על קרן הצבי

בשבוע שעבר הגיע אחד מאנשי התיאטרון הוותיקים והמוערכים בארץ אל בית הספר למשחק בית צבי ברמת גן, התבונן מהצד והתמלא עצב. "בחיים לא ראיתי את המקום הזה ככה", הוא אומר. "פעם בית צבי היה עמוס, רועש, מלא בטיפוסים צבעוניים, עם הרבה חיים. עכשיו היה כמעט ריק, דליל. זה היה רגע עצוב".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

לא מעט אנשי תיאטרון כואבים את מצבו של בית הספר המיתולוגי, שנפתח באוקטובר 1960 וייצר מאז כוכבים שתפסו את השורה הראשונה של עולם הבידור, ובהם שמות גדולים - שלום חנוך, זאב רווח, יוסי פולק, ספי ריבלין ז"ל, ריטה, דב נבון, לירז צ'רכי, איתי טיראן, ליאור אשכנזי, יובל סמו, מיה דגן ועוד רבים וטובים. בשנים האחרונות הועם זוהרו של המוסד, והוא נמצא במשבר הגדול ביותר מאז הקמתו: חלק גדול מהמועמדים ללימודים מעדיפים את המתחרים, פחות ופחות נבחנים מבקשים לגשת לבחינות הקבלה, מספר התלמידים רושם שיא שלילי של 15 שנים, יש יריבויות בצמרת והתערבות של עיריית רמת גן, ובניגוד לעבר, הבוגרים לא מצליחים להתברג בענף.

רק לשם המחשה: בין ארבעת השחקנים המועמדים בקטגוריית השחקן המבטיח ביותר לשנת 2013 אין זכר לבוגרי בית צבי. בקטגוריית השחקנית המבטיחה, שבה תשע מועמדות, יש רק נציגה אחת בלבד לבית צבי - השחקנית מורן רוזן. 

"בחיי כל מוסד יש שנים של עלייה ושנים של ירידה", אומרת ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין, שגם מלמדת בבית הספר. "לפעמים הסיבה היא הלך הרוח והאופנה. אם כמה שנים בית הספר בדאון, זה לא אומר שהוא לא יכול להתרומם בחזרה בתוך שנה או שנתיים".

רבים סבורים כי האחראית למצב הקשה היא ההנהלה, שהיא "לא יציבה ולא מעורבת, ושקועה בסכסוכים פנימיים שלא היו מביישים את הכנסת", כהגדרת אחד העובדים. "אני לא נמצא שם שנתיים, מתוך בחירה", אומר המורה הוותיק והבמאי ארתור קוגן. "יצאתי לחופשה ללא תשלום והשארתי את כל הבעיות שם". ואילו סלבה מלצב, במאי ומורה בבית הספר, אמר לנו בקצרה: "לצערי אני נגד מה שקורה בבית הספר, אבל מאחר שאני עובד שם, אני מעדיף לא לדבר בשלב הזה".

בפברואר 2009 פרש מתפקידו המנהל המיתולוגי של בית הספר, גרי בילו ז"ל, בטונים צורמים ועם גירעון עצום של יותר משני מיליון שקלים, בילו ניהל את המקום מאז 1981 (למעט שנה אחת), והיה ידוע כאוטוריטה בתחום התיאטרון בארץ, אך גם כאישיות שנויה במחלוקת. במשך שנים היה שרוי בסכסוך עם הוועד המנהל. 

חודשיים לאחר שעזב מונה לתפקיד מיכה לבינסון (62), אחד מבמאי התיאטרון הטובים בארץ, לאחר שגבר על שבעה מתמודדים אחרים ונבחר פה אחד על ידי הוועדה לאיתור מנכ"ל. המשימה שלו היתה להחזיר את המוסד לימי הזוהר שלו. אולם למרות ההצהרות האופטימיות והתקוות, אומרים המבקרים, בית הספר התקשה להתאים את עצמו למציאות המשתנה, וחלה הרעה במידת הפיקוח על התכנים הנלמדים.

בתחילת דרכו של לבינסון מונה אילן שטרום, שהיה יד ימינו של בילו, לתפקיד סמנכ"ל כללי. לאחר שמונה חודשים התפטר שטרום מתפקידו. במכתב ההתפטרות העלה טענות קשות, ובהן "ניהול כושל של המוסד בידי העומד בראשו, ירידה בהיקף הפעילות התיאטרונית בבית צבי ובתיאטרון הספרייה (השייך לבית צבי; ע"ס), בעיות כבדות בתקציב ההפקות, אי־קיום תוכנית לימודים פורמלית, והעתקה טכנית של תוכנית הלימודים מתקופת גרי בילו". 

במקומו של שטרום מינה לבינסון את תומר כהן, שהיה עוזר במאי שלו, ולשעבר יו"ר איגוד היוצרים העצמאיים בתיאטרון. זה היה המינוי הבכיר הראשון שעשה לבינסון. אולם לא חלף זמן רב ובין השניים פרץ סכסוך, שהוביל למאבק מתמשך.

בסופו של דבר תבע כהן את בית הספר על קרוב ל־600 אלף שקלים בגין לשון הרע ונזיקין. בכתב התביעה טען כי לבינסון התנכל לו לאחר שחשף את בעיות הניהול שלו בפני הנהלת בית הספר; לבינסון טען בתגובה בכתב ההגנה: "כהן התנהג בחוסר יושר, מניפולטיביות, חריגה מסמכויותיו ובחתירה תחת הממונה עליו". לטענת לבינסון, "כל אלה הם שגרמו למשבר אמון בין הצדדים, שלא ניתן היה לאיחוי".

בינואר 2013 סיים כהן את עבודתו, ובמקומו מונה לסמנכ"ל יוסי שיר, המינוי הבכיר השני של לבינסון. שיר שרד בבית הספר שמונה חודשים בלבד, עד שהתפטר - בטענה שהוא מבקש לשוב אל תעשיית הטלוויזיה.

"הגעתי לבית צבי על סמך המלצות של חברים שלי, שלמדו שם לפני עשר שנים ומשחקים היום בתיאטרון, ועל סמך היכרות מהתעשייה", מספר שיר. "לצערי, גיליתי עולם קדמוני. הרגשתי שבית צבי זה ערוץ 1 של התיאטרון. ניסיתי להזיז דברים, להניע, אבל לא היה לי עם מי. אני אוהב ומעריך את מיכה, אבל אני חושב שאין לו סיכוי מול מה שקורה שם".

בגלל חוסר היציבות המתמשכת, מונה באוקטובר האחרון מנכ"ל עיריית רמת גן לשעבר, דוד בנימין, לתפקיד מנכ"ל שותף. המינוי עורר סערה במוסד ומחוצה לו, והעלה סימני שאלה על מידת ההתערבות של העירייה בבית הספר. לראשונה בהיסטוריה שלו, מנוהל בית צבי על ידי שני מנהלים - וזאת בשעה שהיקף פעילותו מצומצם בלאו הכי לעומת שנים קודמות.

"מיכה הבין שהוא לא יכול לעשות את זה לבדו, ושהוא חייב להביא עוד מישהו כדי שמצבו של בית הספר ישתפר", אומר מקורב ללבינסון. "היה לו ברור שבנימין לא יבוא כסגן, אלא כמנהל בדיוק כמוהו".

"באחת הישיבות עם אנשים מאוד מכובדים שיושבים בהנהלה עצרתי הכל ואמרתי להם: 'חבר'ה, תירגעו'", מספר יוסי שיר, "'אתם לא באתם לבזבז את הזמן שלכם, אבל אם אתם חושבים שהמצב כל כך גרוע - למה אתם לא עושים משהו?'

"הסתכלו עלי כאילו אני פישר קטן. אמרתי להם: 'הטיטאניק כבר תובעת, המים נכנסים, וזה לא מזיז לאף אחד'. בוא נאמר שאם הייתי רוצה לעבוד בפוליטיקה, הייתי מעדיף לעשות את זה במקום אחר". 

 

מיכה לבינסון, בחודש שעבר עבר אירוע לב. צילום: משה שי

"נדרשת החלטה אמיצה" 

חברי הנהלה, מורים ותלמידים שעימם שוחחנו מעידים כי לבינסון אינו מעורב מספיק בתוכני הלימודים, בהתנהלות המוסד ובחיי התלמידים, ואינו מנהל בקרה מסודרת על המתרחש בין כתליו. הם מצביעים על קושי בקבלת החלטות, מה שגורם לחוסר סדר גורף באשר להפקות ופוגע, בסופו של דבר, בתלמידים.

האופוזיציונר הגדול של לבינסון הוא יו"ר ההנהלה הציבורית של בית צבי, מולי דור. בשנת 2012 שיגר דור מכתב לחברי ההנהלה הציבורית, שבו הוא מתאר בהרחבה את המשבר הגדול במוסד. המכתב הגיע לידי "שישבת", וכך נכתב בו: 

"למרות הצהרות על שינוי שיטת הניהול ומהפך בתוכנית הלימודים, מערכת בית הספר נותרה ללא שינוי מהותי מאז תקופתו של גרי בילו... במהלך השנה הראשונה לכהונת מיכה לבינסון, הוועדה הפדגוגית לא כונסה כלל. רק אחרי לחץ כבד של יו"ר ההנהלה וחברי ההנהלה החל המנכ"ל לכנס את הוועדה. אך הוא עשה כן בלי לנסח סדר יום, והדיון בישיבות לא הסתיים בקבלת החלטות...

"לא נעשתה רוויזיה או שינוי כלשהו בשיטת האודישנים מאז ימי גרי בילו. לא התקיים דיון על שיטת האודישנים, לא בוועדה הפדגוגית ולא בשום פורום אחר... המנכ"ל אינו מוצא לנכון לשבת כבוחן באודישנים, ולמעשה הוא מכיר את התלמידים העתידיים רק באמצעות חוות דעת כתובות של הבוחנים.

"תרגילי שנה א' וב' נבחרו ונסגרו רק סמוך מאוד לפתיחת הסמסטר. התרגילים נבחרו ולוהקו על ידי רכזי השכבות, כמעט ללא מעורבותו של המנכ"ל. העיכוב בבחירת התרגילים והבמאים (...) הביא לתרעומת ולתסכול רב בקרב התלמידים, וכן לפשרות בבחירת הבמאים. במאים אלה, שהפנייה אליהם נעשתה ברגע האחרון, הגיבו בזעם ובאי רצון".

גורם בכיר בתחום אומר: "לבינסון ידוע כ'מיכה המתלבט'. הוא איטי מאוד בהחלטות שלו, בדיוק ההפך מגרי, והוא מאוד נחמד - בזמן שבית צבי צריך דיקטטור. גם כבמאי, עד החזרה האחרונה הוא לא סגור איפה זה יעמוד ומה זה יעשה, וכמנהל זו תכונה רעה".

גם לתלמידים תלונות רבות על הניהול. כבר לפני כשנתיים שיגרו לחברי ההנהלה מכתב שבו כתבו: "מורים ותלמידים רבים שבו והתריעו בפני יו"ר ההנהלה ובפני חברי הנהלה על היעדר יכולת מצד המנכ"ל לקבל החלטות, או להשיג פתרונות לבעיות, על סחבת במתן תשובות, ועל חוסר יחס וחוסר התייחסות כלליים, המצטרפים יחדיו לניהול לקוי של המערכת האמנותית והפדגוגית בבית הספר.

"במהלך כשלוש שנים המנכ"ל לא נכח בשיעורים של מרבית מורי המשחק הקבועים. הוא לא ביקר בשיעוריהם של המורים החדשים. עקב כך, לא נעשית כל בקרה על איכות ועל תוכני השיעורים השונים. יתר על כן - לא נעשה תיאום של תוכני ההוראה בין המורים השונים ולא היתה מעורבות של המנכ"ל בחומר הנלמד".

בבית הספר טוענים כי לבינסון השיב לתלמידים במכתב מנומק, אולם סירבו להעביר אלינו את המכתב. 

שיאו של המשבר היה במאי 2012, כשדור עשה ניסיון שקט להדיח את לבינסון: הוא הציע לו להודיע מיוזמתו כי אינו מעוניין להאריך את חוזהו. "לאור המצב הקשה בתחום הפדגוגי והאמנותי, והסיכונים שאליהם נחשף בית הספר, חשבתי כי נדרשת החלטה אמיצה ומהירה, כזו שתביא לשינוי דרמטי וחד משמעי באיכות הניהול הפדגוגי־אמנותי בבית הספר", כתב דור לוועד המנהל.

לבינסון נענה להצעה, אך כעבור זמן קצר חזר בו. "חברי ההנהלה גיבו את המנכ"ל ואת אופן ניהולו וביקשו ממנו כי יחזור בו מהודעת פרישתו", נכתב במסמך מהעת ההיא. 

בשלב זה נכנסה לתמונה עיריית רמת גן, שתומכת כלכלית בבית הספר. העירייה לא רשאית לקבוע מי ינהל את המוסד, למעט נציגים מטעמה שיושבים בהנהלה הציבורית; ובכל זאת, לאחר שלבינסון חזר בו מהסכמתו להתפטר, נכתב במסמך פנימי של בית הספר כי "העירייה ביקשה להשאיר את לבינסון".

"מולי הפסיד במאבק להדיח את לבינסון, וזה לא פשוט לו", אומר מקורב למנכ"ל. "אולי בגלל זה הוא מנסה להשאיר במוסד אווירה של משבר".

בחודש שעבר עבר מיכה לבינסון אירוע לב. כאשר נשאל מדוע הוא צריך את התפקיד הקשה הזה ומדוע אינו מוותר עליו וחוזר לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב, בימוי - הוא דיבר על ציונות, ערכים וחינוך הדור הבא של התיאטרון. 

בית צבי, בימינו. דל בתלמידים, אפור, עצוב. צילום: קובי קלמנוביץ'

"מצב קריטי מבחינה כלכלית"

בית צבי הוא מוסד ציבורי. הוא מקבל תקציב בסך 2.5 מיליון שקלים בשנה ממשרד התרבות, וסכום דומה מגיע מעיריית רמת גן. לשם השוואה, בתי ספר אחרים למשחק מקבלים מהמדינה פחות: הסטודיו למשחק של ניסן נתיב מקבל 1.8 מיליון שקלים, ובית הספר של יורם לוינשטיין - 1.4 מיליון.

כשנכנס מיכה לבינסון לתפקיד, לפני חמש שנים, הוא ירש גירעון של 2.3 מיליון שקלים. לבינסון השיג מענק מעיריית רמת גן, בפריסה לארבע שנים, ותרומות גדולות סייעו לכסות את המאזן. "כשהוא הגיע לבית הספר הוא הודיע שהוא רוצה דף חלק", אומר מקורב למנכ"ל, "ולזכותו ייאמר שהוא הצליח להשיג את זה". 

שנת 2012 הסתיימה ברווח של 321 אלף שקלים. ב־2013 כבר עבר בית הספר להפסד של כ־300 אלף שקלים, בגלל ההכנסות הנמוכות ביותר זה חמש שנים - 10.5 מיליון שקלים לעומת 11.3 מיליון ב־2012, 13.6 מיליון ב־2011, 11.7 מיליון ב־2010 ו־10.9 מיליון ב־2009. בזכות כספים שנותרו בקופת בית הספר מ־2012, היה אפשר להתחיל את השנה הנוכחית בעודף קל של 46 אלף שקלים.

"בית צבי נמצא בשלב קריטי מבחינה כלכלית", אומר גורם במוסד. "אף אחד לא מצפה שפתאום יירשמו הכנסות מפתיעות של מיליונים, אבל בשנים הבאות מספר התלמידים לא יעלה, מכירת הכרטיסים לא תקפוץ משמעותית, והגירעון יצטבר. לאט לאט, בתוך כמה שנים, אנחנו עלולים לחזור למצב שהיה בתקופתו של גרי בילו". 

"כשהשיקול הכלכלי מניע את בית הספר, אתה מבין שיש בעיה", מסביר עובד לשעבר. "היו פעמים שהעברנו תלמידים לשנה ב' למרות שלא היו צריכים לעבור - רק כי לא יכולנו להרשות לעצמנו לוותר על שכר הלימוד שלהם".

הלימודים בבית צבי נמשכים שלוש שנים. שכר הלימוד עבור כל שנה הוא 16 אלף שקלים, לא כולל דמי רישום - והוא גבוה בכ־2,000 שקלים משכר הלימוד באוניברסיטאות. על המועמדים לעמוד במבחני כניסה, שבהם נבדקים כישוריהם, בדגש על יכולותיהם במשחק, בשירה ובתנועה. המעבר לשנה ב' מותנה בהחלטת צוות המורים, אבל לא מעט תלמידים מחליטים להפסיק את הלימודים על דעת עצמם. בשנה ג' מיישמים התלמידים את הכלים שרכשו באמצעות העלאת עשרים הפקות בהשתתפותם. 

בית צבי, 1970. בימי הזוהר זה היה בית ספר תוסס שקידם שחקנים. צילום: פריץ כהן/לע"מ

בשנות פריחתו של בית צבי בתחילת העשור שעבר, התדפקו על שעריו יותר מ־600 מועמדים, שמהם התקבלו בסופו של דבר 150-120. בשנה האחרונה באו פחות מ־150 מועמדים, מהם התקבלו 47. זהו המחזור הקטן ביותר בבית הספר זה 15 שנים: לפני שנתיים התקבלו 60 תלמידים ומתוכם רק 40 המשיכו לשנה ב'; ולפני שלוש שנים התקבלו כ־100 מועמדים, נרשמו 88 וכעת צפויים לסיים 43 בלבד. בסך הכל לומדים כיום בבית הספר 130 סטודנטים בלבד.

גורם בבית הספר אומר כי השאיפה היא להגדיל בשנה הבאה את מספר התלמידים החדשים ל־80, ולחלקם לארבע כיתות. 

ראוי לציין: בית צבי לא לבד. תחום לימודי המשחק בארץ נמצא במשבר זה כמה שנים, בגלל הירידה בביקוש ללימודים. בקיץ שעבר נסגר בית הספר למשחק של סופי מוסקוביץ', וגם בית הספר למשחק בחולון נמצא בקשיים. בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב לומדים כעת 138 סטודנטים בלבד, מהם 43 בשנה א'. 

"תמיד אמרו על בית צבי שיש בו יותר מדי תלמידים, ואם אתה שואל לדעתי, גם 47 זה יותר מדי", אומרת ציפי פינס. "אין כל כך הרבה כישרונות שמצדיקים כיתה של 60 איש, אבל זו בעיה, כי צריך את שכר הלימוד שלהם. מצד שני, אין בשבילם מקומות עבודה, וזו צריכה להיות אחריות של בית הספר לא לקבל יותר מדי אנשים אם אין מקומות עבודה. בארה"ב אחוז האבטלה של בוגרי בית הספר למשחק הוא 97 אחוזים, וגם בישראל זה מתחיל להתקרב לאחוזים האלה. כדי להיות שחקן בישראל ולהגיע למרכז הבמה צריך נחישות מאוד גדולה".

גורם בתחום מוסיף: "אם פעם זה היה אחד המקצועות הכי מבוקשים שיש, היום אפילו התדמית הזוהרת נעלמה. אם יש לך טיפת חשיבה רציונלית, אתה מבין שלא שווה ללכת ללמוד משחק". 

רבים מבוגרי בית צבי אינם מצליחים להשתלב בתפקידי מפתח בתעשייה. "אני מחפש היום את בוגרי בית צבי בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון, ולצערי לא מוצא", אומר מורה למשחק. "כל כך הרבה אנשים מסיימים את הלימודים כל שנה, יורקים דם שלוש שנים, ואז מסיימים בתפקידי קורוס בהצגות של יובל המבולבל (תפקידי משנה שבהם שרים ורוקדים מאחור; ע"ס), ובמקרה הטוב יותר - קורוס בתיאטרון. לא בשביל זה אתה לומד שלוש שנים".

בכיר בתחום מוסיף: "בסופו של דבר, מה שקרה לרבים מבוגרי בית צבי זה שהם נשארו גם בלי עבודה וגם בלי תואר ראשון, שאם אתה רוצה להשלים אותו, אתה חייב ללמוד עוד קרוב לשנתיים".

לבינסון, יש לציין, פנה לפחות שלוש פעמים למועצה להשכלה גבוהה כדי למצוא דרך שהמוסד יציע תואר ראשון בשיתוף עם גופים כמו אוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה הפתוחה. הניסיונות לא צלחו. "כשהמועמדים היותר מוכשרים מעדיפים בתי ספר אחרים, אתה נשאר בהכרח עם הפחות טובים", אומר עובד לשעבר בבית צבי.

הכוכב הגדול האחרון שיצא מבית צבי הוא איתי טיראן, שסיים את לימודיו בשנת 2002. מבין מאות הבוגרים שסיימו את הלימודים בשנים האחרונות רק מעטים זכו להצלחה משמעותית, גם הם בעיקר בתחום התיאטרון ולא בטלוויזיה ובקולנוע: רות אסרסאי, שחקנית הקאמרי, סיימה ב־2008; חייקה מלכה, שמשחק ב"משאלה אחת ימינה" בבית ליסין, קטף את תואר השחקן המבטיח ביותר בשנה שעברה. גם דקלה הדר וכנרת לימוני, שרוב הסיכויים שלא תזהו אותן ברחוב, השתלבו בתפקידים ראשיים בתיאטראות. שני בוגרים בולטים נוספים של בית הספר הם גלעד קמחי ודניאל אפרת, שלמדו משחק אבל הפכו לבמאים.

בבית הספר שוללים את הטענות, ובעת הכנת הכתבה העבירו לנו רשימה של יותר משלושים שחקנים ש"השתלבו בתחום". בדיקה של השמות העלתה כי כמעט כולם השתלבו בשוליים של תחום התרבות והבידור, ורוב הבוגרים שהשתלבו בתיאטראות הגדולים עשו זאת בתפקידי קורוס בלבד או כשחקנים מחליפים, וחלק מהשמות ברשימה עובדים לפרנסתם בעבודות נוספות.

בניסיון להמציא את בית הספר מחדש, וכדי לספק פרנסה לבוגרים וגם להוסיף מקור הכנסה נוסף, הועלתה יוזמה לפתוח ברחבי הארץ "בית צבי לילדים", שיישא את שמו הטוב של בית הספר ובו, בין השאר, יְלמדו גם בוגרי בית הספר. מאחורי היוזמה עמדו לבינסון עצמו ומפיק הפסטיגל, מיקי פלד, שמכירים עוד מהימים שבהם ביים לבינסון את הפסטיגל.

"עדיין לא בשלו התנאים לתוכנית הזאת", אומר פלד. "יכול להיות שזה יקרה ויכול להיות שלא. נחכה ונראה. יש הרבה משאים ומתנים על הרבה חלומות, אבל לא הכל יוצא לפועל - כרגע זה בדיבורים".   

אחת הסיבות התורמות לחוסר הרלוונטיות של בית הספר היא, לדעת גורמים בתחום, ההתמקדות במחזות זמר - תחום לא פורה במיוחד בארץ. זאת, במקום להשקיע במשחק מול מצלמה - שהיה מאפשר לבוגרים להשתלב בתעשיית הטלוויזיה הרווחית יותר או בתעשיית הקולנוע המתפתחת. גורמים בתוך בית הספר ומחוצה לו טוענים כי הוא לא השכיל להתאים עצמו לתעשייה הנוקשה שבחוץ ומכנים את מערכת השעות "מיושנת" ו"לא רלוונטית".

כדי לפתור את הבעיה החליטו בבית הספר לפתוח, לראשונה, התמחות במשחק מול מצלמה כבר בשנה הבאה, ובעתיד תיפתח גם התמחות בניהול והפקה.

"כשלבינסון התמנה במקום גרי, היתה תחושה שהנה, בית הספר יחזור לממדיו הצנועים, שמתרכזים בלימודי משחק", אומר הבמאי אורי פסטר, שלימד וביים בבית הספר בתחילת שנות התשעים, והיה אחד המועמדים לנהל את בית הספר לאחר פרישתו של בילו. "לצערי זה לא קרה. למרות מאמציו של לבינסון והאג'נדה המיוחדת שלו, המנגנון המנופח עדיין מייצר כיום בעיקר מחזות זמר למינויי תיאטרון רמת גן, וכמעט אין יותר שיח תרבותי בין בית צבי לתיאטראות".

במאי תיאטרון מספר: "אני זוכר שיום אחד אמרתי לגרי: 'לא יהיה מקום לכולם בתיאטרון. יש בארץ שלושה תיאטראות גדולים, ואם כל שנה יתקבל בוגר אחד - מה יהיה עם השאר?' אמרתי לו שאפשר להתפרנס היום לא רע מטלוויזיה, ושידאג לתלמידים שלו. גרי הסתכל עלי בבוז וביטל אותי מייד. במהותו הוא היה אדם של תיאטרון קלאסי, ועם הזמן הגיע למסקנה שצריך לעשות גם מחזות זמר. אבל למעט ריטה, לא יצאו משם סטארים גדולים של מחזות זמר.

"ריטה עשתה לבית הספר את השירות הכי טוב, כי אחרי שהיא התפרסמה, כל בחור וכל בחורה רצו להיות כמוה. בפועל גרי לא מצא עוד ריטה, אבל הוא כן בנה קורוסים. פעם לא היו כאלה בארץ, וחשוב שיהיו, אבל בכך זה נגמר". 

פסטר: "בתקופה המסעירה שלימדתי שם, לימדו בו וביימו רק במאים שבאו מהתיאטרונים לעבוד ולגלות את דור המחר. כך קרה שכבר בשנה השלישית ללימודים, אנשים לוהקו על ידינו לתיאטראות בארץ. אחרי שגרי בילו נכשל בניהול 'הבימה', הוא חזר לבית צבי עם חזון שלצערי מוטט את בית הספר והפך אותו לתיאטרון רפרטוארי מתחרה, שמתמחה בעיקר במחזות זמר. בית הספר כמוסד לימודי איבד מערכו. הבמאים המנוסים עזבו, הדיאלוג בין אנשי המקצוע הפעילים בשוק נקטע, וחזונו של גרי יצא נגדו".

מגמת ההתמקדות בתיאטרון ובמחזות זמר נמשכה בימיו של לבינסון. בשנה האחרונה אף פתחו בבית הספר מסלול מיוחד למחזות זמר, בניהולו של במאי הקאמרי משה קפטן. ברשימת המורים אפשר למצוא את ליאור אשכנזי וצדי צרפתי, אבל ההחלטה להתמקד שוב במחזות זמר זוכה כמובן לביקורת.

"אם כבר באת והוספת שעות נוספות לתלמידים, אז למה לא בתחום שבית הספר מתקשה בו?" אומר אחד המורים. "מחזות זמר זה כיף וזה חשוב, אבל כמה כאלה יש בארץ בשנה? למה שלא תעשיר אותם בתחומים אחרים?" אחד מהמתחרים דווקא מפרגן: "הניסיון של בית צבי למתג את עצמו במשהו מסוים הוא דווקא רעיון טוב, שיכול לעזור לבית הספר".

ריטה, בוגרת בית הספר. צילום: רונן פדידה

איתי טיראן, ההצלחה האחרונה של בית הספר. צילום: קוקו

שחקנים לא מתקבלים

מדי שנה מעלים תלמידי בית הספר הפקות פנימיות, המכונות "הפקות שנה ג'", שמועלות בפני הקהל הרחב ובפני מנויים בתיאטרון של בית הספר, תיאטרון "הספרייה". ההפקות הללו מסכמות את שלוש שנות הלימוד האינטנסיביות ואמורות להציג את השחקנים הטריים בפני דמויות מפתח בתחום - סוכנים, מלהקים ובמאים. אלא שהמבקרים טוענים שאין קו ברור וערכי בבחירת הרפרטואר של ההצגות, ולא ברור איזו תועלת אמנותית מפיקים התלמידים מההצגות הנבחרות. 

יו"ר ההנהלה הציבורית, מולי דור, כתב במכתבו מ־2012: "בגין חוסר תכנון, קומץ קטן של במאים מעלה מספר רב של הפקות, ובפועל, נגזלת מהתלמידים האפשרות להתנסות ולעבוד עם מגוון של במאים ותיקים ומנוסים. בגלל חוסר תכנון, יוצא שהבמאים שבהם מדובר נמצאים בתחילת דרכם, ויכולתם לסייע לתלמידים להתקדם בתחום המשחק ואחר כך להיקלט בו, מצומצמת.

"המנכ"ל צופה, בדרך כלל, בחזרה אחת בלבד לפני עליית כל הצגה... כך, למעשה, אין תהליך של ליווי אמנותי, תמיכה, סיוע, מתן תגובות והערות, קידום, שיפור ותיקון כנדרש... לכל הצגות הבכורה, כמו גם להצגות השוטפות, כמעט לא הגיעו מנהלי תיאטראות, מנהלים אמנותיים, במאים ומלהקים מבחוץ. יש בכך פגיעה במוניטין של בית הספר, אך חמור מזה, כתוצאה מכך, התלמידים המוכשרים והבוגרים לא זכו ואינם זוכים לחשיפה הראויה, ויתקשו בעתיד למצוא עבודה".

כעת אומרים בבית הספר כי השנה יעלו 20 הפקות מגוונות, ובחלקן גם רווחיות - כמו "ספר הג'ונגל" ו"גריז", בהשתתפות במאים רבים יותר. ההצגות יעלו 18 פעמים בלבד, כדי שהתלמידים יספיקו להתנסות בהפקות נוספות. 

יוסי שיר מספר: "השתמשתי בקשרים הקטנים שלי כדי להביא סוכנים ובמאים שיראו את מה שיש לנו. אחרי זה השחקנים היו הולכים לאודישנים - ולא מקבלים את התפקיד. עשיתי להם פעם סדנת הכנה לחיים, ניסיתי להעיר אותם ולהכניס אותם לתוך העולם הזה, אבל לא היה עם מי לדבר כי יש פער עצום בין מה שקורה בבית הספר ומחוצה לו".

"התחושה הכללית היא של רפיון", אומר תלמיד שנה ג' בבית הספר. "מנסים לעשות המון הפקות, ומה יוצא מזה? חוץ מלחץ של עוד הפקה ועוד הפקה, אנחנו לא מרגישים שקורה עם זה משהו. אנחנו רואים את החבר'ה של יורם לוינשטיין שיוצאים לטלוויזיה, ואצלנו זה פחות קורה, בלשון המעטה. זאת תחושה קשה של החמצה.

"כולם אומרים שבית צבי מומחים למחזות זמר, אבל בהפקות השנה אפילו לא היו לנו נגנים, הופענו עם פלייבקים. אז גם בְמה שאנחנו הכי טובים בו, אנחנו לא מצליחים להביא דבר כזה בסיסי? ראית פעם מחזמר בתיאטרון שמכבד את עצמו, שאין בו נגנים?

"לפני שהגענו לבית הספר, שמענו כל הזמן את הסיפורים על גרי בילו ועל יחסי האנוש הבעייתיים שלו כלפי התלמידים. עכשיו יש שני מנהלים חביבים, שלפעמים אתה מרגיש אותם ולפעמים לא, והם לא מזיקים. אם אתה צריך להיכנס לדבר עם מיכה, אז יש לך אוזן קשבת. אבל אנחנו לא במקצוע שאוזן קשבת מספיקה. אנחנו צריכים גם פרקטיקה. כל האווירה היא 'שוּבי דוּבי' והכל כאילו בסדר, אבל שום דבר לא בסדר. גם כשמיכה אומר שהוא קובע את הליהוקים, מגיע במאי מבחוץ ומחליט בעצמו. אין שם שיניים. 

"בימים של גרי, הוא היה דואג למי שהוא חשב שראוי. היה בא ואומר לבמאים: 'הוא טוב, קחו אותו'. הייתי מאוד רוצה שהמנהלים של בית הספר יקדמו אותי לאודישנים בחוץ, שיראו לי את הדרך שלי להתקדם. אבל זה לא קורה, וזה מסתכל מאוד". 

*   *   * 

מי מספר אחת?

איך הפך הסטודיו של יורם לוינשטיין לבית הספר המוביל בתחום

רוב אנשי התיאטרון שעימם שוחחנו סבורים כי בית הספר של יורם לוינשטיין נחשב כיום לבית הספר המוביל בארץ ללימודי משחק. אחריו ברשימה נמצאים הסטודיו של ניסן נתיב וסמינר הקיבוצים. בית צבי נמצא במקום הרביעי, במקרה הטוב, אף שיש מי שממקם במקום הרביעי דווקא את בית הספר למשחק גודמן מבאר שבע.

סל"ה - הסטודיו לאמנויות התיאטרון בהנהלת יורם לוינשטיין, נוסד ב־1988 בשכונת התקווה בתל אביב. עם בוגריו נמנים איילת זורר, אקי אבני, שני כהן, עוז זהבי, טלי שרון, יעל שרוני, אוולין הגואל, יובל סגל, רון שחר ואחרים.

בכל שנה ניגשים לאודישנים של בית הספר יותר מ־400 מועמדים, ומתקבלים 38 בלבד, שמפוצלים לשתי כיתות של 19. "יש מקרים שמגיעים לסטודיו סטודנטים שסיימו שנה א' בבית צבי ומנסים להתקבל לשנה א' אצלנו", מגלה אחד המורים. לשנה השנייה בסטודיו עוברים 26 תלמידים, ואת השנה השלישית מסיימים 22 תלמידים.

בסטודיו של ניסן נתיב מתחילים מדי שנה 17-16 תלמידים בלבד, ובסופו של דבר, כולם מסיימים. ברשימת בוגרי הסטודיו אפשר למצוא את משה איבגי, קרן מור, שולי רנד, אורנה בנאי, יוסי גרבר, מארק איווניר ושחקנים צעירים ובהם יובל שרף, יפתח קליין ואוהד קנולר. 

"יורם לוינשטיין מבין את השוק", אומר אחד הבמאים המובילים בארץ. "כשיורם בוחן בן אדם, הוא בוחן לא רק יכולות משחק, אלא גם נוכחות, ולכן יהיה אפשר להשתמש בו בכל מיני מדיומים. בבית צבי, גם בימי גרי בילו וגם אחר כך, חיפשו רק איכויות של שחקן, בזמן שאצל יורם הכל יותר פתוח ופחות מיושן.

"יורם אוהב לקחת גם כוכבי טלוויזיה, שכבר הופיעו על במה, וגם הלך לקראתם בעניין הלימודים. הדבר הזה התברר כהחלטה נכונה, כי מישהי כמו אגם רודברג, למשל, התגלתה כשחקנית טובה מאוד בזכותו. גם רונה לי שמעון היא דוגמה מצוינת - הוא זיהה את הפוטנציאל ולקח אותה, למרות שהיא לא התברכה בנתונים דרמטיים גדולים בזמנו, והוא הכשיר אותה". 

"אחרי מותם של ניסן נתיב וגרי בילו, שהיו מאוד מרכזיים בהכשרת התלמידים, יש תקופה של חילופי דורות", מסבירה ציפי פינס. "בשביל לנהל בית ספר צריך אישיות מאוד מחויבת לתלמידים - להגיע ראשון ולצאת אחרון. יורם לוינשטיין, בדרך העקשנית שבה הוא מלווה את התלמידים שלו, הביא את בית הספר להישגים יוצאים מן הכלל".

*   *   *

תגובות

בית צבי: "הצלחה נמדדת אחרי 10 שנים"

מבית צבי נמסר: "בכל בתי הספר למשחק בישראל מורגשת בשנים האחרונות ירידה בביקוש, לנוכח הקושי הידוע להתפרנס בכבוד מהעיסוק בתחום. גם בית צבי, הוותיק והמוערך מבין בתי הספר למשחק בישראל, חווה על בשרו את הפגיעה המתמשכת בעולם התרבות הישראלי. על אף כל זאת, יצאו מבין שורותיו בשנים האחרונות כמה מהשמות המצליחים, העסוקים, המוכשרים והמוערכים בתחום המשחק.

"ראוי להזכיר בהקשר זה, כי משך הזמן שנדרש בין סיום הלימודים לבין הגדרת 'הצלחה' בתחום הוא לפחות עשר שנים. הבוגרים הראשונים שהיו תחת ניהולו של מיכה לבינסון, סיימו את לימודיהם בשנת 2012 - האם זהו טווח הזמן המספיק כדי לקבוע אם התנהלותו הפדגוגית של בית הספר בראשות לבינסון נוחלת הצלחה?

"הרפורמות שמוביל מיכה לבינסון נעשות תוך כדי שיתוף ודיאלוג עם הצוות המקצועי. רוב המורים מלמדים בבית הספר עשרות שנים, והצמיחו תחת ידיהם דורות של שחקנים. גם כאן, מבחן הזמן הוא שיקבע, ולא שלושה מחזורים בלבד.

"הביקורות והטענות באשר לתפקודו של בית הספר הגיעו לאורך הדרך על רקע אי הבנה מספקת בתחום, חוסר סבלנות, ולעתים אינטרסים אישיים מצד גורמים שחלקם נפלטו מהמערכת, איש איש וסיבותיו הוא. חילוקי דעות בתוך הדרגים המובילים הם עניין שבשיגרה בכל גוף דומה, ולזכותם של לבינסון ושל יו"ר ההנהלה הציבורית, מולי דור, ייאמר כי הם נוהלו בצורה מכובדת וללא כל השפעה על המערכת או התלמידים.

"כדי שלבינסון יוכל להקדיש את עיתותיו לניהול הפדגוגי והאמנותי, ובדומה לחלוקת העבודה שהיתה לאורך השנים בין המנכ"ל לבין הסמנכ"ל, שהיה אמון על הניהול האדמיניסטרטיבי והכספי, הוחלט לגייס לשורות בית צבי את דוד בנימין, מנכ"ל העירייה לשעבר. מעצם היותו בתפקיד בכיר במערך העירוני, ניאות לבינסון לחלוק את תואר המנכ"ל. דוד בנימין הוא איש ניהול עתיר הישגים, שמכיר היטב את מוסדות התרבות בעיר, והציב מטרות ויעדים ריאליים בכל הנוגע לשיפור מצבו הכספי של בית צבי, להרחבת המערך השיווקי וחשיפת התכנים לקהלים רחבים.

"הקמת מגמת מחזות הזמר נועדה דווקא לאפשר את ההפרדה, שכה חשובה למיכה לבינסון, בין הז'אנר הזה לבין ז'אנרים תיאטרליים אחרים אשר קיבלו בשנים האחרונות את עיקר תשומת הלב. 

"הפקות הבוגרים זוכות להצלחה, להתעניינות ציבורית, לחשיפה תקשורתית ולנוכחות ערה של דמויות מפתח בעולם המשחק הישראלי, ובהם גם בכירים בתיאטרון (שרבים מהם נמנים עם צוות המורים בבית צבי), וגם קולגות. לבינסון הקפיד על תמהיל מגוון של מחזות, ובהם קלאסיקות בינלאומיות וישראליות, מחזות מודרניים, קומדיות, דרמות, וגם מחזות זמר - ז'אנר אהוב על הקהל. בנוסף, העלו הבוגרים שורה של ערבי מחווה לאמנים המובילים בתרבות הישראלית, בהם אריק איינשטיין ז"ל, אהוד מנור ז"ל, מתי כספי, ריטה, יוסי בנאי, יהודה פוליקר ואחרים.

"הנסיגה שחלה בשנים 2013-2012 מוכרת לנו, והיא אחד הגורמים לחשיבה מחודשת על נושא השיווק והפרסום. עם זאת, מבחינת המאזן הכספי, שלוש השנים האחרונות היו מהטובות שידע בית הספר בכל שנות קיומו. נמחק גירעון היסטורי של 2.5 מיליון שקלים, ולפי הדוחות המבוקרים על ידי רו"ח, השנים 2013-2011 הסתיימו באיזון שוטף בין ההכנסות להוצאות. יתרה מזאת: לבינסון גייס סכומי כסף לטובת צרכיו האמנותיים ולרווחת התלמידים, ובכלל זה מלגות מיוחדות לתלמידים שידם אינה משגת. ההנהלה הציבורית של בית צבי מתכנסת אחת לחודש ועוקבת באופן שוטף אחר הנעשה בבית הספר.

"תוכנית העבודה החדשה מגובשת בימים אלה על ידי מנכ"לי בית צבי, דוד בנימין ומיכה לבינסון, ותוצג להנהלה הציבורית".

אילן שטרום מסר בתגובה: "זה לא סוד שחשבתי שמיכה אינו מתאים לתפקיד מנהל בית צבי, וצר לי להיווכח בצדקתי. בית צבי הוא מוסד חשוב, החתום על הצלחות רבות, שבוגריו השתלבו בתיאטרונים כשחקנים או כאנשי תיאטרון ואמנות. ליבי נחמץ לראות כיצד ירדה קרנו של בית הספר. אני קורא, כפי שקראתי בעבר, לעצור את החלם, כי אין לי ספק שמוסד כזה הוא חשוב בנוף התיאטרוני בישראל". 

מעיריית רמת גן נמסר: "בית צבי הוא מושא גאוותה של העיר רמת גן. מדובר בעמותה בעלת ישות משפטית נפרדת שאינה כפופה לעירייה, ולכן ההחלטות המתקבלות בה הן עצמאיות. קיים שיתוף פעולה פורה בין בית צבי לעירייה ולמערכת החינוך העירונית. העירייה גאה בקשר זה ותמשיך בשיתוף הפעולה, למען הצלחת מוסד חשוב זה".

מולי דור ותומר כהן סירבו להתייחס לדברים.

erans@israelhayom.co.il טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו