קו ישר עובר בין ליטל מעתוק לבין ספיר סבח, שתיהן תיכוניסטיות שזכו להבליח ב"ארץ נהדרת". אמנם הראשונה היתה דמות בדיונית והשנייה גיבורת תרבות עכשווית, אבל הדמיון בולט (בעיקר הסגנון הלשוני). תיכוניסטיות הן חומר טוב לטלוויזיה. הן בעלות דעה, הן צעירות מספיק כדי לא להבחין איפה הגבול - אם עוד קיים גבול בכלל - והכי חשוב, הן אוהבות להצטלם. מאוד. על בסיס עקרונות אלו נבראה "סלפיז", מיני־סידרה דוקומנטרית חדשה, המלווה תיכוניסטיות (ותיכוניסטים) בשנתם האחרונה בתיכון. ההשוואה למעתוק ולסבח מתבקשת, אבל לפחות מפרק הבכורה לא נראה כי היורשת שלהן תצא מתיכון מקיף יהוד. נמצא דמיון מסוים לחנה רטינוב, אחת ה"מחוברות" הראשונות, שהוכיחה כי נעורים הם לא תמיד הבטחה לאושר גדול. לפחות הם מצטלמים נהדר.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
שמה של המיני־סידרה עושה לה עוול. הציפייה מכותר כמו "סלפיז" מגלמת בתוכה חזון על חבורת מתבגרים מנותקים, המצלמים את עצמם ובוחנים את התוצאות. לא שגיבורי היצירה לא עוסקים בכך, אבל זו לא התמונה המלאה. סיפור המסגרת של הטינאייג'רים עוסק בנשף הסיום של התיכון. אם זה נשמע לכם קלוש, זה נכון. כקו מרכזי אשר יניע את העלילה, הנשף מחזיק דיאלוגים בנושאי לבוש (שמלות וטוקסידו - מאסט!) ותחבורה (הסעה או לימוזינה?), אבל לא מתרומם לכדי דרמה גדולה. זו מסתתרת בחדרי המתבגרים, המתגוררים באזורים שונים ומתנקזים לתיכון אחד. כשמצד אחד מוצגת נסיכה מנוה מונוסון, דניאל, האוחזת ברכב פרטי ומעבירה את שעות הפנאי על שפת בריכה פרטית, ומצד אחר אלון כבד השמיעה, העוזר לפרנס את משפחתו בעבודת לילה - משתקפת מציאות כלכלית מורכבת שאליה נולדו גיבורי הסידרה. הפערים הגדולים ביניהם וההתמודדות שלהם עם הפינוק ועם הקושי הם הלב של "סלפי".
מלבד הלימודים באותו התיכון, המכנה המשותף בין חמשת גיבורי "סלפיז" הוא הנייד. לא משנה מאיזה מעמד סוציו־אקונומי אתה מגיע, סמארטפון חייב להיות לך. פעולת ההנצחה העצמית מקבלת זמן מסך נרחב ביצירה. דניאל, טאי, נטלי וליעד מתועדים כשהם מצלמים את עצמם מבלים, מתנשקים, רוקדים, חיים. אחת הסצנות החזקות בבכורה מתעדת את טאי וחברתו על ספה, כל אחד מהם שקוע באייפונו. רק צפצופי התראות נשמעים ברקע. אח, אלו חיים.
קל לזלזל, אבל אל. דרך הצילומים שהם מעלים לרשתות החברתיות נחשפים רבדים באישיותם של הגיבורים ומתגלה הדמות שהם רוצים להציג לעולם. מחקרים ראשונים כבר הוכיחו כי התמונות ברשתות החברתיות יוצרות תחושות שווא, שלפיהן כולם נהנים ("יותר ממני" מאמין התיכוניסט הממוצע), אבל ב"סלפיז" כמעט כולם מרוצים. גם טאי החתיך המבולבל, גם נטלי הרקדנית האמביציוזית, וגם ליעד - חנונית ממוצא סיני - מרגישים שהם בדרך למשהו גדול באמת. זו תחושה משכרת, נדמה לי שקוראים לה נעורים.
"סלפיז" מציעה נקודות השקפה שונות ומגוונות על גיל ההתבגרות. מי שלא יתחבר לדניאל בעלת האמצעים, ימצא את כנותה של ליעד כובשת ("היתה לי את החשיבה הזאת, אולי להוריד את רמת הציונים ואז פשוט מספר החברים שלי יעלה"). מי שטאי לא מובן לו, ירגיש אולי שהשאפתנות של נטלי מעוררת הערכה ("אני ממש מנסה להוכיח שאני יכולה לעשות הרבה דברים"). אלון החרוץ מרשים בבכורה, אבל קשה לקבוע עכשיו מי מהם ראוי לתואר מלך הנשף. בבכורה בקושי גורדה השכבה העליונה של הטינאייג'רים. "לא צריך להגיע מתודלקים לנשף סיום י"ב, צריך להגיע יפים, חגיגיים עם המון שמחת חיים", הודיעה המנהלת לשכבת י"ב לקראת הנשף. תמיד כיף לגלות כמה הפדגוגים מחוברים למציאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו