פסל אבן הגרניט הוורודה הנדירה של ולדימיר לנין, המשקיף אל קייב (עוצב על ידי האמן מירקולוב), שאף זכה במקום הראשון בתחרות אמנות בניו יורק לפני שנים, ריגש במקרה הטוב את התיירים שהגיעו לבירת אוקראינה. תושבי העיר בקושי זרקו לעברו מבט, העדיפו להתעלם ממנו, עד שהחלה בנובמבר האחרון מהפכת מיידן. שלושה חודשים לאחר מכן הפסל נופץ, ההתנגשויות האלימות בין מתנגדי השלטון לכוחות הביטחון גברו, הביאו למותם של יותר מ־100 מפגינים, והנשיא המזוהה עם רוסיה, ויקטור ינוקוביץ', הודח.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מפגינה בכיכר. צילום: GettyImages
תומכיו קיוו לעזרה, אך התערבות צבאית מצד מוסקבה לא הגיעה. רק לאחר מעשה הודיע פוטין על תרגיל צבאי ליד גבול אוקראינה. הפגנת שרירים. ויותר מכך: בחצי האי קרים, שבו רוב לתומכי רוסיה, נמצא בסיס הצי הרוסי של הים השחור, עם ראשי נפץ גרעיניים. ובינתיים, ינוקוביץ' כבר נמלט, על פי דיווחים, למוסקבה.
תושבי העיר לא אהבו אותו או את לנין. הם ראו איך הפרסטרויקה של מיכאיל גורבצ'וב הפילה פסלים רבים של לנין, אפילו בבירת אתיופיה, אדיס אבבה הרחוקה, ב־1991, אבל בקייב הוא נותר יציב. גם רוחו. להוציא שלושה אחוזים מחברי המפלגה הקומוניסטית המיוצגים בראדה (הפרלמנט האוקראיני), אף אחד לא היה מגיע ב־10 באפריל, יום ההולדת של מייסד בריה"מ, כדי להניח פרחים ליד הפסל.
אמנם ברוסיה מדברים על השכנה כרוסיה הקטנה, שאומצה גם על ידי המלחין פיוטר צ'ייקובסקי (הסימפוניה השנייה שלו), אבל באוקראינה לא אוהבים זאת. ברחובות הבירה יעדיפו על פני כל סממן רוסי את דמותו של טאראס שבצ'נקו, מייסד השפה והספרות האוקראינית המודרנית, שכיכבה השבוע בקייב. ב־9 במארס, בצירוף מקרים מעניין, האוקראינים יציינו 200 שנה להולדתו.
עם זאת, פסלו של לנין ייוותר חקוק בזיכרונם של תושבי קייב, גם אחרי שהופל. הוא תמיד גרם, בעיקר ללאומנים קיצונים של אוקראינה, תחושות שליליות. לפני שלוש שנים אף טיפסו שלושה צעירים על הפסל ופגעו באפו ובידיו, מעשה שנחשב למשפיל במיוחד באוקראינה. הם גם ניסו לנסר את ראשו, אך אבן הגרניט הקשתה עליהם ושומרי מלון יוקרתי סמוך שהבחינו במעשה, בלמו זאת. המטרה, בכל מקרה, הושגה, כי הפסל המושחת תוקן באמצעות אבן גרניט זולה וכהה יותר.
אחרי שפסלו של לנין שרד שתי מהפכות, מעריציו סמכו שמבטו האדיש ימשיך לבחון את קייב גם אחרי זו הנוכחית. הם לא העריכו את עוצמת ההפגנות בכיכר העצמאות. כך גם הנשיא ינוקוביץ'. הוא לא ראה בהם איום רציני, בטח בניצחונו בבחירות החוקיות ב־2010 על גיבורת המהפכה הכתומה, יוליה טימושנקו. הוא המשיך לעבוד כרגיל, זאת אומרת לגנוב עבורו ועבור בני משפחתו. כשנמלט ינוקוביץ' לחצי האי קרים, נמלט איתו בנו המבוקש אלכסנדר, רופא השיניים שמאז עליית אביו לשלטון התעשר לפתע ב־200 מיליון דולר. כשנשאל אביו הנשיא, כיצד הוא מסביר התעשרות זו, ענה לתקשורת: "בני הוא ילד טוב. הוא עובד קשה".
היקירים שאבדו. צילום: אי.אף.פי
חסרי אמון
המפגינים בחרו בכיכר העצמאות להיות התחריר שלהם. נאבקו ולא זזו עד שהשיגו את מבוקשם: הדחת ינוקוביץ'. בריקדות נבנו מפחי זבל ומכוניות, להגן עליהם מכוחות הביטחון שעם הגעת ההוראה ירו לעברם אש חיה. הכיכר נצבעה כחול־צהוב, סמל לנוף האוקראיני - שמיים וחיטה.
מנגד, כאמור, ינוקוביץ' הרגיש בטוח. שני מטרים גובהו של הנשיא, שהורשע בפלילים בגיל 18 (אונס קבוצתי וגניבה), ומשם הביט אל האופק, נשען על הגב שרוסיה מעניקה לרעיונותיו, לו ולתומכיו בחצי המזרחי של אוקראינה, בטוח שישרוד עד הבחירות ב־2015. אך אולי זו השמש שסינוורה את ינוקוביץ', והוא לא ראה או הבין כי ולדימיר פוטין בז לו ולדרכו. נשיא רוסיה כעס על השכן.
כמפלט אחרון ביקש ינוקוביץ' לקנות את מנהיגי המהפכה - ויטלי קליצ'קו, ארסני יטסניוק ואולג טיאגניבוק - כשהציע להם תפקידים וכסף. אך מעבר להפסקות אש, לא הגיע איתם להסכם שימנע את "יום חמישי השחור", שבו נהרגו יותר מ־80 מפגינים מאש חיה של ה"ברקוט" (באוקראינית, נשר מלכותי), יחידה מיוחדת של המשטרה.
המפגינים בחרו שלא להקשיב לשלטון, לא לקואליציה ולא לאופוזיציה, וזה אולי הסיפור המרכזי במהפכת מיידן: בכיכר העצמאות לא ראיתי, בכל השבוע שבו שהיתי בקייב, אפילו לא סממן אחד של שלטון. לא פוליטיקאים, לא צבא ובטח לא משטרה. העם לקח את החוק לידיים. קבוצות של אנשי משמר אזרחי, לבושי מדים וחובשי קסדות, אוחזים באלות ודואגים לסדר ולאבטחה.
ליד כל חנות פרוצה בעקבות המהומות עומדים שומרים אזרחיים ומונעים ביזה, למרות שאיש לא רוצה לגנוב. בדיוק כמו המבקרים בבתים המהודרים של ינוקוביץ' ושל שר הפנים ושל התובע הכללי - "הפוליטיקאים גנבים, לא העם", הוסבר לי. ואכן, למרות שכבר הובטח סיוע של 35 מיליון דולר מהאיחוד האירופי והפרלמנט הקדים את הבחירות ל־25 במאי הקרוב, המפגינים מאופקים.
אפס אמון הם נותנים בפוליטיקאים. גם הכרזתו של קליצ'קו (42, לשעבר אלוף העולם באיגרוף) כי ירוץ לנשיאות, לא עוררה עניין רב בכיכר.
אמנם עד לפני זמן מה היה כאמור אחד ממנהיגי המהפכה. דמות אופוזיציונית מובילה, אבל עכשיו הוא פוליטיקאי. יחס דומה מעניקים המפגינים לנשיא הזמני, אלכסנדר טורצ'ינוב, מקורבה של טימושנקו, שגם לא זוכה לפופולריות בכיכר.
"ראיתי הרבה דברים בחיי", אומר ואדים וסילביץ', קצין לשעבר בצבא האוקראיני, כשקסדה על ראשו, "אבל זה האירוע המשמעותי ביותר. לא נעזוב את הכיכר עד שנשיג את מה שאנחנו דורשים: שחרור כל העצירים הפוליטיים והעמדה לדין של כל הפוליטיקאים המושחתים". וסילביץ' מאופק. הוא זוכר איך מפגינים רקדו במהפכות קודמות ושום דבר טוב לא יצא לפועל בסופו של דבר.
הם יודעים שלמדינתם פוטנציאל ענק (מרחבים גדולים ומיקום אסטרטגי, חקלאות המסוגלת להאכיל 200 מיליון איש במדינה שאוכלוסייתה מונה 46 מיליון, תעשייה כבדה ואוצרות טבע כגון ברזל ואורניום), אך העובדה היא שתושביה עניים. בנוסף, הם גם חוששים מהתגובה הרוסית, נהנים בזהירות מהשקט שאחרי (ואולי גם לפני) הסערה.
ינוקוביץ' על הכוונת. צילום: אי.פי
"פוטין לא טיפש"
לצד ההאשמות כלפי ה"ברקוט" והרסן שהותר על ידי ינוקוביץ' בשבוע שעבר וגבה חיים, גם בצד של המפגינים היה פוטנציאל גדול להידרדרות מהירה. אמנם הרוב הגדול בכיכר העצמאות מורכב ממפגינים פציפיסטים, אבל לצידם כבר תפסו את מקומם מרכיבים של הימין הקיצוני. ראיתי אותם. לבושי מדים צבאיים עם תגים של הימין הקיצוני. הם מסרבים לדבר או להצטלם. יש להם מפקד ומשמעת צבאית. צעיר שעונה לשאלות שלי זוכה לנזיפה. "אל תגלה סודות", הם אומרים לו ברוסית, מדגישים את היותם לאומנים, שלא רוצים שאוקראינה תתחבר לרוסיה, גם לא לאירופה. חלקם אף לחמו בשנים האחרונות בצ'צ'ניה ובגאורגיה נגד הצבא הרוסי.
דעותיהם חושפים במי מדובר, מתגאים בלוחמים אוקראינים שלחמו לצד הנאצים, נגד רוסיה, במלחמת העולם השנייה. גם אחד ממנהיגי האופוזיציה, טיאגניבוק (45), חובר אליהם - אנטישמי עם קבלות. עם זאת, יש לציין שאת הימין הקיצוני בכיכר מייצגים מאות בלבד, מאוחדים סביב השם "פראבי סקטור" (המגזר הימני).
והיו בכיכר גם לוחמים ותיקים יותר, ששבו מאפגניסטן. בעשר השנים של מלחמת רוסיה באפגניסטן (1989-1979), האוקראינים היו אלה ששלחו את הכוח המרכזי - 160 אלף חיילים. 2,400 נהרגו (מתוך 14,500 קורבנות סובייטים). הווטרנים האלה, אומרים בפה מלא, שכפי שהיו מוכנים להקריב בזמנו את חייהם למען בריה"מ, הם מוכנים להקריב את חייהם למען אוקראינה החופשית.
על האפשרות כי יצטרכו להילחם בחיילים רוסים אומר וסילביץ': "פוטין צריך להבין שאוקראינה אינה גאורגיה ולא יוצאים נגדה למלחמה. אם הוא חכם, הוא ימתין לבחירות ואז נחזור לעבוד יחד, כי אנחנו שכנים וחולקים את אותו עבר. מוסקבה צריכה להבין שאנחנו עצמאיים ואין לה בעלות עלינו. המהפכה האירופית שלנו נולדה לא בגלל שאנחנו רוצים להתנתק מרוסיה, אלא בגלל שאנחנו גם רוצים להתחבר לאירופה".
כיצד אתה מסביר את העובדה שינוקוביץ' לא הבין מה קורה בכיכר? אני שואל אותו. "זה מדהים לראות עד כמה האיש הזה טיפש וחמדן", וסילביץ' עונה, "הוא לא רצה להפסיק לגנוב ועשה בשלושה ימים את כל הטעויות האפשרויות. הוא לא הבין שאנחנו אוקראינה - לא רוסיה. הוא נשיא ולא צאר. לנו לא היו צארים".
קצין אוקראיני אחר, שבגיל 62 שב לשרת את ארצו, אומר לי: "אני חושב שפוטין הבין היום את הייחודיות של אוקראינה. אם הוא יתערב אצלנו - זה יכול לחזור אליו כמו בומרנג. חוץ מזה, ב־2011 ראית שגם אצלו היו הפגנות. העולם משתנה. פוטין לא טיפש. הוא מבין זאת היטב".
יוליה טימושנקו. צילום: רויטרס
דרוש סיוע
המשבר באוקראינה מתרחש בשבוע לא פשוט. גם בתאילנד, בוונצואלה ובאיסטנבול מתרחשות מהומות, אלא שהמשבר בקייב חמור ביותר, מאחר שכבר הפך לבינלאומי. רוסיה מצד אחד, פולין וארה"ב מצד שני, נגררו אליו, כשפוטין הוא הדמות המרכזית. כמו בסוריה, הוא דואג לאינטרסים של ארצו, מוכן לחדש את המלחמה הקרה.
לוסייה אורובץ', חברת פרלמנט שתמכה במהפכת מיידן, משוכנעת כי רוסיה תפלוש. היא מאוד מודאגת מהמצב. היא חוששת כי הרוסים יבקשו להשתלט על חצי האי קרים הכה חשוב להם, זה שחרושצ'וב בזמנו השיב לשליטת האוקראינים, שהיו אז "אחים" סובייטים. יש לזכור כי הצי הרוסי חונה בנמל של קרים, וכי בין אוקראינה לרוסיה הסכם המאפשר זאת, ואותו צריך לחדש כל כמה שנים.
אתמול בעיר קונסטנטינופול רבים מהתושבים והנבחרים הוציאו את הדגל הרוסי. רבים שם מחזיקים בדרכון רוסי, וכמו בדונייצק ובחראקוב הם מתנגדים למהפכת מיידן ולהתחברות לאירופה. למזרח העשיר, המתועש והקרוב למוסקבה, טוב עם הסטטוס קוו הנוכחי. נטלי, סטודנטית המבקרת בקייב, תושבת חראקוב, אומרת לי כי היא נגד מיידן, אך גם נגד פיצול אוקראינה. רבים חושבים כמוה, אבל זה לא שינה את העובדה שבעיר שלה יש עתה, כמו בערים אחרות במזרח, משמר אזרחי מיוחד, המגן הפעם על פרו־רוסים.
ויש גם כאלה כמו אלכסנדר נקראסוב, יועץ בכיר לשעבר בקרמלין, שלא קונה את רעיון ההתערבות הרוסית. "זה רק אמצעי סחיטה של הפוליטיקאים האוקראינים, כדי להשיג תמיכה כלכלית מהאיחוד האירופי", הוא אומר. בראיון השבוע ל־CNN הוא הציע שנקשיב לגורבצ'וב, שהמליץ לכל היועצים והפוליטיקאים מהמערב לצאת מקייב ולאפשר לאוקראינה לפתור לבד את בעיותיה.
יש לזכור כי בנובמבר 2013 רוסיה הבטיחה לאוקראינה סיוע של 15 מיליארד דולר. בינתיים, אחרי האירועים היא חזרה בה. לאיחוד קצת קשה יהיה לעמוד בסיוע, כאמור מדובר בסכום של 35 מיליארד דולר, ואם כאשר האיחוד האירופי ילחץ על האוקראינים לחתום איתו על הסכם שיתוף פעולה (שבוטל בזמנו על ידי ינוקוביץ' והביא למהומות בקייב), פוטין יראה בכך פגיעה אסטרטגית ומוסקבה תכעס.
שני הצדדים, המערב ורוסיה, לא רוצים לראות את אוקראינה קורסת, כשהרוסים עשויים לפעול מאחורי הקלעים וינסו לרכוש את ליבם של המנהיגים החדשים. מכך חוששים אנשי המהפכה.
דגל ישראל בכיכר. צילום: בועז ביסמוט
מגן דוד וצלב קרס
ובתוך כל הסיפור הזה יש את השאלה היהודית. יש כאלה שמודאגים מעליית הלאומניות, וברוסיה כבר מזהירים כי השלב הבא יהיה עליית האנטישמיות והאיסור לדבר רוסית באוקראינה. אלא ששליח חב"ד לקייב (שם חיים עדיין 30 אלף יהודים), יונתן מרקוביץ', אינו חושש מכך. "יש אנטישמיות ואוקראינה אנטישמית", הוא אומר, אבל לא בגלל מיידן. המהפכה הזאת לא קשורה אלינו בכלל.
כדי לבדוק זאת הצעתי לרב להצטרף אלי לכיכר, שבה הוא הוזמן לנאום ערב קודם בגלל הידיעה שגם יהודים נהרגו במהפכה. אנשים דווקא התלהבו לראותו בכיכר. הם כאילו ביקשו להוכיח לרוסים שזה לא נכון שהכיכר אנטישמית. בדיוק ביום שביקרנו במקום ציירו ציור המוני ענק שאמור להיות מוצג במוזיאון של קייב. גם אני נתבקשתי לתרום. כתבתי באנגלית בצבע אדום "בהצלחה". האחראי לציור העביר לי מכחול עם צבע כחול וביקש שאצייר מגן דוד.
למחרת חזרתי למקום והמגן דוד עמד שם בגאווה בדיוק כמו המגן דוד בבתי הכנסת של אוקראינה, שחוו כאן תלאות וייסורים מצד האוקראינים, מצד הסובייטים וכמובן מצד הקוזאקים, שבעקבות מיידן גם הם שבו בקייב לחיים. אגב, בקבוק מולוטוב נזרק השבוע לעבר בית כנסת בעיר הקוזאקית זפורוז'יה, במזרח המדינה, ובקייב ראיתי שני צלבי קרס על קירות בניינים.
זה לא סוף הסיפור באוקראינה המתרגשת, אלא רק סיומה של המערכה הראשונה, אבל זה כן סוף הסיפור של ולדימיר לנין. כזכור, פסלו שרד את המהפכות הקודמות, ב־1991 וב־2004, אך לא את זו הנוכחית. איש כבר לא ישפץ או יקים מחדש את פסל הגרניט המיוחד שהשחיר. במקום כבר הציבו המפגינים מתקן שירותים זמני, שהובא מהכיכר ונצבע בזהב, כדי לסמן בעיקר מה הם חושבים על הסובייטים, על הרוסים ועל השלטון - ובעיקר על השחיתות של השלטון. הוא השתלט על זמן רב מדי מחייהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו