במובנים רבים, "סוכריות", סרטו החדש של יוסף פיצ'חדזה ("שנת אפס", "בסמה מוצ'ו") הוא בלאגן אטומי; אוסף יומרני, דחוס, מבלבל וחסר אחידות של רעיונות, אלגוריות, סמלים, דמויות וקווי עלילה. יש בו לא מעט פספוסים, מעידות ופגמים, תצוגות המשחק שלו מקפצות בתזזיתיות על כל חלקי הסקאלה, חלק מהדמויות שלו אינן מפותחות דיין, רכיביו הרבים אינם מתחברים זה לזה באופן מספק, ואין ספק שמדובר ביצירה לא יציבה ומעט מרושלת שיורה לעצמה ברגל (תרתי משמע), ויותר מפעם אחת.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אך ראו זה פלא. למרות מגרעותיו הלא מבוטלות, האפוס הישראלי חסר המעצורים ו/או האלוהים הזה פשוט לא יוצא לי מהראש מאז שצפיתי בו. ראשית, מפני שלא ניתן לערער על החזון האמנותי הייחודי, הנועז ונטול הפשרות שמנחה אותו. ושנית, מפני שלא ניתן להתכחש לשפע הרגעים הקולנועיים המבריקים שהוא מכיל. הצילום שלו, שעליו חתום פרד קלמן הגרמני, מעולה; המוסיקה המגוונת שמלווה את התרחשויותיו מצוינת; והסצנות הארוכות שמרכיבות אותו מועמדות בכישרון נדיר, זולגות זו אל תוך זו במיומנות מרשימה, ויוצרות חוויית צפייה מיוחדת במינה. כבר זמן רב שלא ראינו בזירה המקומית יוצר שמתיר את הרסן באופן כה טוטאלי, ותוך כדי הוא עוסק בסוגיות בעלות רגישות ומשקל (הסכסוך והשואה, למשל), וכבר זמן רב שלא ראינו סרט ישראלי כל כך אמביציוזי, שמבצע את להטוטיו הקולנועיים בגובה כה רב, ללא רשת ביטחון, וללא פחד מהתרסקות.
אז מה עלינו לעשות? לקום מהמושב ולהריע לבמאי האמיץ והקצת משוגע הזה? או שאולי עדיף לכסות את הראש ולתפוס מחסה? נראה לי שאלך על האופציה הראשונה. כי בסרט מופרע שכזה לא נתקלים בכל יום. וגם לא בכל יומיים. ולמרות שאפשר לומר ש"סוכריות" מתרסק (כמה פעמים אפילו), ולמרות שאפשר גם לומר שהוא נוגס יותר ממה שהוא יכול ללעוס, שהוא מנסה לתפוס יותר ממה שהוא מסוגל להכיל, ושהוא עף קרוב מדי לשמש, באופן אישי, אני תמיד אעדיף סרט שלוחץ על דוושת הגז, עף מקצה הצוק ועולה בלהבות, על פני אחד ששומר את קלפיו קרוב לחזה והולך על בטוח. סרטו של פיצ'חדזה אמנם רחוק מלהיות מושלם, אין על כך ויכוח, אך אין בו רגע דל. הוא עושה בדיוק את מה שבא לו לעשות, הוא לרגע לא מחפש להחניף לכם או להתחבב עליכם, ואם הטון שלו או הדברים שהוא אומר לא מוצאים חן בעיניכם, הוא ישמח להראות לכם את הדלת. הנה היא, שם, ביי. ישירות שכזאת ראויה למעט הערכה, לא? קשה לי להאמין ש"סוכריות" יסב נחת לקהל הרחב. למעשה, אפשר להמר שהקהל הרחב לא ממש יבין מה רוצים מחייו. אבל אם אתם אוהבים את הקולנוע שלכם מאתגר, פרובוקטיבי ובעל פינות חדות, אל תחשבו פעמיים. הסרט הזה נוצר עבורכם.
החיים זה לא הכל
במרכז העלילה הסבוכה, שחיברו פיצ'חדזה ושותפו לכתיבה דב שטויר (שגם ערך את הסרט), ניצבת היריבות העסקית האלימה שמתפתחת בין קלאוזנר (שמואל וילוז'ני), טייקון ישראלי נהנתן ודורסני, לבין סלאח (מכרם חורי), איש עסקים פלשתיני שעומד בפני כניסה לשוק הממתקים. קלאוזנר, שחושש שסלאח ינגוס בעסקיו, כפי שעשה כמה שנים קודם לכן כאשר החל לשווק לישראלים קפה, שוכר את שירותיהם של יולי (מוני מושונוב) ואוגוסט (עזרא כפרי) - שני שכירי חרב יעילים וחסרי רחמים - כדי שאלה יזכירו לפלשתיני את מקומו, ויבהירו לו שלא מומלץ לו להתקדם עם תוכניותיו. אך עד מהרה המאבק מסלים ויוצא משליטה לחלוטין. גם הסרט.
הממדים האלגוריים־פוליטיים של הסיפור ברורים, אך המורכבות והמופרעות שפיצ'חדזה ושטויר מכוונים אליהן דורשות את מעורבותם של גורמים סימבוליים נוספים. כך נכנסים אל התמונה גם נטשה (רות חיילובסקי), אשתו הרוסייה של סלאח, עמנואל (מנשה נוי), יד ימינו הישראלי (והפיסח), המשקיע הגרמני שלו (מייקל סרנה), שמגיע ממשפחה נאצית ידועה, ובת הזוג הצרפתייה של המשקיע (שרה אדלר).
צילום: פרד קלמן
כל החבורה הנ"ל מושלכת בידי התסריטאים אל תוך מגרש משחקים אכזרי ונטול חוקים ברורים שנע ונד בין המישור הלאומי למישור האישי; בין סאטירה בוטה לסוריאליזם פיוטי; בין פילם נואר מערב־אירופי לקולנוע ארטיסטי מזרח־אירופי. על הדרך, השניים גם מוצאים פנאי לאפשר לדמויות שלהם לצטט יצירות קולנועיות וספרותיות, להפליג אל תוך מונולוגים תיאטרליים, ולשקוע אל תוך התת־מודע שלהן באמצעות פלאשבקים וחלומות.
השקפת העולם הקודרת של פיצ'חדזה רק המשיכה והחשיכה בעשור שחלף מאז שעשה את סרטו הקודם (והמאוד מומלץ) "שנת אפס". לראיה, "סוכריות" מציג את המציאות הישראלית, ואת החיים בכלל, כסיוט אלים ומתמשך שממנו ישחרר רק המוות. גאולה אינה אופציה, וסנטימנטליות ונוסטלגיה נתפסות כחולשות שיש לחסלן. בתוך זאת, חדוות היצירה הגדולה שמלווה את הסרט מתחילתו ועד סופו, והדמיון הפרוע והקצת חולני שסייע בהמצאתו, מבהירים את התפקיד המכריע שיש לאמנות בקיום האנושי. כאילו אומר לנו פיצ'חדזה: בעולם האמיתי אין היגיון, וכל ניסיון להבין מדוע הדברים קורים כפי שהם קורים הוא פשוט בזבוז של זמן. אך כאן, בתוך היקום הקולנועי החד־פעמי הזה שבראנו עבורכם, אנחנו האלים שמקבלים את ההחלטות השרירותיות. אנחנו אלה שחורצים גורלות. החיים אולי מסריחים, סיזיפיים וספוגים בכאב ובאירוניה. אך הבבואה של החיים האלה היא לא פחות מקסם. קסם מדכא ומופלא.
"סוכריות", במאי: יוסף פיצ'חדזה. ישראל 2013 * * * *
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו