכי דין שמתמחה בגירושים. לדבריו, ההומור שלו מנטרל לא פעם מטענים נפיצים בין בני זוג - רגע לפני הבום.
"אני עוסק הרבה בגישור, ויש לקוחות שבאים אלי לשמוע איך אני מכניס בדיחות לפשרות יצירתיות. פעם התגרשו אצלי בני זוג מיליונרים, שחילקו ביניהם הכל - מגרשים, כסף בבנק, תכשיטים. רק על דבר אחד הם נתקעו: האנציקלופדיה העברית. זה קורה הרבה במאבקי גירושים, כשכל צד מרגיש שוויתר יותר מדי, אז הוא נתלה בשטות כדי לפוצץ את העסק. אמרתי להם: יש לי פתרון בשבילכם, תעשו הסדרי ראייה לאנציקלופדיה. הבעל ייקח את הכרכים פעמיים בשבוע ובכל שבת שנייה, ובשאר הזמן הם יהיו אצל האישה. הם צחקו וחתמו מייד".
אתה משתמש בבדיחות גם בבית המשפט?
"לעולם לא. אלה שני עולמות נפרדים בשבילי. בתקופה שהופעתי הרבה בטלוויזיה, השופטים כל הזמן ניסו למשוך אותי לזרוק בדיחה, היו מצטטים דברים שאמרתי לילה קודם. תמיד עשיתי את עצמי שאני לא מבין על מה הם מדברים, והמשכתי לטעון ברצינות את הטיעונים".
בשעות הפנאי הוא מאמן כדורעף בקאנטרי "דקל" בשכונת בבלי, ומשחק להנאתו בקבוצת חובבים. "בכל שישי אחר הצהריים אנחנו נפגשים לחמש מערכות מלאות, שעתיים על המגרש. אני הפליימייקר, זה שמוסר כדורים למנחיתים, כמו רכז בכדורסל. גם לתרגילי כדורעף צריך שנינות ומחשבה מהירה. כולם בקבוצה צעירים ממני בעשרות שנים".
בימים אלה הוא מריץ שני מופעים על הבמה. האחד, "רק אתמול היה שלשום", עם הזמרת אסנת זינו, משווה בין ישראל של פעם לזו של היום ("לפני חמישים שנה מנהיגים גדולים בעולם נכנסו לבית סוהר ורק אז הפכו למנהיגים. אצלנו הפוך: קודם מנהיגים, ואחר כך בית סוהר"). השני הוא "אנחנו הרומנים", כשם הספר, מופע שבו מצטרף אליו עוד רומני - נתן נתנזון ("בלי סודות").
אתה לא חושש מהיום שבו ייבש מעיין השנינויות והבדיחות?
"אני אענה לך מה שוודי אלן אמר כששאלו אותו מאיפה באות לו כל ההברקות: 'הן מגיעות לי מהישבן'. למה? כי כשאני צריך חומר חדש אני מתיישב על התחת וכותב. אני ככה מילדות, זה בא לי בצ'יק".
לא ניפרד בלי בדיחה לסיום.
"איך נקרא מאבק בתיק גירושים? 'הארד טו גט'. והצלחה במשפט? 'גולדן גט'. ומה אומר המפסיד למנצח בתיק? 'גט לוסט'".
yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו