כפיות עם מלך החיות

רק לא להפנות אליהם את הגב, כך הזהירו אותנו מראש. הם ייגשו בעצמם אם ירצו.

אור נכנסת ראשונה. ארבעה טיגריסים, שלושה אריות ולביאה שועטים לקראתה. אני בקושי נושמת. לצד הפחד שמשתק לי את הסרעפת מטפסת לאורך הגב תחושה נגדית, צלולה, של עונג. אני במרחק נגיעת יד מהחיה האהובה עלי, משליטי ממלכת הטבע, ולא דרך השַלט.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אסור לטעות: מולנו חיות טרף במשקל של עד רבע טונה כל אחת. אלה לא חתלתולים בסלסילה. הטיגריסים מגיעים אל אור ומתחככים בה בנהמה, מאושרים שה"אמא" האנושית באה לבקר. אחריהם מצטרפים האריות והלביאה. כולם מזנקים על כפות ידיה המלטפות, עד שאור כורעת על ברכיה ונבלעת תחתיהם. אחרי אור נכנס אשלי, ומקבל אותה קבלת פנים בדיוק. עכשיו מגיע גם תורנו, המתנדבים: אנחנו נכנסים אחד־אחד מבעד לשער הברזל הכפול. אם היו מחברים לי עכשיו מד לחץ דם לזרוע, המונה היה מתנפץ לרסיסים.

ראשון ניגש אלי אחד הטיגריסים ומביט בי בסקרנות. אורכו יותר משני מטרים. איך מלטפים יצור כזה? הרי הוא יכול לשסע אותי כמו שילד רעב מחסל לחמנייה בקייטנה. אני מקפיאה את השרירים ואוזרת אומץ להעביר ליטוף מהיר. התחושה עילאית: פרווה רכה יחסית, אבל לא מזכירה כלל את הצמריריות הנעימה של חתול בית. את חום הגוף של הטיגריס אי אפשר לחוש, בגלל העור העבה.

נהרות של אדרנלין. ליטפתי כרגע טיגריס! מאחוריך, אינדיאנה ג'ונס.

לפתע דחיפה מאחור. אחד הטיגריסים הסקרנים החליט לבדוק מה הטעם שלי, ושלח ביס חטוף בכף ידי. סימן קטן נרשם על העור: ננשכתי על ידי טיגריס, אין גאה ממני. אלה השיניים האימתניות, שכל הסוואנה רועדת מפניהן. ג'וש, מתנדב בפארק, מזנק מייד לעבר החיה הגרגרנית ומסיט אותה ממני.

אני מציינת לעצמי שלמרות הסצנה המלחיצה, רמת האושר שלי גבוה פלאים. אני בתוך חלום.

כתבת "ישראל היום" עם אייס, הטיגריסית הבנגלית

הפתעה: הבוסית היא משלנו

נסעתי לטיול התנדבות בדרום אפריקה כדי להגשים חלום ילדות: לטפל בחתולים גדולים, אריות ונמרים בסביבתם הטבעית. תיירות ההתנדבות נחשבת בשנים האחרונות לטרנד מתפתח, ועל פי הנתונים, מעורבים בה מדי שנה כ־1,300 תיירים מכל רחבי תבל, ובהם כמה מאות ישראלים. כך תופסים שתי ציפורים במכה אחת: גם טיול תרמילאים חווייתי באתרי טבע מרהיבים, וגם תרומה אישית לטבע ולחברה. אם תרצו - חיבור בלתי אמצעי לבעלי חיים שנמצאים בסכנה וגם לאנשים מרתקים, שהדאגה העמוקה לטבע משותפת להם.

וטבע לא חסר בדרום אפריקה, מדינה רבת גוונים עם שטחים בלתי נגמרים של חום וירוק, שקיעות וזריחות בשלל צבעים, שמיים מרהיבים ובעלי חיים פראיים שלקוחים היישר מהאנציקלופדיות. את הקשר ליבשת עשיתי באמצעות GoEco, ארגון ישראלי שמחבר בין מתנדבים לארגונים ברחבי העולם. מפרט הפרויקטים שמציע הארגון רחב, והוא כולל שימור טבע (למשל פעילות בגנים אקולוגיים באיסלנד), סיוע הומניטרי (בתי יתומים בסרילנקה), פרויקטים בתחום החינוך ועוד ועוד - הכל בהתאם לטעם האישי ולנכונות לתרום ולהגשים, ללא תמורה כספית.

המתנדבים בבקתה הראשית. עשרה אמריקנים, קנדית וישראלית

אני ביקשתי פרויקט שיאפשר לי ללחוש לאריות ולטיגריסים - וכך הגעתי לפארק "Seaview", מרחק כחצי שעת נסיעה מהעיר פורט אליזבת שבדרום־מזרח המדינה. בעלי הפארק זה 17 שנים הם ג׳ניס וראסטי גיב, בני זוג פנסיונרים שביקשו להתגורר סמוך לחוף הים, הגיעו לפארק במקרה - התאהבו בו מייד ורכשו אותו.

עם השנים יצא שמעו של המקום למרחוק, וכיום הוא מאוכלס באינספור הולכי על ארבע שהטבע התאכזר לחלק מהם. חלקם הגיעו לכאן כשהם פצועים, לקבלת טיפול רפואי, ובשל הקירבה הממושכת לבני אדם בתקופת ההחלמה איבדו את היכולת לצאת שוב לחופשי. דוגמה מובהקת לכך היא טינקי הסוריקטה, שנתקעה בגדר חשמלית ולכן נאלצו לקטוע את ידה, ומאז היא אוהבת פינוק ובני אדם. בעלי חיים אחרים איבדו את אמם בציד או בתאונה, ונשארו גורים בודדים שלא היו שורדים בחוץ בכוחות עצמם.

לא מעט מהאריות ומהטיגריסים בפארק הגיעו מקרקסים או מגני חיות שבהם לא טופלו כראוי. כזאת היא מרינקה, טיגריסית בוגרת שלא קיבלה מספיק אוכל באחד מגני החיות באזור, ולכן תישאר קטנה פיזית לכל שארית חייה.

הפארק משתרע על שטח של כ־1,200 דונמים, שמתאפיינים בצמחייה סבוכה ובעצים נמוכים וקוצניים - מזונן העיקרי של רוב החיות הצמחוניות. הנסיעה במרחבי הפארק היא טיול ספארי בזכות עצמו: לאורך הדרך אפשר לראות ג'ירפות, זברות, ניאלות (סוג של אנטילופות), אימפלות, חזירי יבלות, תנים, טווסים ועוד עשרות סוגים של ציפורים קולניות וצבעוניות. ג'ירפה שעומדת חמישה מטרים ממני הופכת מהר מאוד לשיגרה, ממש כמו כלב תועה או חתול רחוב.

המטרה העיקרית של המקום היא חינוכית: למידת אורחות חייהן של חיות הבר, בלי מחיצות. כל מתנדב נדרש לשהות כאן לפחות שבועיים - פרק הזמן המינימלי שנדרש להסתגלות למקום ול"תושביו". הפארק מציע גם סיורים לימודיים לתלמידי בתי ספר, וגם אפשרות לאינטראקציה תיירותית "רגילה" עם החיות. לרוב אין רבייה של בעלי החיים (רבות מהנקבות מעוקרות), אבל היא תיתכן במקרים מסוימים - תלוי בחיה הספציפית ובזן שלה.

בקתת לינה. מיטת קומתיים ושותפות מצפון דקוטה

מי שמנהלים את תוכנית ההתנדבות בפארק הם אור לזמי, ישראלית בת 26, במקור מנהריה, ואשלי גומברט, דרום־אפריקני בן 36. אור, שהגיעה לפארק במקרה בטיול שערכה לפני גיוסה לצה"ל עם בני משפחתה, נשבעה לחזור בתום שירותה הצבאי - וכך עשתה.

אור גדלה בבית מאוד ציוני ולכן הופתעה מהדרך שבה המדינה הזו והפארק הזה כבשו אותה. המעבר לדרום אפריקה היה מעבר לשליטתה; את החיות היא רואה כילדים שלה, ולכן עליה להיות לצידם. "הזכות הגדולה ביותר מבחינתי היא היכולת לקדם שימור טבע דרך עבודה צמודה לחיות המדהימות הללו, תוך חוויית למידה יומיומית", היא אומרת.

מ־2011 היא הבוסית כאן, והיא עושה זאת בהרמוניה מעוררת השתאות עם אשלי, שאהבתו העצומה לחיות הובילה אותו להתנדב בפארק כבר מגיל 15.

קני הקרקל

לקרוא ספר עם קרקל

12 מתנדבים עבדו בפארק כשהגעתי אליו, רובם מארה"ב, וגם קנדית אחת, ואני, הישראלית שבחבורה. חולקנו לארבע קבוצות, ועל כל קבוצה הוטלה אחריות על חיה מסוימת ביום מסוים. בהמשך הגיעו מתנדבים משווייץ, מברזיל ומדרום אפריקה עצמה.

הדחיסות של החוויות, העבודה המשותפת מסביב לשעון ושיחות הנפש העמוקות לתוך הלילה - כל אלה תרמו ליצירת קשר נפשי מהיר בין המתנדבים, ועד מהרה נפלו כל המחיצות התרבותיות: כולם מותכים לתוך אותה אהבה לעולם החי.

הגעתי בלילה, ופרשתי מייד לשינה. השותפות שלי לבקתה, לורן ומריסה, בנות דודות מצפון דקוטה שבארה"ב, הגיעו יום לפניי.

באמצע הלילה התעוררתי בבעתה. הצליל היה מקפיא דם והורגש היטב בעצמות. זינקתי ממיטת הקומתיים והטיתי אוזן בבהלה: מה זה היה?! לורן, שהתעוררה גם היא, הסבירה לי בחיוך: "אה, זה אריה".

התברר שהבקתה שלנו ממוקמת קרוב מאוד למתחם האריות והטיגריסים, וגם במהלך הלילה הם נוהגים לשוחח בקול רם אלה עם אלה ועם היקום. עד אותו רגע הכרתי שאגה של אריה רק מהלוגו בסרטי הקולנוע של MGM. אומרים שאריה שואג יכול להישמע עד למרחק של ארבעה קילומטרים - עכשיו דמיינו איך הוא נשמע ממרחק מטרים ספורים.

כן, לקח לי הרבה זמן ליישר מחדש את השערות שסמרו. אבל אור הבטיחה לי: "כשתחזרי הביתה, זה יחסר לך". והיא צדקה. שאגת האריות נכנסת לנימי הנשמה ונשארת שם לנצח.

העבודה עם החיות מתחילה ב־8 בבוקר, וכוללת בעיקר הולכה לטיולים, ניקיונות והאכלה. אחרי ארוחת הבוקר במסעדה שבתחום הפארק מוקצה "זמן פרויקט", שמוקדש לעבודה למען החיות ולמען התשתיות במקום, למשל בניית תאי חיות חדשים, עקירת צמחים מטפסים או הדרכת תלמידים שמגיעים בהמוניהם - כל עבודת רס"ר שנדרשת כדי שהמקום ימשיך לתקתק כמנגנון משומן.

אחרי ארוחת הצהריים, בתנאי שעבדתם מספיק ועמדתם בתקנון ההתנדבות, מגיעה עת הפינוקים האישיים עם החיות. זהו זמן חופשי שמותר לבלות בו, איש איש כרצונו: אחד יושב וקורא ספר בחברת קרקלים, אחרת כותבת יומן מסע עם הסוריקטות, ותמיד תימצא קבוצה שתעביר את הזמן בנעימים עם הגורים. ב־5 בערב ננעל הפארק, ואחרי שאחרון המבקרים עוזב, אפשר להאכיל את החיות.

אחר כך מגיעה ארוחת הערב המשותפת: כל מתנדב מביא איתו מאכלים מהמדינה ומהתרבות שממנה הגיע. אני שיגעתי את הנוכחים עם שקשוקה ישראלית, מליסה הכינה מק אנד צ'יז, ומאורו השוויצרי התמחה בסלטים.

את הערב והלילה מעבירים המתנדבים בבקתות. אלו צריפי עץ פשוטים, שבכל אחד מהם שתי מיטות קומתיים, שירותים ומקלחת. טלוויזיה אין, וממש אין צורך. על ניקיון הבקתות אחראיות עובדות המקום, שגם דואגות להחלפת המצעים. הבקתה הראשית, שצמודה לחדר הכביסה, היא בית הכינוס הלילי המועדף אחרי המקלחות: שם יש טלוויזיה דלוקה, ספות נוחות, ספרים לקריאה, מערכת סטריאו, מטבח מאובזר, שלושה מקררים וכל הטוב שנדרש כדי להעביר את סוף היום בנעימים.

הכל בפארק מצליח להטריף את החושים, אפילו המסעדה המקומית שנטועה במעלה הגבעה: מצד אחד שלה ניבט נוף מדהים של האוקיינוס ההודי, ומעברה האחר - מרחבים בלתי נגמרים של צמחייה ירוקה. מתוך המסעדה יוצאת טיילת העץ המיוחדת, שעוברת בין מתחמי החיות שמתגוררות בפארק.

איגור. רק בן שבעה חודשים, וכבר לא זקוק לרצועה

בחורה בוכייה ומלאת געגוע

קאס בת ה־19 היתה הקנדית שבקבוצה שלי. הוריה העניקו לה במתנה את הטיול הזה, "כדי שאחליט מה ארצה לעשות בחיי כשאגדל". אחרי התאקלמות קצרה, הוטלה על שתינו המשימה הראשונה: לטפל בגורים אייס ואיגור.

אייס היא טיגריסית בנגלית מדהימה ביופייה ושובבה מאוד, שלמרות גילה הצעיר, חצי שנה, עלולה להיות מסוכנת. אחד התחביבים האהובים עליה, כך אמרו לנו, הוא זינוק על המטפל מגבו. איגור הוא אריה לבן בן שבעה חודשים, שעושה רושם רגוע הרבה יותר, אבל עלול גם הוא להפוך את עורו ולספק היתקלות לא נעימה, אם לא נזהרים בקרבתו. הוא אוהב מאוד לשחק עם בני אדם, ובעיקר להשתולל עם כדור.

המטלה הראשית בטיפול בצמד הגורים היא הולכתם לטיול בכל בוקר ובכל ערב. את אייס יש לרתום לרצועה מיוחדת, משום שמדובר בחיה שמורגלת בחיי סולו, ואם לא תיקשר היא תשעט קדימה ותיעלם. איגור, לעומת זאת, מציית הרבה יותר לאינסטינקט העדר והולך אחרי מוביליו ללא רצועה.

בהתאם להוראות אנחנו צועדות לפניהם בנחישות, בלי לשחק איתם או לגעת בהם. זהו זמן ההתחברות של הגורים ליצר הפראי שלהם, ואין כאן מקום למשחקים. להפך, הטיול התמים הזה מצריך שמירה על ערנות. אייס לא מפסיקה למשוך לצדדים בסקרנות, בניסיון להשתחרר; איגור נעצר מול מתחם הצבועים בני השנה וחצי ובוחן אותם בסקרנות. הם עומדים מעבר לגדר, וכאילו לועגים בגלוי לאריה הקטן. אלמלא גדר ההפרדה, הסיטואציה היתה נגמרת לגמרי אחרת.

אחרי חצי שעה, כשצמד הגורים מוחזר למתחם, מקבל כל אחד מהם שתי צלעות סוס לארוחת הערב. למען האמת, זה אותו תפריט שהם מקבלים גם לארוחת הבוקר. בצהריים, להבדיל, הם מתפנקים במנת גורמה: 300 גרם בשר נא לכל אחד. אין לטעות בכמות הצנועה: בעוד כמה חודשים הם כבר יזללו נתחים מסיביים בהרבה.

אחרי אייס ואיגור אנחנו עוברות לטפל בקני - קרקל מדהים, ובמובי - חזיר יבלות שמן ומתוק, שמזכיר את פומבה מ"מלך האריות". אנחנו נכנסות עם את ודלי ואוספות את השאריות ואת העצמות הנקיות שהשניים הותירו בתום ארוחת הערב שלהם.

סיד הסוריקטה

מובי הגיע לפארק אחרי שעשה שמות בחוות הסמוכות, הרס יבולים ושדות חקלאיים. פעמים אחדות כבר ניסו להשיב אותו לטבע, ובכל פעם חזר. בסוף התייאשו והשאירו אותו כאן. היום הוא בעל החיים המבוגר ביותר בפארק. הוא כפול בגודלו מחזיר יבלות ממוצע, משום שהוא מקבל את שאריות האוכל של האחרים מכל היום, והקלוריות עושות את שלהן. כשקוראים לו בשמו הוא ניגש, והכי הוא אוהב שמגרדים לו בגוף באמצעות מקל. כשזה קורה הוא נשכב על הארץ בתנועה איטית וחושף את הבטן הענקית שלו לגירוד.

בכל יום מהשעה 16:30 באים למתחם שלו חברים מזדמנים, שהופכים שלא מרצונו לשותפיו בארוחות השחיתות: הקופים שמסתובבים בפארק בחופשיות. הם מתנפלים על המזון שמושלך למרגלותיו של מובי, והוא, הגמלוני, שליבו רחב, מקבל את רוע הגזרה בהשלמה.

בהמשך הסבב מגיע תורנו לטפל בגורי הקרקלים, סאיה וסילבסטר. בבוקר רותמים אותם לרצועת כלבים ויוצאים לטיול מול הים. הקרקלים הם שקובעים לאן נטייל היום. במהלך הטיול הם משחקים זה עם זה ורודפים אחרי כל דבר שזז - עלים, פרפרים, חוטים. סילבסטר גם מחליט לעצמו מתי מסתיים הטיול שלו - ואז אנחנו משחררות אותו מהרצועה, והוא שב מרוצה למתחם. סאיה קצת יותר עקשנית, ואותה צריך לשכנע כדי שתואיל לחזור. איך עושים את זה? מתברר שגירוד ליד זנבה מניע אותה לעשות דברים. בשובם למתחם הם יצ'ופרו בצלע בשר עסיסית.

התחנה הכי פחות מהנה, בייחוד לצמחונית כמוני, היא תחנת הכנת הבשר. בשעה 16:15 יורדים המתנדבים התורנים לתחנה, שבה פרות וסוסים מתים הופכים לבשר מאכל לשאר החיות. הפרות והסוסים מגיעים מתים כ"תרומה" של חוואי הסביבה, שחוסכים כך את עלות הרדמת ופינוי החיה על ידי וטרינר. הפארק, מצידו, נהנה מאספקה קבועה של בשר, כך שזה פתרון הומני מצוין לכל הצדדים.

את הבשר הטרי מעלים למטבח שמיועד במיוחד לשם כך, ושם מכינים לכל חיה את ארוחות הבוקר והערב שיוגשו לה למחרת. על לוח שתלוי בקיר רשומים ה"מתכונים" - כל חיה עם חלקי הבשר האהובים עליה והכמויות שהיא צורכת. לכל מנה בשרית לטורפים מוסיפים אבקת טורפים עם ויטמינים מיוחדים. במטבח מכינים גם אוכל משאריות של ירקות לטובת החיות הצמחוניות, דוגמת הסוריקטות והארנבות.

שם, ליד מתחם הגורים, התאהבתי לראשונה בשאדו. נמר אפריקני שחור מרהיב, שאותו קלטתי כבר בסיבוב ההיכרות שנערך לנו בימים הראשונים בפארק. אל ה"חצר" של שאדו אסור להיכנס, שכן מדובר בחיה שעלולה להיות מאוד לא צפויה.

באחד הבקרים ניגשתי לבדי להתבונן ביופיו של בעל החיים האצילי הזה. בעודי מתבוננת, חלפה בי המחשבה שהוא נראה כמו העתק מדויק ומוגדל של ג'וניור, חתול הבית השחור שלי שמת לפני שנה. דמעות הציפו את עיניי. שאדו, שחושיו החייתיים כאילו הבחינו בסערת הרגשות שלי, ניגש לעברי והתיישב סמוך מאוד לגדר. לא יכולתי להתאפק, ובניגוד לכל האזהרות, הושטתי אליו יד פתוחה מבעד לפתחים.

היו כמה שניות של מתח, עד שהנמר הגדול התחיל להתחכך בידי המושטת. זר, לו עבר באותו רגע בסביבה, לא היה מאמין: נמר שחור אימתני מנסה להרגיע ברוך בחורה בוכייה שמתגעגעת לחתול שלה. אבל לטבע חוקים משלו, ועד מהרה הלשון המחוספסת של שאדו כבר מלקקת את ידי. הוא עדיין לא בוגר לגמרי, ומתברר שהוא אוהב מאוד ליטופים.

האומץ שלי גובר: אני משחילה את מלוא היד דרך הגדר ומלטפת אותו בתנועות קרצוף. אוחזת לרגע בזנבו, נדהמת מחוזקו. בהמשך אלמד שזנבם של הנמרים בנוי מחוליות עצם ומשרירים.

אני קמה וצועדת לאורך הגדר, קולטת ששאדו משתופף לתנוחת זינוק, לא מסיר ממני את מבטו - כאילו ממתין לאות ממני. אני מתכופפת לרגע, ואז פותחת בריצה מהירה לאורכה. שאדו נענה לאתגר בסיפוק ומזנק אחריי בזריזות, מעברה האחר של הגדר.

וכך אנחנו משחקים בינינו: אני מתחבאת ורצה - ושאדו עושה אותו הדבר אחריי. בסוף הוא מגיע להתחכך וללקק. מאותו יום ואילך, כמו בסרטי אהבה, הוא ימתין לי בשעות אחר הצהריים ליד הגדר. הוא כבר יודע לזהות אותי.

אשלי ואור, האמא והאבא של החיות ב־Seaview

הלוחשת לאריות

מתחמי הפארק שבהם מתגוררים האריות והטיגריסים נחשבים לגדולים ולמטופחים ביותר, וגם למעוררי הסקרנות הגדולה ביותר בקרב המתנדבים והמבקרים. הבוגרים מופרדים זה מזה באמצעות גדרות, למעט מקרים שבהם גדלו יחד מינקות והתרגלו זה לריחו של זה; בכל מקרה אחר עלול הטבע להגיש תוכנית ריאליטי עקובה מדם עם מאבקים על טריטוריה ומשימות הדחה.

"השמינייה" היא קבוצה מדהימה של אריות וטיגריסים, שגודלו יחד על ידי צוות הפארק. הם התרגלו לחברת בני אדם ואוהבים מאוד להתפנק ולשחק. שלושה אריות, ארבעה טיגריסים ולביאה אחת, שעדיין לא נחשבים בוגרים לחלוטין, אבל הם כבר גדולים מאוד ומושלמים מבחינה אנטומית. הביקור והעבודה במתחם "השמינייה" אינם חלק מפרויקט ההתנדבות בפארק, והכניסה לשם היא על אחריות המתנדב בלבד, אבל אף אחד לא מוותר על התענוג.

אשלי ואור שולטים במתחם כאילו הם עצמם חלק מהלהקה, ממש טרזן וג'יין. כשאור רוצָה לפנק את ה"ילדים" היא מרשה להם למצוץ את אצבעה, ואז הם הופכים באחת לתינוקות מגודלים. טיגריס בן שנתיים משתטח לרגליה, עוצם עיניו בהנאה ויכול להתמיד בתנוחה עוד שעות ארוכות. אבל הלשון של הטיגריסים כה קשה ומחוספסת, שאחרי כמה דקות של "יניקה" נלהבת הם עלולים לגרום לפצע מדמם באצבע. זו הסיבה שאור חוזרת ומזכירה כמה חשוב להישאר ערניים, אחרת אפשר לאבד כאן את הראש.

את המזון לשמינייה זורקים מעבר לגדר - סוס שלם או פרה שלמה, שהם מותירים מהם רק שלד. רק כשהחיות שבעות ונינוחות, מגיע החלק שלשמו התכנסנו: כניסה פנימה לליטופים ולצילום משותף. לאיש מהמתנדבים אין בשלב זה אומץ לשחק איתם "באמת".

ג'וש (28) מניו זילנד, שנמצא כאן כבר שלושה חודשים, הוא "אב הבית" של החיות. הוא משחק איתן, בונה להן מתקני שעשועים ודואג למתחמים שלהן. במתחם האריות הוא תופס כדור פלסטיק אדום גדול, מטפס איתו לקצה המוגבה והמרוחק, ואז מטיל אותו בחוזקה למטה. חבורת הטורפים נטרפת מהמשחק ורצה אחרי הכדור. דריסות הרגליים מרעידות את הקרקע.

טיגריס מ"השמינייה". אינדיאנה ג'ונס, אתה לא לבד

ג'וזף, האריה הלבן המושלם, מתגלגל על צידו וגורם לג'ושוע האריה למעוד. אמבר הטיגריסית קופצת אחריו ומחליקה לעבר הכדור - עד שנוצרת אנדרלמוסיה רבתי של אריות, נמרים ובני אדם. קשה לתאר במילים את רמות האדרנלין שמייצר המראה הזה, מרחק סנטימטרים ספורים ממך.

בזווית העין אני קולטת את ג'וזף, האריה הלבן, מצטלם ברוגע עם אחת המתנדבות - ואז פורש הצידה לנוח. אני מרגישה שאני חייבת תמונה איתו, שיהיו זיכרונות להעלות לפייסבוק. הדופק מעפיל לגבהים. בכל ימי שהותנו כאן הדריכו אותנו לא לגשת אל הטורפים אלא לתת להם להתקרב מיוזמתם. אבל מה לעשות שהזמן דוחק, וגם לי יש טבע משלי.

אני צועדת לעבר ג'וזף בזהירות, לא לפני שאני מבקשת מאחד מאנשי הצוות לשמור לי היטב על הגב, שאף חיה אחרת לא תזנק עלי. אני סורקת את תוואי הגישה המועדף אל האריה השוכב ומתקרבת מאחור, ממש כפי שלימדו אותנו. הידיים מזיעות מהתרגשות, והחיוך על השפתיים מתרחב: אני רוכנת לעבר ג'וזף ומתחילה ללטף אותו. אושר גדול מציף אותי.

בהמשך אני פורעת לו את הרעמה ומביטה מקרוב, לראשונה בחיי, במרקם העור המחוספס, בפרווה החלקה להפתיע ובזנב האדיר. כף רגלו של ג'וזף ענקית והציפורניים אדירות. בטבע אין פדיקור.

הלוואי שהרגע הזה יימשך לעד. מתחשק לי לשכב לצד האריה בתנוחת כפיות, ממש כמו שאשלי מרשה לעצמה לעשות, ולהתמכר לעוצמה של שינה לצד המלך.

ג'וזף מכה בזנבו באדמה האפריקנית ומפנה אלי מבט משתאה. בחורות מוזרות יש בישראל, הוא בטח מהרהר לעצמו. מבקשות כפיות עוד לפני הדייט הראשון.

* * *

התמכרות חיובית

לפני שמונה שנים יצאו יונתן גילבן ויונתן טל ליוון ולמקסיקו, במסגרת תוכנית התנדבותית למען צבי ים. שם נולד הרעיון להקים את ארגון GoEco. השניים "התמכרו" לטיולים חווייתיים מהסוג הזה, ובעקבות הקשיים שבהם נתקלו במציאת תוכניות התנדבות איכותיות בחו"ל ובהרשמה אליהן, החליטו להרים את המיזם.

ה"אני מאמין" של GoEco בנושא התנדבות הוא שלכל אדם יש מה לתרום - לסביבה או לקהילה, בישראל או בחו"ל. הארגון מתווך בין האנשים שמבקשים להתנדב לבין המקומות והגופים שבהם יוכלו לעשות זאת.

אז איך יוצאים לטיול חווייתי? בשלב ראשון, תתבקשו למלא טופס פרטים בסיסי ולקיים שיחת תיאום ציפיות עם אנשי הארגון. לאחר בדיקה עם מנהלי התוכנית כי אכן יש מקום בזמן שבו תרצו להגיע, מאשרים את ההרשמה.

את הטיסה והביטוח מזמינים המתנדבים באופן עצמאי, ואת הפרטים הללו (עם עוד טפסים) שולחים ל־GoEco. לעיתים תתבקשו לשלוח מסמכים נוספים, דוגמת תעודת יושר, תעודות שמעידות על הכשרה מתאימה ועוד מידע שרלוונטי לתוכנית.

העלויות משתנות בהתאם ליעד, למשך השהייה ולסוג ההתנדבות. הטיול המדובר בכתבה עלה 2,800 דולר - 900 דולר מחיר כרטיס הטיסה ליוהנסבורג ובחזרה, 300 דולר מחיר הטיסה הפנימית לפורט אליזבת, ועוד כ־1,600 דולר על לינה ומזון, לא כולל הוצאות נלוות במהלך השבועיים בפארק.

צילומים: נטע בר יוסף