שלושה סרטים - ביקורות מעורבות

קל להמעיט בערכו של הבמאי אלכסנדר פיין, וקל לטעות ולחשוב שסרטיו פשוטים לעשייה. נכון, לא קורה בהם הרבה. ונכון, הדמויות שמככבות בהם נוטות להיות נפסדות, חלשות ולא מאוד מרשימות, בלשון המעטה. אך פיין מבין לליבן. ויש לו היכולת לגרום למסע האישי שלהן, שאף פעם אינו חורג מגבולותיו של העולם האמיתי, להיות אנושי, משעשע ומעורר הזדהות.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

כך קורה גם בסרטו החדש והיפה, "נברסקה", שמתרחש על רקע נופי המערב התיכון של ארה"ב (ושמועמד לשישה פרסי אוסקר). במרכז העלילה ניצב אלכוהוליסט קשיש ומעט תימהוני

ששמו וודי (ברוס דרן), שמקבל לביתו דואר זבל המבשר לו כי זכה במיליון דולר. מובן שזהו לא המצב, ומובן שאשתו (ג'ון סקוויב) ובנו (הקומיקאי וויל פורטה, בתפקידו הדרמטי הראשון) חוזרים ואומרים לו זאת שוב ושוב. אך וודי לא ממש בעניין של להקשיב. הוא ייקח את עצמו לנברסקה, שם ממוקם המשרד ששלח אליו את "מכתב הזכייה", ויאסוף את הפרס שלו. ושמישהו ינסה לעצור אותו.

בניגוד ל"אודות שמידט" ו"היורשים" - שניים מסרטיו הקודמים של הבמאי - שבהם כיכבו סופרסטארים גדולים (ג'ק ניקולסון וג'ורג' קלוני, בהתאמה), שהתכערו והפכו ללוזרים למענו, ב"נברסקה" פיין לוקח צעד אחורה ומלהק שחקנים זוהרים פחות, שנוכחותם אינה מסיחה את הדעת ואינה פוגעת באמינות. דרן, ששב לקדמת הבמה לאחר שדי נעלם בעשורים האחרונים, מגיש הופעה מזוקקת, מינימליסטית ונטולת רהב שמזכירה למי ששכח שמדובר בשחקן ענק. פורטה, לעומתו, שמחליט להצטרף אל מסע הכזבים של אביו, מפליא לשרטט דמות מינורית ותומכת, שליבה מתחמם ומתרחב בהדרגה בעקבות השהות הממושכת במחיצת האב.

בשורה התחתונה, זהו סרט מסע קטן, צנוע ונטול גימיקים שמשלב בין האודיסאה הגריאטרית המרגשת של "סיפור פשוט" למיתולוגיה האמריקנית המתפוררת של "הצגת הקולנוע האחרונה". הטיפוסים ההזויים והמגוונים שבהם נתקלים וודי ובנו בדרכם העקלקלה ליעד מספקים שפע של חום, הומור ותובנות. והשחור־לבן הנוגה שבו בחר הפעם פיין לצלם משרה על ההתרחשויות מלנכוליה, ממזג את נופי ההווה עם רוחות העבר, ומציג את מרכז ארה"ב כמרחב צחיח, עצום וקורס. התוצאה היא פנינה אמריקנית מלוטשת, בוגרת ונוגעת ללב על אודות אבות ובנים, וסרטו הטוב ביותר של פיין מאז "דרכים צדדיות".

"נברסקה" ("Nebraska"), במאי: אלכסנדר פיין. ארה"ב 2013 * * * *

שוטר בגן ילדים

הרימייק ל"רובוקופ" דווקא מתחיל באופן מבטיח. מגיש טלוויזיה מתלהם (סמואל ל' ג'קסון) מעביר את השידור לכתבת שנמצאת בטהרן, שם עוסק הצבא האמריקני בפעילות שגרתית. השנה היא 2028, ארה"ב "שיחררה" את איראן, ואנו למדים שאת מרבית העבודה השחורה מבצעים רובוטים צבאיים. מפה לשם, כמה מחבלים מתאבדים משליכים את עצמם על מכונות המלחמה המשוכללות, והעניינים מסתבכים במהירות.

זוהי ללא ספק פתיחה מקורית ומלאת פוטנציאל סאטירי שלוקחת את הסרט למקום אחר לחלוטין מגירסת המקור של פול ורהובן מ־1987. אך למרבה הצער, עד מהרה מתברר כי מדובר בהבלחה בלבד. שכן אין לרימייק הנ"ל, שביים חוסה פאדילה הברזילאי, כל עניין לקחת סיכונים פוליטיים או להגיד שום דבר חדש. ואין בו טיפת תעוזה, הומור או מודעות עצמית. בקיצור, נראה שהוליווד נחושה להחריב את מורשתו של ורהובן - ללא ספק אחד מבמאי האקשן החכמים והחתרניים ביותר בעת המודרנית - ואחרי הרימייק המיותר והזניח ל"זיכרון גורלי", מגיע כעת תורו של "רובוקופ" הקלאסי.

בעוד המקור היה אלים בטירוף, מצחיק ברמות ומוגזם לחלוטין, הגירסה החדשה סטרילית כמו רצפה של בית חולים וכבדה כמו עופרת. סצנות האקשן חסרות הקוהרנטיות (וחסרות הדם) אינן מתעלות מעבר לרמה של סידרת טלוויזיה ממוצעת, וסצנות המשפחה - שבהן גיבורנו הרובו־שוטר, אלכס מרפי (ג'ואל קינמן חסר הנוכחות), מבלה עם אשתו (אבי קורניש) ובנו הצעיר - מתהדרות במשחק מחפיר. למעשה, המצב עד כדי כך גרוע שגם נוכחותם של שחקנים אהובים, שבהם מייקל קיטון, גארי אולדמן, ג'קי ארל היילי ומייקל קיי וויליאמס (עומר מ"הסמויה") אינה מסייעת להפוך את הסרט לראוי למאכל אדם. העלילה מתקדמת מכוח האינרציה בלבד, וה"שיאים" הצפויים מראש שאליהם צועד הסרט באיטיות מרתיחה אינם מספקים אפילו שנייה אחת של עניין ו/או הנאה (מלבד הסצנה הביזארית והקומית שלא במתכוון שחושפת את שייריו של מרפי).

בקיץ האחרון יצאתי מגדרי לנוכח "אליסיום", סרט האקשן העתידני של ניל בלומקאמפ. בחודשים שחלפו מאז אמרו לי כמה וכמה קוראים שהגזמתי בהתלהבותי, ועלי להודות שחלפה לי בראש המחשבה שאולי הקוראים האלה צודקים. ובכל זאת, יצירות נחותות דוגמת "רובוקופ" רק מזכירות לי מדוע כה נהניתי מסרטו של בלומקאמפ. הוא אולי לא היה מושלם, אבל היה בו לא מעט מהלכלוך והטירוף של ורהובן, וזה הפך אותו למאוד ייחודי בנוף הנוכחי. בהוליווד של היום פשוט אין מקום לבלוקבאסטרים מלוכלכים, שאינם מיועדים מראש לילדים, ובטוח שאין מקום לטירוף, אמירה או איברי גוף מתפוצצים. כך או כך, ג'אנק סניטרי ומחוטא הוא עדיין ג'אנק. וככזה, לגלגול החדש של "רובוקופ" בהחלט מגיע מקום של כבוד בראש ערימת הגרוטאות.

"רובוקופ" ("Robocop"), במאי: חוסה פאדילה. ארה"ב 2014 *

בין הפטיש לסדן

"אחרון הלא צדיקים" של קלוד לנצמן ("שואה") הוא לא סרט. הוא מסמך היסטורי; ראיון ארוך מאוד שקיים הבמאי הצרפתי המהולל ב־1975 עם בנימין מורמלשטיין, ראש המועצה היהודית האחרון של גטו טרזינשטט. אני לא מרגיש שאני יכול לתת למסמך הזה כוכבים, ואני לא מרגיש שיש טעם לנתח אותו מבחינה קולנועית. אבל אני כן חש חובה להפציר בכם לצפות בו. כי הדברים שמספר מורמלשטיין ללנצמן מרתקים, מזעזעים וחשובים. וכי למרות שהשיחה בין השניים נמשכת שלוש שעות וחצי, היא חלפה מול עיניי במהירות שיא.

לנצמן ב"אחרון הלא צדיקים". מזעזע וחשוב

"אחרון הלא צדיקים" חושף דמות מורכבת וטרגית של אדם שהעביר את שנות השואה בין הפטיש לסדן, וחי לספר על כך. גם אם הדברים אינם קלים לשמיעה, הכרחי להקשיב.

"אחרון הלא צדיקים" ("Last of the Unjust"), במאי: קלוד לנצמן. צרפת 2013

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו