"הדיבוק" עשויה בחוכמה ובתשומת לב

רועי חן, דרמטורג הבית של תיאטרון גשר, מבקש לקרוא להפקה של "הדיבוק" שעלתה שם לאחרונה "מחזה מקורי בהשראת 'הדיבוק', ולא עיבוד נאמן ל'הדיבוק' עצמו".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

זאת, כמובן, בקשה שאי אפשר להיעתר לה. ראשית משום שעל אף הרצון הטוב, "הדיבוק" של גשר אינה יצירה שעומדת בפני עצמה במנותק מן המחזה המקורי. שנית, כמו שמציין חן עצמו בתוכנייה, כל הניגש לעסוק במיתוס - חובה עליו לשמור על לב צנוע ועל אוזן קשובה, בבחינת "דע את המקום".

אימת "הדיבוק", הקלאסיקה הגדולה של התיאטרון היהודי והישראלי, נופלת על כולנו, על המעבד (רועי חן), על הבמאי (יבגני אריה) ועל כותב שורות אלה.

לזכותם של השניים הראשונים ייאמר שהם עומדים באתגר באומץ. "הדיבוק" של תיאטרון גשר היא הצגה מעולה ומהנה. מבחינה לשונית, הכתיבה של חן משכילה לשמר נימים עדינים של פואטיקה ודרמה בצורה עכשווית ומדויקת, בלי להתרחק מדי מהעולם היהודי־המזרח אירופי שממנו צמח המחזה.

מבחינת העיבוד, חן נהג באומץ כשהשמיט חלקים מהמחזה המקורי והכניס חדשים במקומם, בשפתו, בשפתנו. אפשר להתווכח עם כמה מההחלטות שלו (למשל, הדגש המוגזם על העניין המגדרי), אבל צריך לומר בפה מלא: הניתוח הצליח.

מבחינה תיאטרלית, ההצגה עשויה ללא רבב. כל חלקיה מוגשים בתשומת לב ובחוכמה. בחירת הדימויים מדויקת, והתרגום הבימתי שלהם מופתי - תוצאת עבודתם של הבמאי יבגני אריה ושל מעצב הבמה סמיון פסטוך.

נותר רק לשבח את השחקנים. את סשה דמידוב שאיכויותיו כבר מוכרות, את דורון תבורי המצמית שהוא ציר חשוב בעיבוד הנוכחי בתפקיד סנדר אבי הגביר, ואת אפרת בן צור שנאלצת להיכנס לנעלי הענק של חנה רובינא בתפקיד לאה, ועושה זאת ברגישות ובכישרון רב. גם שאר השחקנים בהצגה, עד לקבצן האחרון, מתפקדים כאיברים חיוניים בגוף החי העתיק הזה שנקרא "הדיבוק".