הכל התחיל בהחלקה אחת אומללה. כתם של רטיבות נח על המדרגות ואפשר היה לראות אותו מכל כיוון, אבל גם את חוסר הזהירות המטופש שליווה אותי כל אותו יום אפשר היה לראות מקילומטרים. שום נורה לא נדלקה אצלי בדרך אל הנפילה הבלתי נמנעת. וזהו פחות או יותר. יש בעולם אינספור תנוחות מחמיאות יותר מזו שבה הייתי שרוע רגע לאחר מכן, לאורך ולרוחב של מדרגות הכניסה לביתי, אידיוט ואומלל, לופת קרסול וברך ומקלל את השמיים והארץ וכל צבאם. הו רגעי הזוהר האלה בחיים. מה היינו עושים בלעדיהם.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לאחר מכן הגיעו חודשיים של סחיבת רגל. בדיוק כמו בדו"חות חניה העונש הולם בך בלי שום פרופורציה לחומרת העבירה. בכל הנוגע לצליעה, עלינו להזדרז ולציין, שלא מדובר באסון. לא מתים מזה. אבל זה גם לא כבוד גדול. בדיוק כמו שן שבורה, או רוכסן פתוח, גם צליעה היא דבר שמבחינים בו מייד, וזה מוריד נקודות; לא משנה כמה תנסה, איש לא יאמין לך אם תגיד בנונשלנט: "תאונת סקי". לא יודע למה, אבל איכשהו, כשזה בוקע מהפה שלי זה לא יוצא אמין. ניסיתי גם את סיפור הקילומטר האחרון של המרתון. לא עבד.
חבל - חשבתי לי בעוד אני מדדה כברווז ומחפש רעיונות מוצלחים יותר - למען האמת אנחנו כיהודים היינו אמורים להעריץ את הצליעה בזכות עצמה. יעקב אבינו בכבודו ובעצמו סחב רגל במחצית השנייה של חייו. יתרה מזו, הצליעה התחילה בדיוק באותו אירוע שבו הוא - וגם אנחנו - זכינו לשם "ישראל". הצליעה היא ישראלית בדיוק כמו שהישראליות צולעת, וכך הוספתי לבלבל לעצמי את המוח ללא הועיל. מה שהוביל אותי אל הפינה שאין ממנה מנוס - הניסיון לטשטש.
כאן בדיוק נעוצה הבעיה האמיתית של הצליעה. במקום לצלוע מכל הלב, להבליט את המסכנות, לצייץ מכאב על כל נחיתה לא מוצלחת, ואולי אפילו ללכת על זה עם מקל - אם צריך וגם אם לא - כמו שנהגו ג'נטלמנים בריטים של פעם - במקום כל אלו ניסיתי לטשטש. לחפות. להעביר משקל לרגל השנייה, ולפתח טכניקה חדשה של תנועה. פה בדיוק נעוצה הבעיה החמורה. התוצאה שהתקבלה לא היתה רק עלובה ומעוררת רחמים, מתברר שמרוב מאמץ להסתיר את הכאב ברגל הפגועה הטלתי מעמסה לא הוגנת על הרגל הבריאה. זאת שבכלל לא היתה בעסק. בקיצור, לפנינו מקרה קלאסי של פיצוי חסר מידה ופגיעה בחפים מפשע.
בתוך כמה ימים החלה הרגל האחרת - שמאל, אבל תעזבו אתכם מפוליטיקה - להתנפח ולכאוב עוד יותר מזו שחטפה את המכה. איך אני יודע את זה? פשוט מאוד. הסוליה נקרעה לגזרים. סוליה חדשה למדי, השייכת למגף שהכי אהבתי לנעול החורף. כך השתלשלו הדברים והסתבכו. אני לא יודע לאן אתם מגיעים כשהרגל מתחילה לכאוב... אני הגעתי לסנדלר.
איור: עציון גואל
בניגוד לכמה אנשים שאני מכיר אין בי שום אהבה או משיכה לכאב. שמעתי פעם שעומדים להקים בירושלים מועדון סאדו־מאזו לדתיים בשם "אנא בכוח" אבל אני ממש לא בעניין. אני בן בכור טיפוסי, וכמעט קלישאה של סטרייט, אבל כל צירוף מקרים שמוביל אותי לבעלי מלאכה משמח אותי וכמעט משכנע שהכל, בעצם, היה כדאי.
מבחינתי ללכת ברחוב, כלומר לצלוע, עם מגפיים קרועים בשקית ולחפש סנדלר טוב זו חגיגה קטנה. מפעם לפעם מטפטפים לנו שהמקצועות האלה הולכים להיעלם מהעולם. שיום יבוא, והוא ממש קרוב, ולא נוכל למצוא עוד חייט אמיתי, או סנדלר. לא יהיו עוד בתי מלאכה שהריח שלהם יוכל ללוות אותך חיים שלמים. יש בינינו כאלה שמשוכנעים לגמרי שזה כבר נחרץ. שבקרוב כל המקומות האלה שפעם היה אפשר לראות בהם מרצעים, וסדנים, ואבני ליטוש מסתובבות ורתכות מעלות גצים, דבקים מסתוריים ואינספור סוגים של פלאיירים, צבתות ומלקחות, גדולים וקטנים, עם שפיץ ובלי - שכל אלו תכף יתרוקנו ויהפכו - איך לא? - לעוד בית קפה.
ולמרות שאני אוהב קפה, ואפילו מוכן לפעמים לשמוע "על המיוחדים שלנו", אני לא יכול לסבול את המחשבה על עולם שאין בו צורך בבעלי מלאכה מומחים, שיודעים לתקן כל דבר בידיהם החכמות והשחורות, ולובשים סינר בצבע שכבר מזמן אין לו שם. אני גם לא אוהב את הדיבור על כך שכבר לא משתלם לתקן כלום. ושעדיף לקנות חדש. ולא רק בגלל הסביבה.
נדמה לי שהדבר שהכי אהבתי לצפות בו בילדותי היה אנשים בעבודה. בניגוד לתרבות הצפייה הנוכחית, שמעדיפה לבהות בבני אדם שלא עושים כלום, בממתקים שמתרסקים או בסרטוני תקלות אוויליים, ילדותנו המתרחקת כללה שעות מרתקות של צפייה פעורת פה בבעלי מלאכה. באותם ימים הם לא התחבאו באזורי תעשייה, ולא העבירו את העבודה למיקור חוץ. אומנותם היתה תורתם ולמרות שלא פעם הם גירשו אותנו כמו שמסלקים זבובים, לא היה להם סיכוי מול הסקרנות הילדותית שמשכה אותנו אל פתחם. אהבנו את הרגעים הדרוכים שבהם בעל המלאכה הפך לפקעת ממוקדת של מיומנות. את המסמרים בפה, והעיפרון באוזן. אפילו את מנקב הכרטיסים ואת הטיפול של נהג אגד בידית ההילוכים. עולם המקצועות הזה היה אפוף באינספור פיתויים ואיסורים. אסור להריח את הדבק, ואסור להביט בריתוך, ואסור לגעת בשום דבר, וגם זה רק הוסיף לסקרנות, וגרם לכך שהתשובה שלנו לשאלה הנצחית "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" אף פעם לא היתה "מפורסם", אלא מקצוע.
אני כותב את השורות האלה בזמן שאני נועל את המגפיים המתוקנים והנוחים שלי. אהבתי יותר את הסוליות הקודמות, אבל יצא אחלה תיקון. תוך כדי כתיבה אני לא יכול להימנע מלהיזכר בכל כוכבי ילדותי. חרטים, מלפפי מנועים ומכיני ממתקים. שבתאי הסנדלר. אבא ז"ל מנפח הזכוכית; והמלגזן ליד בית הספר תחכמוני, שהיה מעמיס משטחי בקבוקים מפחידים בזריזות אלגנטית השמורה לשדי השאול, ורק בגללו איחרתי לכיתה אינספור פעמים.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו