בואו נדבר על אריק

האבל הלאומי על אריק שרון היה מאותם אירועים שבהם אני חש שמוטב לשתוק. אומרים לי לאחרונה שאני מאוד צעיר יחסית לגילי, מה שאומר שאני כבר די חתיאר. עם הזמן הבנתי מתי כדאי להרכין ראש, לכבות את המיקרופון ולפנות את הבמה לזמן מה. בינתיים לא חסרים נושאים אחרים קטנים וחמודים לכתוב עליהם. תמיד יש משהו עם הילדים, עם הכלבה, עם השלג הירושלמי או עם איזה מכשיר שהתקלקל. מנגנון האבל היה כה הרמטי, שלא היה אפשר להשחיל מילה. הקולות היו רמים מדי. אחידים מדי. זה לא הזמן לריבוי דעות. אנשים שרק אתמול קראו למנוח בכינויים מעודנים כגון "רוצח" ו"פאשיסט", יוצאים היום בחמת זעם כלפי כל מי שיעז לומר שהוא טעה. אנשים ששרו "הוא לא עוצר באדום" ו"נילחם בשביל שרון ונחזור בתוך ארון", מביטים בך בעין עקומה אם אתה לא מצטרף לשירת ההלל. לא היה לי מה לתרום לכל זה, אז שתקתי.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

מה לי ולשתיקה? מעולם לא הגיעו אלי טופסי הרשמה למנזר השתקנים, ואם היו מגיעים, מן הסתם לא הייתי עובר שלב. גם לא הייתי מערער על זה. ובכל זאת הייתי שמח להתמיד בשתיקתי המבורכת, אלמלא שמעתי על הוראתו הנחפזת של שר החינוך לשלב בתוכנית הלימודים של מערכת החינוך הממלכתית את "מורשת שרון". אהה, כאן כבר לא מדובר רק במטח כבוד ובהצדעה לאיש ולתרומתו, אלא במורשת. כלומר תורה ודרך. בינתיים כבר חלפו ימי האבל והרכנת הראש, ודווקא בגלל שאיני שתקן יש לי כבוד לשפה. בקיצור, כשאני שומע צמד מילים נפיץ כמו "מורשת שרון" אני מנסה להבין, מעבר לגינוני הטקס, במה בדיוק מדובר. ואם מורשת היא דרך, מערכת של עקרונות וערכים של "עשה" ו"אל תעשה", אז אני לא בטוח אם יש שם מורשת בכלל, ואם יש, אני עוד יותר לא בטוח עד כמה נכון לשלב אותה בתוכנית הלימודים.

מעולם לא הכרתי את שרון באופן אישי. אבי ז"ל היה צנחן בתקופה ההיא, וכמו רוב חבריו הוא העריץ את שרון וגם פחד ממנו. בניגוד לאחרים, אני סבור שאריק מעולם לא השתנה. תמיד עשה מה שהיה נכון בעיניו לעשות, ולא היו קיר או תעלה, חוק, עצה או משאל עם שיעמדו בפניו. היו פעמים שהיכולת העוצמתית הזאת הצילה את הבית, היו פעמים שכמעט מוטטה אותו, אבל אלה תמיד היו אותו אריק ואותה מורשת. בכל פעם שאריק סיים עוד פעולה, היה מחנה שזה התאים לו מאוד, והיה מחנה שלא היה יכול לשאת את זה. אך מכיוון שרובנו חסרי עקרונות או חוט שדרה, רוב הישראלים הגיבו בתרועות שמחה כשהשתלם להם, ובעלבון נדהם ומר ממוות כשזה סטר על פרצופם. מעטים מאוד גברו על יצרם והסתייגו מהעקרונות הפסולים, גם כשהתוצאות הרוו אותם נחת. מעט מאוד אוהדי כדורגל יבקשו לפסול שער לא חוקי של קבוצתם. רובם ינתרו מרוב שמחה. בקטע הזה כולנו קצת אוהדי כדורגל; מתים על השופט כשהוא טועה לכיוון הנכון. משתלחים באמא שלו, ובזעם צדקני ממש, כשהוא טועה נגדנו.

מורשת? כבר שנים שאנחנו אומרים לעצמנו שזאת הבעיה של המנטליות הישראלית - הדחפנות. המרפק הזה. אי ההכרה בקו אדום. זכותי, ומגיע לי, ותקפצו לי. חוסר חוש מידה, או בושה או כבוד בסיסי לנהלים שאתה עצמך התחייבת להם. ככה שזה די מוזר שמשרד החינוך מחליט להפוך את זה לתורה ולהרביץ אותה בתלמידים תחת הכותרת "מורשת שרון".

מחשבות על "מורשת שרון", אם יש דבר כזה. איור: עציון גואל

פרשת ההתנתקות הותירה אותי חצוי. חשבתי, ואני חושב עדיין, שזכותה של ממשלה להחליט שהיא לא יכולה להגן על גוש יישובים במתווה הגבול הקיים ושהיא חייבת לפנות אותו. זו חובתה למשול וזו זכותה לטעות. אבל אחרי שראש הממשלה שרון התעלם מתוצאות של הצבעה ומשאל; אחרי שפעמיים התחייב לכבד את ההליך ולקבל את הדין, והתנער מזה כמו כלום, התמלאתי אימה חשוכה ומשתקת. שרון הוכיח שאנחנו בשלים לדיקטטורה. היום אני חושב שיותר מכל מנהיג אחר בעבר, שרון קירב אותנו ליום שבו ראש ממשלה בישראל יסרב להכיר גם בתוצאות הבחירות לכנסת וימאן לפנות את כיסאו. גם זה, מן הסתם, חלק מן המורשת.

בתקופת ההיא של ההתנתקות פקד אותי מפעם לפעם חלום חוזר. הוא שב אלי בשינה וגם בהקיץ. בחלומי מכנס ראש הממשלה מר אריק שרון מסיבת עיתונאים. האירוע דרמטי, ומתח ממלא את אוויר המזגנים הצונן. שרון סוקר במבטו את הנוכחים, נציגי כל כלי התקשורת בישראל וכמה מן העולם הגדול. הוא מתקשה להסתיר את סערת רוחו. לוגם לגימה הגונה של מים מן הכוס שלצידו. מציץ לרגע בדפים, ואז מוותר עליהם. פונה ישירות אל המיקרופון ואומר:

"בימים האחרונים כינסתי את בני משפחתי לדיונים מעמיקים אל תוך הלילה. אלו היו שיחות יקרות מפז ולא פשוטות. שוחחנו כפי שלא שוחחנו מעולם, וגם שתקנו כפי שלא שתקנו מעולם. היו גם דמעות. אך בתום אותן שיחות אני מבקש להודיע שמשפחתי ואני החלטנו לתרום מחצית משטח חוות שקמים לטובת מפוני אחד היישובים בגוש קטיף". כפיים. השתאות מוחלטת. עיתונאים ותיקים וקשוחים מתקשים לעצור בעד הדמעות.

היו פעמים שהחלום התארך עוד יותר. עיתונאים שאלו שאלות. אריק היסה את התשואות והפליג בדבריו: "יש לנו די והותר אדמה למחייתנו ולמגורינו, וזה המעט שאנחנו יכולים לעשות בימים המורכבים האלה. לא כי אנחנו צדיקים כאלה גדולים, ולא כי אנחנו חייבים, אלא כי זה הדבר הנכון לעשותו בשעה הזאת".

ואז, פחות או יותר, התעוררתי. קצת לפני שהצליח להיוולד שם רגע אחד רוטט ומשמעותי, שבו יהיה אפשר למחות דמעה ולמלמל "יש אדם קונה עולמו בשעה אחת". אבל אז כבר הייתי ער לגמרי. רגע לפני שנולדה שם מורשת. 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו