יכולת הרתעה - תסלחו לי - היא לא חתולת בית שאתה עושה לה "פססס, פססס" והיא באה. היא לא כלב מאולף, ולא ילד טוב ירושלים. יכולת הרתעה היא חיה מסוג אחר לגמרי, וכשהיא לא נמצאת אז לא יעזור לך לקרוא לה בקולי קולות. ומכיוון שיכולת ההרתעה של משטרת ישראל - אם נהיה לרגע ספציפיים - לא נראתה פה לאחרונה, לא ממש הצלחתי להבין את ההכרזות החגיגיות שהושמעו כאן השבוע מייד אחרי החיסול במרכז תל אביב. כבר די הרבה זמן שהעולם התחתון מסתובב בתחתוניו אצלנו בסלון. הם מרגישים מאוד בבית, תודה ששאלתם. למען האמת, הם טיפה מזכירים את הפזמון האהוב של שיר ילדים ישן, "והוא ישן במיטתי, והוא אוכל מצלחתי, והוא תמיד תמיד איתי..."
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
שוב התנהלו כאן חיסולי חשבונות בין כנופיות לאור יום, ובניגוד למה שמראים בסרטים מסוג מסוים, זה לא קרה בחניון תת־קרקעי שומם ולא בין מחסנים של מזח נטוש, אלא בלב אזור משפחתי של בילויים וקניות. ומה שקברניטי המדינה ומפכ"ליה מוצאים לנכון לעשות הוא להתמגנט אל המיקרופון הקרוב ביותר ולדבר על חידוש כושר ההרתעה, כאילו הבעיה עם כל העסק היתה שלא דיברו עליו מספיק.
הרתעה - תסלחו לי - אמורה להיות חיה שקטה ביותר. היא אמורה להיכנס לחדר בלי חצוצרות ובלי תופים. כשהיא שם, כולם מרגישים בנוכחותה. לפני שנים הוזמנתי לשמש מורה לדרמה בבית ספר אחד בירושלים. נציגי בית הספר ליוו אותי במסע בין המסדרונות והסבירו לי שחלפו הימים שבהם התלמידים קמו עם כניסת המורה, או המנהלת, או השרת, האחות או כל אדם מבוגר. נדמה לי שהם קצת ליגלגו עלי ועל המושגים המאובקים שלי. הכל השתנה - הם אמרו בגאווה - אצלנו קוראים לכולם בשם הפרטי, גם למנהלת. זאת היתה הפעם הראשונה שלי בבית ספר כלשהו, מאז הבגרות הנשכחת, ואהבתי מאוד לשמוע את החדשות. ואז ראיתי ילדים משחקים כדורגל בין חדר המורים לחדר המנהלת. הדלת שלה שימשה בתור שער, חלוצי היריב בעטו ללא רחמים, והחיוך שלי נעלם. זאת היתה הפעם הראשונה שבה התגעגעתי למורים של פעם.
נכון להיום, משטרת ישראל מצליחה להרתיע בעיקר בכירים ומפורסמים, וגם הם חוששים קודם כל מ"מה יגידו" ולא מלפיתת הברזל של החוק. התוצאה די ברורה: היחידים שמסתירים את הפרצוף בכניסה לחדר החקירות הם אנשים שחרדים לשמם הטוב. בדרך כלל - אזרחים די תמימים שמעדו. עבריינים אמיתיים, שגורפים הון ועוצמה דווקא משמם הרע, מסתובבים ברחובות כמו בעלי הבית האמיתיים, ומאיימים להדיח קציני משטרה. ההבדל הוא שאצלם מילה זו מילה. סיכומו של דבר הוא שככל שיש פחות הרתעה, כך יותר מדברים עליה.
ככל שיש פה פחות מנהיגים, כך צצות יותר ויותר תוכניות מנהיגות, סדנאות מנהיגות ומסלולים לטיפוח מנהיגות. אני רחוק מלהיות היסטוריון אבל נדמה לי שמנהיגים דגולים מן העבר לא נזקקו מעולם למישהו שיבוא ויטפח להם את המנהיגות. צ'רצ'יל לא סיים שום תוכנית או סדנה. מהטמה גנדי לא היה מבזבז דקה על קשקוש מהסוג הזה, ואני מוכן לחתום על כך שגם משה רבנו מעולם לא ישב במעגל עם עוד כמה חבר'ה מהמחזור ואמר את שמו ושם בעל חיים באותה אות. היה להם את זה, ולנו כנראה אין. קשה לומר מהו בדיוק הדבר שהיה להם בשפע ואזל בינתיים מן השוק. אולי כדאי שאירשם לאיזה קורס למנהיגות ואלמד את זה לעומק. בכל אופן, קשה להשלים עם החוסר, וקשה עוד יותר לקבל את העובדה הכואבת שגם באופק הרחוק לא מסתמנים אדם או תנועה עם איכות טבעית של הובלה ואחריות ודוגמה אישית. ומכיוון שאין, מסתפקים בתחליפים. ובראשם, ההכחשה.
ברפואת הסבתות של פעם היתה שיטה מדהימה לטיפול במחלת האדמת. נהגו לצבוע את החדר באדום. להלביש את החולה בכותונת אדומה. להשכיב אותו במצעים אדומים ולהניח מחצלת אדומה על הרצפה, אהיל אדום על המנורה ווילון אדום על החלון. הגאוניות ברעיון היתה שלא צריך לטפל במחלה. מספיק להעליב אותה. אולי גם לשעמם אותה. בסופו של דבר האדמת תאבד עניין, ותלך. אגב, כבר אז זה אף פעם לא עבד.
בציבור הדתי, למשל, ההכחשה הפכה להיות כמעט כל מה שמצפים ממנהיג לעשות. לכאורה, חלק מתפקידו של מנהיג הוא להכין את אנשיו לטלטלות ולשינויים, כי כאלו הם החיים וכדאי להיות מוכן. ערב ההתנתקות מגוש קטיף, למשל, היה ציבור שזה נגע לו באופן אישי ביותר. אבל מנהיגיו בחרו בסיסמה הגאונית "היֹה לא תהיה". בעברית פשוטה: זה פשוט לא יקרה. אין נסיגות בגאולה, ואין סדקים באמונה. כי לא יכולים להיות סדקים ונסיגות, ובעיקר כי לא מתאים לי לחשוב כרגע על תוכנית ב', או על מחר, ותעזבו אותי באמ'שכם. ומה? - תשאלו בוודאי - ומה אם בכל זאת היֹה תהיה? ומה אם בוא יבואו הדחפורים, והחיילים והמחזות קורעי הלב שכל כך לא רצינו להביא בחשבון? אז, יאמר הרב, אז תמיד אוכל לשלוף המון פסוקים יפים ומעשיות חסידיות מרתקות לסבר בהם את האוזן ולנחם את הלב.
מי שעוקב כרגע אחרי דפוסי ההתנהלות של ראשי הציבור החרדי, רואה העתק מדויק של המודל שכל כך הצליח אז בגוש קטיף. המצב הנוכחי פשוט לא יכול להימשך כמו שהוא. בטוב או ברע, מתוך רטוריקה מתונה או מתלהמת, עם או בלי סנקציות פליליות, שערוריית הפטור ההמוני לצעירים חרדים תסתיים. הסידור הזה לא טוב לחרדים, לא מועיל לתורה, לא הוגן כלפי ציבור המשרתים ובלתי אפשרי מבחינת המדינה. ולמרות זאת, רועי העדה החשובה הזאת מתנהלים ומתבטאים כאילו זה פשוט לא יקרה. וזה לא יקרה כי כך הם אמרו. כי מבחינתם מספיק לגדף את המציאות. אולי היא תיעלב נורא ותלך.
הדפוס הזה מופעל באותה צורה בדיוק כלפי צעירים שמחליטים לעזוב את הדת, מכשירים אלקטרוניים חדשים, זרמים חדשים של יהדות, והומואים. בציבור הכללי מתייחסים ממש באותו אופן להתפשטות הפורנו ולחדירתו אל אתרי החדשות ואל חדרי הילדים. מילות הקסם הן: זה לא קורה. זה לא יכול לקרות. זה לא רציני. זה תכף ייעלם. אם נקרא להם בשמות, נקרע קריעה, נתכנס ברחבת הכותל, נצרח ונקלל! זה ייעלם. בדיוק כמו עם האדמת, זה לא ממש הולך לעבוד, ואם אני מבין נכון, זאת פחות או יותר השיטה שהמשטרה החליטה לנקוט כלפי היעלמות ההרתעה. רק הפוך. צריך לקרוא לה. ללטף אותה קצת, ולעודד. קדימה, הרתעה! תראי להם מה זה, הרתעה! יופי, הרתעה!
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו